ד"ר שרון רינגל. "כל אחד קוטף משהו" (צילום: חגית הורנשטיין)
ד"ר שרון רינגל. "כל אחד קוטף משהו" (צילום: חגית הורנשטיין)

היסטוריה נאצית ותקשורת מודרנית

המסע האקדמי של ד"ר שרון רינגל התחיל בלימודי תואר ראשון בתקשורת במכללת ספיר, המשיך לתואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ומשם לדוקטורט באוניברסיטת חיפה, לפוסט דוקטורט באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, ושוב לאוניברסיטת חיפה כמרצה. כל תחנה היתה שלב בהתפתחות של עיסוקה הנוכחי בדיגיטציה, בארכיונים דיגיטליים וברשתות חברתיות

פורסם בתאריך: 26.12.20 08:52

מה מכם מצאו עצמם בתחילת שנות ה־20 לחייהם עם רצון עז ועם תוכנית מוסדרת ומכוונת מטרה ללמוד מקצוע מסוים שעליו הם חלמו מגיל צעיר? וכמה מכם הצליחו לממש את אותו החלום? נתונים סטטיסטיים מצביעים על כך שרק רבע מהחולמים מגשימים חלומות מהילדות ואילו לשאר בוחרים החיים את המסלול שבו הם ילכו. החיים לרוב לוקחים אותנו למסע ספונטני שבו דבר מוביל לדבר, לפעמים עם קשר הגיוני בין התחנות שבדרך ולעתים בלי.

המסע של ד”ר שרון רינגל, לפחות בכל הקשור לקריירה האקדמית שלה, התחיל די בטעות בלימודי תקשורת לתואר ראשון במכללת ספיר, המשיך לתואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ומשם לעבודת תזה ששלחה אותה בחזרה לחוג לתקשורת, הפעם לדוקטורט באוניברסיטת חיפה, לפוסט דוקטורט באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, ושוב לאוניברסיטת חיפה כמרצה מן המניין. לכאורה, אין קשר בין התחנות, אך כל תחנה היתה שלב חשוב בהתפתחות של עיסוקה הנוכחי בדיגיטציה, בארכיונים דיגיטליים, בטכנולוגיות תקשורת וברשתות חברתיות.

“כשחזרתי מהטיול שלאחר השחרור התלבטתי בין משפטים, מדעי המדינה ותקשורת”, מספרת רינגל, “נסעתי לבדוק את מכללת ספיר וגיליתי את כל הקיבוצים מסביב, את הירוק ואת החיים הסטודנטיאליים שנראו לי נורא כיפיים, וזו הסיבה שבגללה בחרתי ללמוד תקשורת. הלימודים עצמם גרמו לי הנאה רבה, ועד היום אני נהנית ללמוד”.

באיזה תחום מעולם התקשורת רצית לעסוק?

“רציתי בעיקר להמשיך ללמוד. בתואר לתקשורת למדתי בעיקר קורסים היסטוריים, אז היה ברור לי שאני רוצה להמשיך ללמוד היסטוריה. תמיד עניינה אותי גרמניה הנאצית, אז למדתי במסלול של היסטוריה כללית והתמקדתי בקורסים על גרמניה”.

מה בהיסטוריה של גרמניה הנאצית שתפס אותך?

“זו היסטוריה מעניינת מאוד, יש הרבה מה לחקור ולגלות בה. זה אולי מה שמעניין במחקר על גרמניה הנאצית, כי למרות שנראה לנו שאנחנו יודעים הכל, בכל פעם אנחנו מגלים עוד דברים. אגב, לא רק על גרמניה הנאצית אלא על כל דבר שקשור להיסטוריה. מגלים עוד ועוד דברים וזה הכי מעניין באקדמיה כי זה לא נגמר. אין סוף לאפשרויות”.

 

המגזין "פראון וארטה". "היה קשה מאוד להשיג את כתב העת הזה“

המגזין "פראון וארטה". "היה קשה מאוד להשיג את כתב העת הזה“

 

“גם נשים בצמרת המפלגה הנאצית רצו הוט קוטור”

התואר השני בהיסטוריה היה מאתגר מאוד עבור רינגל. המעבר ממדעי החברה למדעי הרוח גילה לה עולם חדש עם שיטות מחקר אחרות, והרצון לשלב בין השניים הוביל אותה לכתיבת עבודת תזה על עיצוב הגוף הנשי במגזין הנשים הרשמי של המפלגה הנאצית.

“זהו מגזין כמו ‘את’ ו’לאשה’ של נאציות”, היא מסבירה, “קוראים לו ‘פראון וארטה’ (‘Frauen Warte’), ופירוש השם הוא נקודת מבט נשית. יש המון הסברים למה הם בחרו דווקא את המושג הזה, זה כאילו להסתכל על ההר ולראות נקודה מאוד מסוימת. במקרה הכרתי את כתב העת הזה”.

מה הסקת לגבי עיצוב הגוף הנשי של הנשים האריות?

“התזה מדברת על ייצוגים של הגוף הנשי – איזה גוף יש לנשים ואיך הן נראות. בגדול, רציתי לבדוק אם הן עונות לדימויים שהיינו מצפים לראות לפי האידיאולוגיה הנאצית, כי היא ברורה מאוד לגבי איך נשים צריכות להיראות – נשים נורדיות, גבוהות, בהירות. גזע זה דבר גופני מאוד, לכן היה ממש מעניין לבדוק איך מסבירים לנשים שהן לא בלונדיניות, גבוהות ואריות מה הן צריכות לעשות, איך לטשטש את עור הפנים כדי שהן ייראו בהירות יותר, ויש המון דגש על טבעיות. מה שהיה מעניין לבדוק זה את המתח בין מה שהמפלגה הנאצית, או האידיאולוגיה הנאצית, דרשה שנשים ייראו לבין איך שהן נראות באמת”.

איך הנאצים התייחסו לגוף האשה?

“על זה היה המחקר – אם הנאצים קידשו את הנשיות או לא. החלק המפעים היה לחקור, לקרוא ולהבין את זה, ובכלל לגלות את המגזין עצמו. הוא ממש כמו ‘ווג’, ויש לו כל מיני מוספים. יש חלק של אופנה ויש חלק של בישול ממש מגניב, כאילו מה תבשלי לפיהרר שהיה צמחוני, ולכן יש הרבה מתכונים צמחוניים. יש מוסף בשם ‘פוליטיקה בדיעבד’ שבו מספרים על מה שקרה בפוליטיקה, אבל לנשים מספרים אותה רק בדיעבד כי הן לא לוקחות חלק בתהליכים של קבלת החלטות”.

באלו שנים המגזין ראה אור?

“הוא התחיל ב־1933 ויצא אחת לשבועיים. גם ההיסטוריה של המגזין היא מעניינת, כי ככל שעבר הזמן והמצב בגרמניה הפך קשה יותר ויותר בגלל המלחמה, היה קשה להשיג נייר והמגזין הפך לירחון. הגיליונות האחרונים יצאו בסוף 1943 ובתחילת 1944”.

נשים כתבו בו?

“גם נשים וגם גברים כתבו וערכו. הנשים כתבו גם קצת על פוליטיקה, לא רק על מתכונים, וזה אולי הדבר הכי מעניין במגזין”.

הנאצים התייחסו בכבוד לנשים?

“מאוד בכבוד. יש ויכוח מעניין בנושא של מגדר ונשים בהקשר של גרמניה הנאצית, כי מצד אחד אלו היו נשים בחברה שמרנית מאוד שהתפקיד העיקרי שלהן זה ללדת ילדים – זו לא האשה הפרוגרסיבית – ומצד שני יש המון כבוד, יראה והערכה לגוף הנשי והמון קבלה. בסופו של דבר, זה הגוף שמביא ילדים נאצים קטנים שהולכים להילחם במלחמה. יש במגזין המון סתירות, כי אמנם יש מלחמה אבל נשים בצמרת המפלגה הנאצית רוצות את ההוט קוטור שלהן, ולא אכפת להן שצרפת זו לא המדינה הכי חביבה כרגע על אדולף היטלר”.

והנשים הרגילות, לא מצמרת המפלגה?

“יש שם כל מיני דברים מעניינים. גם הסיפור סביב נשים בצמרת המפלגה הנאצית ונשים שהן חלק בלתי נפרד מההוויה הזו, ואיך הן חוות את התקופה ואת התחושה. המגזין הגיע אליהן לפתח הדלת פעם בשבועיים, והן ישבו וקראו את המגזין האהוב עליהן, וזה דבר מדהים. הן בעצם משתייכות לקהילה עם שאר הנשים, וגם חוות דרכו את הצורה שבה הן אמורות להתנהג. זאת מלחמה ורואים איך התקופות משתנות. בהתחלה התפקיד שלהן זה להיות בבית, לגדל ילדים ולהיות אמהות מסורות, ואז הזמן עובר, הגברים בחזית וצריך נשים שייצאו לעבודה. ופתאום יש נשים שהן נהגות משאיות ומעבירות ציוד מלחמתי. ואז גם רואים את הדימויים משתנים בהתאם לצרכים של התקופה, והם מדויקים מאוד וסוגרים המון פינות סביב אידיאולוגיות”.

הופתעת ממה שגילית?

“בתוך ההקשר הזה ההפתעה היתה שלא גיליתי את מה שציפיתי לגלות. הייתי בטוחה שאראה, כמו שאנחנו מדמיינים, ילדות בלונדיניות קטנות עם אמהות בלונדיניות סביבן. אבל ראיתי דינמיות, כי אידיאולוגיה היא דבר דינמי, היא משתנה, במיוחד אם היא בשלטון”.

העבודה על המגזין הובילה אותך למעשה ללימודי הדוקטורט.

“נכון, היה קשה מאוד להשיג את כתב העת הזה, ומעט מאוד נכתב עליו. תהליך גילוי המגזין היה ממש ארוך, והעבודה הובילה אותי לחשוב על ההמשך כי היה קשה למצוא את הגיליונות עצמם. בארכיון של אוניברסיטת תל אביב היו כמה, אבל רציתי לאסוף את כולם ולדגום מהם. זה מחקר תזה, ולכן צריך לעשות עבודה ארכיונית רצינית. רציתי שיהיה לי קורפוס רציני מספיק בשביל התזה ותכננתי לנסוע לגרמניה”.

ואז מצאת את כל הגיליונות סרוקים.

“מצאתי ארכיון אונליין שבו נסרקו כל הגיליונות. זאת היתה הפתעה לטובה לגלות את הסריקות, וזה היה מרגש כי סריקות הן עולם אחר. נכון שאומרים שיש קסם לדפים מהארכיונים, אבל לסריקה יש יתרונות. את מגדילה ורואה את הסיבים של הדף, את הכתב ואת הדיו קצת מרוחה. את לא יכולה לראות את זה במגזין עצמו. אלו הן חוויות אחרות של גישה למידע. מצד אחד עניין אותי מה מצאתי במגזין, ומצד שני החוויה של קבלת הסריקות היתה מפעימה יותר וגרמה לי להבין איך הדיגיטציה של מקורות ארכיונים משפיעה על איך אנחנו כותבים ועל מה אנחנו חושבים על ההיסטוריה. נקודת המוצא שלי היתה שבזכות הסריקה הזו אני יכולה לשבת בבית ולקבל דאטה עם גישה מלאה. זו הפעם הראשונה שבה חשבתי בכיוון שאחר כך הפך להיות הדוקטורט שלי. בהתחלה רציתי לעשות את זה בחוג להיסטוריה, ואז אמרו לי שזה מחקר בתקשורת שעוסק בדיגיטציה, ומצאתי את עצמי חוזרת לחוג לתקשורת”.

 

המגזין "פראון וארטה". "הגיליונות האחרונים יצאו בסוף 1943 ובתחילת 1944“

המגזין "פראון וארטה". "הגיליונות האחרונים יצאו בסוף 1943 ובתחילת 1944“

 

 

“כאילו כל החומרים מתעופפים למעלה באוויר”

רינגל קנאית מאוד לפרטיותה. היא לא מוכנה לנדב על עצמה שביב של מידע, אפילו לא פרט ביוגרפי אחד כמו שנת לידה. זהו אוקסימורון עבור מי שמלמדת על רשתות חברתיות שבהן תיעוד הוא העניין, או מתעסקת בדיגיטציה וארכיונים שתפקידם הוא לשמור מידע.

מי מחליט למה עושים דיגיטציה ומה נשאר בחוץ?

“זאת שאלת מיליון הדולר. לאחר שמצאתי את המגזינים הסרוקים, התפישה שלי היתה שבעצם כל חוקר בעולם יחקור את מה שיהיה לו זמין, ואז התחלתי לחשוב מה זו דיגיטציה ואיך אנחנו מגיעים למצב שבו הדברים האלה זמינים לנו. עלו כל מיני שאלות כמו מי סורק, מה מעלים ומה מקדמים. היתה לי הרגשה שמה שעובר דיגיטציה זה מה שיקודם, מה שסטודנטים יכתבו עליו עבודות, מה שחוקרים יחקרו אותו ומה שייכנס לשיח. זו מין שרשרת של ידע שעוברת מנקודת זמן ספציפית שנקרא לה מעבר. חשבתי על דיגיטציה כמו על נקודה בהיסטוריה שהיא מין תקופת מעבר כזו, שבה אנחנו נכנסים לתוך עידן שבו הרוב נגיש לנו בצורה ספציפית, ולגבי מה שהיה נגיש לפני זה בצורת ארכיונים, מגזינים ועיתונים נשאלות השאלות מה ייכנס לתוך זה, מה יעשה את המעבר ומה יישאר מאחור. אני התמקדתי בחוויה, כלומר לא להגיד משהו על ההיסטוריה אלא על מחקר, על סריקות ועל דיגיטציה. זה פשוט נכנס לי כמו איזה ג’וק לראש, ואמרתי שאני רוצה לכתוב על החוויה הזו. בסופו של דבר עבודת הדוקטורט נקראת ‘טכנולוגיות דיגיטליות וזיכרון העתיד’. רציתי להגיד איך בעצם הדיגיטציה הזו קובעת לנו מה שנזכור בעתיד. כי הרי מה יחקרו בעוד 20 שנה? מה שעשו לו דיגיטציה היום”.

רצית לבדוק את זיכרון השואה הדיגיטלי?

“החלטתי שאני רוצה לבדוק את הזיכרון ביד ושם כי הייתי כבר באזור של שואה ונאציזם, למרות שבתזה לא נגעתי בכלל בשואה. רציתי לראות איזו דיגיטציה יש לזיכרון השואה ולחשוב על זיכרון השואה הדיגיטלי”.

באותה תקופה עשתה רינגל סבב במחלקות לתקשורת בארץ והגיעה לאוניברסיטת חיפה ב־2012, ממש לפני שד”ר רבקה ריב”ק הפכה להיות ראש החוג ומאוחר יותר המנחה של הדוקטורט שלה, ביחד עם פרופ’ נעמה שפי ממכללת ספיר.

“ריב”ק זרמה איתי”, היא מספרת, “הדבר שהכי נתן לי מוטיבציה להמשיך היה תשובות של אנשים שאמרו לי שבסוף הכל נסרק. כל הזמן שמעתי מסביבי ‘מה מעניין בדיגיטציה? למי אכפת מדיגיטציה? מה מעניין בארכיונים?’. היום כשאני מדברת עם סטודנטים על ארכיונים, אני קודם כל אומרת שזה רק נראה ונשמע משעמם. בדמיוננו מישהו יושב במרתפים של הקיבוץ ומגרד אבק, אבל זה מקור ידע מטורף. דמיינתי את הארכיונים האלה מתנפצים, כאילו הקירות נשברים, כל החומרים מתעופפים למעלה באוויר, וכל אחד קוטף משהו כי הם בענן. היו לי מיליון דימויים על זה, ואז התחיל הבלגן עם יד ושם”.

תסבירי.

“רציתי לחקור את יד ושם, והם אמרו לי ‘מה זאת אומרת לבוא ולחקור אותנו?’. הם לא היו חביבים מהרבה סיבות שאני מבינה לחלוטין. יש להם ניסיון עם חוקרים, והם פוחדים מביקורת, ובצדק. זה ארגון שמבוסס על הרבה תרומות. מישהו צריך לקבל החלטות, וזו השורה התחתונה גם לגבי המחקר. אנחנו נוטים לחשוב שדיגיטציה זה משהו שעושים להכל, וזה פשוט לא נכון כי אי אפשר לעשות דיגיטציה להכל. תחשבי מה יהיה בעוד עשור או שניים – אם תהיה טכנולוגיה חדשה, אז מה, יעשו לזה עוד הפעם דיגיטציה? הטכנולוגיה כל הזמן מתקדמת, אז מאיפה אנחנו יודעים מה יהיה בעוד עשור?”.

מתי התחילו להעביר חומרים לארכיונים דיגיטליים?

“אין נקודה זמן אחת ספציפית”.

כשהתחילו לשמור עיתונים על מיקרופילם זו גם דיגיטציה.

“נכון מאוד, קוראים לזה דיגיטציה של פעם, והיום חזרו למקור כי אי אפשר להעביר מיקרופילם לדיגיטלי”.

זו עבודה כפולה.

“כפולה וקשה עם הרבה שאלות בדרך, כמו באיזו רזולוציה סורקים, מה סורקים קודם ועוד המון שאלות”.

לא זרקו את המקור לאחר שהעלו למיקרופילם?

“הרבה פעמים זרקו את המקור, והמעבר ממיקרופילם לדיגיטציה הוא פחות טוב מאשר לסרוק את המקור, ואז אנחנו אומרים ‘רגע, אם אנחנו עכשיו מתקשים, אולי בכל זאת כדאי לשמור את המקור?’. יש לנו הרגשה שאם זה מקור היסטורי זאת האמת, ולא משנה שגם על זה אפשר לערער. לא כל המקורות ההיסטוריים הם המקור, ולא נשכח שמה שנשמר הוא מה שנשמר מלכתחילה. יש הרבה דברים שלא נשמרו, וההיסטוריה נכתבת על ידי מנצחים. יש לנו את הדאטה של המנצחים כי הם השאירו אחריהם תיעוד, והמפסידים לא. אז יש הרבה מורכבויות בתוך הסיפור הזה”.

אמרת קודם שמישהו צריך לקבל החלטות ושזו השורה התחתונה גם לגבי המחקר.

“חשוב להבין שהחלטות צריך לקבל ושביקורת תהיה בכל מקרה. זה מחקר של מדעי החברה, ובוודאי שתהיה ביקורת. בשורה התחתונה אסור לשפוט על החלטות אלא להגיד, כמו למשל במקרה של יד ושם, ‘הם קיבלו את המנדט, להם יש את הכסף, הם מקבלים את ההחלטות, וזה בסדר’, אבל לא לחיות תחת אשליה שהכל זמין. זה מה שאני מנסה להגיד במחקר – שלא הכל זמין. וזה בסדר, אלה החיים, אז בואו נדבר על מה לא זמין ולמה זה לא זמין. בנקודה הזו קיבלתי החלטה שאולי דווקא טוב שאני אצא קצת מגרמניה ומהשואה”.

אז על מה הלכת?

“הלכתי על הספרייה הלאומית שפתחה בחום ובנדיבות את שעריה ואת מרכז הדיגיטציה שלה. זה מקום מיוחד מאוד”.

גם במרתפים?

“גם במרתפים, אבל לא רק. זה מרכז דיגיטציה חדש יחסית, והיה לי מזל ענק שבדיוק נכנסתי לשם. הם קנו המון מכונות סריקה, וזה נראה כמו אופן ספייס של חברת הייטק. הם עם הפנים קדימה, וזו היתה חוויה מדהימה לבלות שם. בסופו של דבר לדוקטורט יש שלושה חלקים שונים. החלק הראשון מדבר על השאלה מה סורקים. זו שאלה של בחירות ויש לצאת מנקודת הנחה שברור שצריך לקבל החלטות ובחירות. עדיין הם עושים פרויקטים מעניינים מאוד, הם יצירתיים לכל מיני כיוונים, ויש להם פתיחות והנגשה להמון דברים אחרים”.

הם סורקים כל מגזין “מנטה”?

“זה קצת מורכב כי מגזינים שייכים לקבוצת עיתונים ויש כל מיני עניינים של זכויות. כשהייתי שם היה סיפור עם אחד מהעיתונים היומיים, נדמה לי שזה היה ‘הארץ’. כולם היו שולחים להם PDF, כי הרי מה־PDF העיתון יוצא לדפוס, הוא כבר בדיגיטל, ו’הארץ’ לא הסכים לשלוח להם את העמודים במחשב אלא שלח את העיתון עצמו. הם נאלצו לסרוק הכל, אפילו שהעיתון כבר בעצמו היה בדיגיטל. זה בטח כבר השתנה, אבל היתה שנה כזאת של מעין גיחוך – לקבל את העיתון המודפס ולסרוק אותו”.

מה החלק השני?

“החלק השני מבוסס על אתנוגרפיה – תצפית של מה סורקים, שזה נשמע ממש משוגע. מה יש לראות? דף נכנס ויוצא ממכונה כקובץ, אז מה הביג דיל, למה זה מעניין? דווקא מצאתי המון דברים ממש מעניינים, לדוגמה – אחד מהסורקים סרק מחברת שירה של חיים נחמן ביאליק שכתב בכתב ידו שיר בשני העמודים הראשונים עם הערות בצד. הכל מסתכם בשני עמודים ושאר המחברת היא ריקה, והבחור עומד וסורק מחברת ריקה”.

לא נכון.

“מה הוא אמור לעשות? המחברת הזו היא מסמך ארכיוני”.

אי אפשר בשם הקובץ לכתוב שהיו שני עמודים בכתב יד ועוד 38 עמודים ריקים?

“כאן מתחילות המון שאלות שמעסיקות את כל מי שקשור בדיגיטציה. אנחנו נוטים לחשוב שיש סיבה לכך שהמקורות האלו נשמרו. ולא רק זה – יש גם תמונות שכתוב מאחוריהן בכתב יד איזה משפט, ואז צריך לסרוק אותן משני הצדדים. הפעולה של הסריקה היא פעולה מורכבת ומתוחכמת, צריך לדעת איך לעשות את זה ואיזה שם לתת לקובץ. יש הרבה דברים שצריך לדעת, ולומדים אותם על הדרך. זה עידן חדש, אף אחד לא עשה את זה לפני כן כמו שצריך. ממי בכלל לומדים איך עושים את זה? הסיפור של המחברת הריקה עלה להנהלה, וניהלו על זה דיון שלם. אנחנו מדברות על מחברת של ביאליק, אבל מה עם כתב עת עתיק שמצאו אותו באיזו מאה מוקדמת. אז מה, בגלל שהוא ריק לא נסרוק אותו? האם יש משמעות לזה שהדפים האלה ריקים? להיסטוריונים זה חשוב, והם יגידו שברור שצריך לסרוק הכל. אגב, היסטוריונים לא סומכים על הסריקות, הם הולכים לארכיון”.

הם הולכים למקור שאולי הוא בכלל לא מקור.

“מי שמנהלים את הדיגיטציה אומרים שבסוף החוקרים יהפכו עולם ויבואו למקורות עצמם. זה מעלה שאלות של מה זה מקור ומה זה העתק של מקור. אלו הן שאלות עמוקות ורציניות. נדמה לנו שנכנס דף והוא עולה על המחשב, אבל הרבה דברים קורים בדרך וצריך לשאול עליהם שאלות. היתה דוגמה נוספת של תמונה קרועה לשני חלקים. בסופו של דבר היא נסרקה עם רווח באמצע. אני לא חושבת שיש פה החלטה נכונה יותר או פחות. הרעיון היה להגיד שלחשוב שדברים שנכנסים למכונה ויוצאים כקובץ הוא פשוט לא נכון. וזאת השורה התחתונה שאני רוצה להראות – שהכל מטווח. אנחנו נוטים לחשוב שדיגיטציה היא כמו דמוקרטיזציה של ידע, כאילו הקירות מתנפצים, החומרים יוצאים החוצה, וכל אחד יכול לכופף אותם מתי שבא לו, וזה פשוט לא נכון”.

ובחלק השלישי?

“הנגשה. איך נראה הארכיון הדיגיטלי, אלו מילות חיפוש אפשר להכניס, איך אפשר לצמצם את החיפוש – ממש לדבר על הממשק עצמו ועל מה הוא מאפשר לנו לעשות. החלק הזה פתאום גרם לי לחשוב על כל עולם הארכיונים, איך הרשתות החברתיות הפכו להיות ארכיון ואיך הכל פתאום הפך להיות ארכיון. הכל היה נראה לי שאלה של שימור או לא שימור, חשוב יותר או פחות, מקודם יותר או פחות”.

 

ד"ר שרון רינגל. "אני לא בן אדם שרץ לספר על הדברים הכי אינטימיים שלו לאנשים“ (צילום: חגית הורנשטיין)

ד"ר שרון רינגל. "אני לא בן אדם שרץ לספר על הדברים הכי אינטימיים שלו לאנשים“ (צילום: חגית הורנשטיין)

 

“השלב הבא זה לבדוק איך זה עובד בישראל”

עוד במהלך הדוקטורט נסעה רינגל כמה פעמים לארצות הברית, ביקרה בארכיונים, השתתפה בכנסים, הכירה קולגות ויצרה קשרים. לכן זה היה טבעי שאת הפוסט דוקטורט היא תעשה שם. האקדמיה מעודדת לצאת לעולם, לפתוח את הראש, לפתח קשרים, להשתפשף בפוליטיקה האקדמית של מוסדות חינוך אחרים, ואז הסיכוי לקבל משרה גדל.

“הגשתי הצעות לכל מיני מקומות, ובמקרה התקבלתי לבית הספר לעיתונות באוניברסיטת קולומביה, כשהצעת המחקר הספציפית היתה לקחת את השאלות ששאלתי על הספרייה הלאומית ולשאול אותן על ארכיונים של עיתונות בארצות הברית”, היא מספרת, “החלטתי לחלום בגדול ולשאול את זה על ‘הניו יורק טיימס’ – מה הם שומרים, מה יש להם בארכיונים, למה הם עשו דיגיטציה ולמה לא”.

אז מה “הניו יורק טיימס” שומר?

“זאת היתה המחשבה המקורית. הגעתי ל’ניו יורק טיימס’ והגעתי לעוד מקומות. בסוף המחקר של הפוסט דוקטורט היה על מה ארגוני חדשות בארצות הברית שומרים. נסעתי להרבה מקומות, בחוף המזרחי ובחוף המערבי, הייתי גם במקום שנקרא ארכיון האינטרנט, שזה המקום העולמי ששומר קבצים דיגיטליים. אם עד עכשיו דיברתי איתך על דיגיטציה, על חומרים שעברו מאנלוגיים לדיגיטליים ועל המעבר, העיתונות גרמה לי לשאול מה נשמר באינטרנט, מה זה האינטרנט הזה ואם הוא משהו שאני יכולה לסמוך עליו שיישאר לטווח ארוך. הנושא של שימור עיתונים העלה המון דילמות ובעיקר מחסורים. עיתונים בכל העולם סובלים מהרבה בעיות וחסכים. אנחנו רגילים להגיד את המשפט ‘העיתונות במשבר’ כבר המון שנים. היא נפגעה מהאינטרנט ומהרשתות החברתיות, ולמעשה נפגעה בכל כך הרבה צורות ודרכים”.

נחזור ל”ניו יורק טיימס”.

“’הניו יורק טיימס’ הוא מעניין כי הוא מגדיר את עצמו מאז ומתמיד כ־Paper Of Records. הוא הראשון שהיה לו אינדקס. אנשים היו יושבים וסופרים כמה פעמים נכתבה מילה כזו או אחרת, והיו מכניסים לרשימות שבגיליון הזה והזה נכתבה אותה מילה. כמעט כמו לעשות חיפש במקלדת. היה מעניין במיוחד לראות עיתון שמגדיר עצמו כשואף למקור של אמת וכלוחם גדול בפייק ניוז. יש משהו בתוך האטמוספירה של הרעיון הזה לנסות להבין מה הוא שומר באמת. המחקר הזה דרש ממני לנסוע לכמה עיתונים מרכזיים בארצות הברית ולבדוק איך הם מתמודדים עם השאלה הזו של ארכיונים. גיליתי המון חסרים כי הם פשוט לא מתמודדים עם השאלה הזו. אין להם תקציבים ויכולות לזה. בעבר, בעיתונים הראשונים, היו ארכיונאים וספרנים, והם היו הראשונים שפוטרו כשהתחילו הקיצוצים. הם היו אלה שחשבו איך לשמור את העמודים הפיזיים, והיום כולם חושבים שאם יש אתר אז כל הכתבות נשמרות בשרתים”.

וזה לא כך?

“בישראל היה את הסיפור המפורסם של ‘ישראבלוג’, שיום אחד אמרו שהם סוגרים כי אין להם יותר כסף להחזיק את השרתים, ופנו לכל מי שפרסם אצלם להוריד לעצמם את הדברים. בסוף הספרייה הלאומית לקחה את זה כפרויקט ביחד עם ארכיון האינטרנט בסן פרנסיסקו, כי לטענתם זהו מקור היסטורי חשוב למדינת ישראל. הרבה אנשים פרסמו שם, זו היתה התקופה הראשונה שבה אנשים כתבו, ולא ייתכן שדבר כזה ייסגר וייעלם. מישהו היה מדמיין לסגור מקור מודפס ולומר ‘זורקים הכל, לא צריך את זה יותר?’. זו גם שאלה של מה מעניין אותנו היום ומה זה מקור היסטורי עבורנו. יש לנו כבר היסטוריה של האינטרנט שקיים יותר מ־20 שנה, ומה נשמר לנו מהאינטרנט? ארכיון האינטרנט, שמטרתו היא לשמור את האינטרנט, לא יכול לשמור את כל האינטרנט, וזה גרם לי לחשוב שהאינטרנט הוא כמו חוויה, ואי אפשר להקפיא או לשמור חוויה. הוא כל כך דינמי, יש פרסומות שמתחלפות, סרטוני וידאו, תמונות ולינקים, ואת מה נשמור? יש המון שכבות, וגם אם נצלם את העמוד, אי אפשר לשמור את הלינק, את הווידיאו או את הפרסומות שזזות. ואז מתחילות שאלות על מה זה שימור באינטרנט, ועל זה היה המחקר בניו יורק”.

למעשה הגרסה הראשונה שעולה באינטרנט ועליה מעדכנים כל הזמן לא נשמרת.

“השינוי נעשה בעצם על אותו גריד. אין יותר את האבולוציה של הסיפור ואין יכולת לשחזר את התפתחות הסיפור. לחוקרי תקשורת ולהיסטוריונים זה מהותי, וגם לעיתונאים זה מהותי. אין את הגרסה הראשונה, וזו הגרסה הראשונה של ההיסטוריה, של העיתונות. את הכתבות שלך את שומרת?”.

הן שמורות כאן באתר והן גם עולות בפייסבוק, אז למה אני צריכה לשמור אותן?

“את צריכה לשמור אצלך. הן נשמרות בארכיון של פייסבוק, ומי מבטיח לך שפייסבוק יהיה פה בעוד עשור? גם הארכיון של ‘כלבו’ הוא לא שלך. הם יכולים לסגור את השרת ואז למעשה אין תיעוד לכתבות שלך”.

את לא מוכנה להיחשף, והקנאות לפרטיות אינה מובנת בעידן של רשתות חברתיות. שום דבר לא מוסתר, ואת לא ראש השב”כ או המוסד.

“אני רוצה דף נקי כשהסטודנטים באים ללמוד אצלי או כשאני חוקרת אנשים. אני לא רוצה שיידעו עלי דברים. דווקא בגלל שאני מכירה את המערכות האלה מבפנים, אני יודעת כמה הן יכולות להיות מסוכנות ומהן ההשלכות שלהן. לכן אני ממש מקפידה ושומרת על עצמי”.

אוקסימורון.

“זה קצת הפוך ממה שדיברתי עליו עד עכשיו כי סיפרתי שדברים נמחקים ונעלמים, ומנגד אני אומרת לך ‘תיזהרי, יש דברים שירדפו אותך כל חייך ואולי תתחרטי עליהם’. יש פה אמביוולנטיות. זה גם עניין של אופי. אני לא בן אדם שרץ לספר על הדברים הכי אינטימיים שלו לאנשים, לכן אני גם לא מספרת את זה ברשתות. אני מנסה ללמד את הסטודנטים לסדר את הגדרות הפרטיות שלהם בתוך הפרופילים. אני מקווה שאני פותחת את העיניים שלהם לביקורתיות. יש סכנה גדולה מאוד ברשתות, וגם את זה צריך להגיד”.

לפני שחזרת לארץ התחלת לחקור את נושא המחיקות בטוויטר.

“זה מחקר שאני עושה עכשיו עם קולגה מוכשר – ד”ר רועי דוידסון מהחוג לתקשורת. היתה לי הרגשה שמחיקות של ציוצים זה המובן ההפוך של ארכוב. דיברנו על דיגיטציה ועל מה שומרים ומה לא, דיברנו על שימור דיגיטלי, על מה שנמצא, על מה שנעלם ועל מה שנמחק. דיברנו על זה בהקשר של רשתות, כמו מתי אני בוחרת לחשוף, אבל מחיקה זה משהו שעושים באופן יזום. בפעולה אקטיבית פרסמת משהו והסרת אותו, הורדת אותו מהארכיון. יצאנו לדרך עם מחקר קטן וראיינו 17 עיתונאים, אבל זה עדיין לא מחקר מייצג. שאלנו איך הם משתמשים בטוויטר כדי להבין למה הם מוחקים. גילינו דברים ממש מעניינים. הם עוברים מכלי תקשורת אחד למשנהו, אז אם הם כתבים מובילים ומפורסמים עם המון עוקבים, הם מן הסתם חוששים שמה שהם כתבו ישמש נגדם. העיתונאים האמריקאים משתמשים המון בטוויטר, ובעצם זו דרישה מהם, ולכן הם מעלים כל דבר שעולה להם לראש. אבל מה שהיה מצחיק לפני חצי שנה יכול היום לסבך אותם, והם לא יכולים להרשות לעצמם להשאיר ציוצים”.

בישראל זה דומה?

“שאלה טובה, ואני מקווה שנבדוק את זה בקרוב. כל התרבות הישראלית בהקשר לעיתונות היא קצת שונה, וכך גם בהקשר לטוויטר. השלב הבא זה לבדוק איך זה עובד בישראל”.

ספרי על אובמה פאונדיישן.

“ממש לא. אם אני רוצה עדיין שיקראו לי לשם אני ממש לא מעוניינת לדבר על זה”.

 

"הניו יורק טיימס". "מגדיר עצמו כלוחם גדול בפייק ניוז“

"הניו יורק טיימס". "מגדיר עצמו כלוחם גדול בפייק ניוז“

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

2 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    שמתי לב שהטיביסטים מהשמאלקיצוני ממש מתים שלא לומר מוקסמים ממחקרים על נאצים.. זה מאד מענין לחקור, אפרופו, מה מושך את הטיביסטים לטייל בגרמניה, לגור בה ולחקור את הנאצים דווקא, ללא הרף.

  2. זוהמת הרילוקיישניסטים

    למה לא לחקור בארץ מה יש לחפש רדיפת יוקרה בחו"ל ללא הרף??

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר