שירלי קרשובר. "אני לא מבקשת מאף אחד, והיו פעמים שהציעו ולא לקחתי”
שירלי קרשובר. "אני לא מבקשת מאף אחד, והיו פעמים שהציעו ולא לקחתי”

"זה לא מקרה שהגעתי לקבוצה של אוכל"

שירלי קרשובר אוהבת את החיים הטובים - נסיעות לחו"ל, טיולים בארץ ובעיקר אוכל במסעדות, שמהווים עבורה אסקפיזם מעבודתה כמורה לחינוך מיוחד. והחוויה רק התעצמה כשהיא החלה לנהל את קבוצת הפייסבוק "חיפאים רעבים מצייצים". "הקו הוא לעשות טוב לעסקים", היא אומרת, "לכתוב ביקורת בונה זה יותר חשוב מהכל"

פורסם בתאריך: 16.1.21 08:42

השבוע הצטרף החבר ה־15,000 לקבוצת הפייסבוק “חיפאים רעבים מצייצים”. זהו הישג לא מבוטל, במיוחד לנוכח העובדה שמנהלת הקבוצה שירלי קרשובר הפכה תוך חודשים ספורים בלבד מאנונימית לאושיה פייסבוקית, וזה קרה למרות הקורונה. אולי לא ממש אנונימית, כי דורות של ילדים חיפאים גדלו ביחד עם שירלי הליצנית שפרשה מהמקצוע רק לפני שנתיים לאחר 23 שנים, אשר בהן זו היתה עבודה משנית לצד משרה כמורה לחינוך מיוחד בבית הספר אופקים.

“הליצנות היתה עבודה צדדית”, מספרת קרשובר שתחגוג בחודש הבא יום הולדת 45, “הסיבה שבגללה החזקתי מעמד כל כך הרבה זמן היא שאני עובדת בבית הספר עם ילדים בעלי לקויות פיזיות קשות ועם סיפורים לא פשוטים. בגלל שהעבודה היא מאוד לא קלה, אני חוזרת בכל יום הביתה עם משקעים קשים, והליצנות וחגיגות ימי ההולדת נתנו לי איזון בחיים. מצד אחד אני מלמדת ילדים חולים עם נכויות קשות, ומצד שני אני מפעילה ילדים קטנים ומתוקים. אז יש את הקושי ויש את הקלילות ואת הכיף. בהתחלה הרווחתי לא רע, ואחר כך כבר עשיתי זאת בשביל הנפש. היה לי צורך לעמוד על במה, להיות במרכז ולקבל מחיאות כפיים ואהבה. אבל לאט לאט הורדתי הילוך כי העולם שייך לצעירים”.

קרשובר לא הגיעה באקראי לתחום ההופעות, בעצם גם לא לתחום ההוראה. אביה עמוס ז”ל היתה דמות מוכרת בחיפה. הוא שימש מעין אמרגן של הצגות ילדים, תיווך בין האולמות, מכר כרטיסים כאילו היה קופת כרטיסים והיה בעל חברה שעסקה במתקנים ובהפעלות לילדים בקייטנות. אחיה שגיא, שמבוגר ממנה בשלוש שנים, ממשיך את דרכו. אמה כרמלה היתה במשך שנים מזכירה בבית הספר לחינוך מיוחד קורצ’ק בנוה דוד.

את שנותיה הראשונות העבירה קרשובר בקרית שפרינצק מול הים, וכשהיתה בת 9 עברה המשפחה לכרמל, והיא למדה ביסודי בבית הספר אילנות וסיימה את התיכון בבית הספר חוגים.

איזו ילדה היית?

“מצד אחד מרצה מאוד ותלמידה טובה, ומצד שני גם מרדנית מאוד. פעם לא אבחנו הפרעות קשב וריכוז והיפראקטיביות, ואני הייתי תמיד קפיצית. הייתי גם חברותית מאוד. אבא שלי היה קורא לי ‘החלילן מהמלין’ כי לכל מקום שאני הולכת אני סוחבת אחרי אנשים”.

מובילה?

“כן. אני מזל דלי, ואני מאמינה שלבני מזל דלי יש אופי כזה שהם אוהבים להיות בקרבת אנשים. פחות הקטע של האינטימיות אלא יותר החברה – לחיות בקומונות ולהיות מוקפים באנשים. בקלות יכולתי לחיות בדירה עם 50 שותפים. לא פעם ולא פעמיים הציעו לי ללכת לתוכנית ‘האח הגדול’ כי אמרו לי שאני מתאימה, פטפטנית, יכולה לתפוס סמול טוק עם כל אחד, חבר’המנית ומתעניינת. ‘ציפי שביט’ קראו לי כשהייתי ילדה כי לא שתקתי לרגע. מנגד אני שומרת על הפרטיות ועל הדברים האישיים שלי. יש סביבי חומות, ומעטים מאוד הם האנשים שיודעים באמת מה עובר לי בראש ומה קורה לי בלב. אני מקיפה את עצמי בחברים, אבל רק שניים-שלושה באמת יודעים מה עובר עלי”.

להיות ליצנית זה קצת להסתיר זהות כי לא ניתן לקרוא את תווי הפנים.

“הגעתי לזה במקרה. בכל מקום הייתי כוכבת. בכיתה ו’ נתנו לי לשחק תפקיד ראשי במסיבת הסיום, וכשלמדתי ריקודי ג’ז שמו אותי תמיד בפרונט. אף פעם לא סבלתי מפחד במה ולא היתה לי בעיה להיות במרכז. הלכתי להצגות ילדים מגיל צעיר, וכל השבתות הוקדשו לכך. כילדה אהבתי מאוד את עולם התיאטרון, זה גם משהו שמתחבר לאופי ולאישיות שלי. אמא היתה הדמות המחנכת, זו שמאירה את הדרך, ואבא היה השטותניק, כזה שכולם אהבו אותו מאוד. מבין שני הורי אני ממש דומה לאבא שלי כי הוא שחקן כזה. כולם קרקרו סביבו כי הוא היה דמות שמחה. אמא משכה אותי ללמוד חינוך מיוחד. היא רצתה שאנצל את הכישורים שיש לי לעמוד מול קהל ושאשלב אותם בקטע האקדמי כי היא באה מהעולם הזה. הקשבתי לה, וזה מה שבחרתי לעשות. אבל עד שהתחלתי ללמוד הייתי צריכה לשרוף חצי שנה והחלטתי למלצר. אחרי שלושה ימים פוטרתי, והבנתי שלהיות מלצרית זה ממש לא בשבילי. עבדתי במצפור במרכז הכרמל, וכמלצרית חדשה קיבלתי את השולחנות הכי מרוחקים. ללכת עם קפוצ’ינו שכל הקצפת נזלה ממנו לא היתה משימה קלה, גם עם מגש ועליו 15 כוסות יין שנפל והתנפץ כי אני עקומה. הייתי ממש נחמדה בשירותיות וזה התבטא יפה בטיפים, אבל בתכל’ס בלתת שירות זה היה נורא כי אני כזו קלמזית. ואז אבא הציע שהוא יקנה לי את כל הציוד כדי שאעבוד כליצנית בימי הולדת”.

 

שירלי קרשובר כליצנית. "בכל מקום הייתי כוכבת" (צילום: גלית גרייף)

שירלי קרשובר כליצנית. "בכל מקום הייתי כוכבת" (צילום: גלית גרייף)

 

"ואז הגיע אילן"

כשהיתה בת 27 התחתנה קרשובר וכעבור שלוש שנים התגרשה, לא לפני שנסעה עם בעלה לטיול של חודש בארגנטינה ובברזיל במין ניסיון אחרון לבחון לאיזה כיוון הם הולכים.

“ואז הגיע אילן”, היא מתרפקת על אילן הרפז, 49, בן זוגה ב־15 השנים האחרונות, “הכרנו אותו, בעלי לשעבר ארז ואני, בברזיל. עשינו טעות עם הזמנה של מלון, והיינו צריכים להעביר שני לילות לא במלון המקורי שהזמנו מהארץ. מצאנו אכסניה שישנים בה מלא חבר’ה ישראלים, ובערב כולם יורדים לגינה, משחקים פינג פונג וסנוקר, יושבים בכיף על הפופים, מדברים ומעבירים חוויות. שם הכרנו את אילן. טיילנו איתו יומיים-שלושה, ושניהם אפילו הלכו לראות משחק כדורגל במראקאנה. הדבר הכי מדהים שהתברר זה שהוא גר שני רחובות לידינו בחיפה – הוא במוריה ואנחנו במאפ”ו. כשחזרנו לארץ המשכנו להיות כולנו בקשר, ואז התגרשתי והמשכתי להיות בקשר עם אילן. לא התגרשתי בגללו, אבל מה זה משנה – אני שמחה שיש לי אותו. הוא החבר הכי טוב שלי. הייתי צריכה לנסוע עד לברזיל כדי למצוא את החצי השני שלי”.

התחתנתם?

“אילן ואני לא נשואים כי הספיקה לי חתונה אחת, אבל הוא הציע לי נישואים. הלכנו לאולמי כחול, ישבנו עם המנהל שהסביר לנו מה הפרוצדורה, ואני התפתלתי על הכיסא וחשבתי ‘מה, עוד פעם חתונה? עוד פעם שמלה? לא מתאים לי הדבר הזה’. אמרתי למנהל ‘תרשום, בסוף יוני בשנה הבאה נעשה כאן ברית מילה’. הסתכלנו אילן ואני האחד על השנייה ואמרנו ‘אוקיי, צריך להתחיל לעבוד’. שנה אחר כך נולד עומר, ועשינו לו ברית שם בסוף יוני. בגיל 32 הפכתי להיות אמא בפעם הראשונה, ובגיל 35 ילדתי את עמית”.

בהצצה בדפי הפייסבוק של שניכם מתגלה זוג שאוהב מאוד לטייל.

“שנינו חולים בחיידק הנסיעות, יש לנו מחלת נדידה. שנינו טיפוסים שלא יכולים לשבת על התחת. אנחנו פשוט אוהבים לטייל בעולם. מאז שהבן הגדול היה בן שלושה חודשים שמתי אותו על המנשא ונסענו לחו”ל. הוא עוד מעט בן 13 וכבר ביקר ביותר מ־13 מדינות. אנחנו לא מההורים שחששו לקחת את הילדים לחו”ל. זה אף פעם לא היה מלחיץ, גם לא הגידול שלהם, הכל מאוד בקלילות. אנחנו מטיילים המון גם בארץ, לא רק בחו”ל. אני מקווה שזה משהו שנטמע בהם ושהצלחנו להעביר להם את אהבת הארץ. אני חושבת שאין פינה שהילדים שלי לא היו בה. כמה שנים הייתי רכזת הטיולים של בית הספר, ולהוציא את תלמידי אופקים לטיול זה הרבה יותר קשה. צריך למצוא טיולים נגישים ולחפור ולחפש מסלולים שיהיו מותאמים לכיסאות גלגלים. אי אפשר שתהיה במסלול אפילו מדרגה אחת או דרך לא סלולה. בגלל התפקיד הכרתי המון מסלולים, ובקורונה חרשנו את המדינה לאורכה ולרוחבה. וחו”ל זה חו”ל. כשאנחנו נוסעים לחו”ל אנחנו עושים שיעורי בית, מכינים את עצמנו ויודעים בדיוק לאן אנחנו רוצים להגיע, אבל גם משאירים זמן לספונטניות”.

בעיקר טיולי טבע או טיולים אורבניים?

“בעיקר טיולי טבע, כ־90 אחוז מהזמן. אלה טיולים שאפשר לשלב עם אופניים או עם טיפוס. בכל מקום שיש בו אגם שאפשר לקפוץ ראש לתוכו, אנחנו שם. נחלים, מפלים – כל המלצה שקראתי אנחנו ישר מיישמים אותה”.

בחנוכה הייתם בדובאי.

“זו היתה הפעם הראשונה שבה קצת נלחצנו לפני נסיעה בגלל כל הקטע של הבדיקות, הוויזות והאישורים. פחדנו שאולי לא מילאנו את האישורים הנכונים. היה לחץ, אבל היה ברור לנו שברגע שבו ייפתחו השמים ויהיה לי חופש מהעבודה, אנחנו אורזים ועפים לשבוע כדי להתאוורר. זו חובה. אגב, זו היתה הפעם הראשונה שבה הילדים שלי העריכו את הנסיעה לאחר שהם התייבשו בארץ במשך עשרה חודשים וממש הודו לנו על החוויה. המטרה היתה לנסוע, ליהנות ולמלא מצברים כי הרגשנו כבר חנוקים, אבל זה לא היה פשוט בכלל. עשינו שלוש בדיקות קורונה – הראשונה ביציאה מהארץ, השנייה בדובאי והשלישית כשחזרנו לארץ למרות שלא התבקשנו להיבדק או להיכנס לבידוד, אבל עשינו את זה מתוך אחריות אישית כי שנינו עובדים עם ילדים. אפילו לא נפגשנו עם הסבתות והילדים לא הלכו לבית הספר עד שקיבלנו תוצאות שליליות”.

מה אילן עושה?

“אילן למד משפטים וכלכלה וסיים בהצטיינות. הוא היה אמור להתחיל את הסטאז’ אצל היועץ המשפטי לממשלה ביחד עם סטודנט מצטיין אחר. בגלל שאי אפשר היה לקבל את שניהם הוחלט על הגרלה שבה המנצח יתחיל במיידי והמפסיד יתחיל את הסטאז’ חצי שנה מאוחר יותר. אילן הפסיד, ואת זמן ההמתנה הוא העביר במכון ווינגייט בלימודי אימון כדורסל וכדורגל – מה שהוא הכי אוהב מאז שהיה ילד. הוא פתח אגודת כדורסל בשם בית”ר אחוזה, נרשמו לשם המון ילדים לחוגים שהתפתחו לקבוצות בליגות השונות, ומאז הוא אימן אלפי ילדים. עולם המשפטים הפסיד עורך דין ועולם הספורט זכה, אבל זה גם כל המסביב – החינוך לספורט ולערכים שהם בדמו. בתכל’ס הוא מתעסק עם האהבה הכי גדולה שלו. מישהו פעם אמר לי עליו ‘תמצא את העבודה שאתה הכי אוהב ולא תעבוד יום אחד בחיים’. לא כל אחד זוכה לזה”.

 

שירלי קרשובר ובנה בדובאי. "זו היתה הפעם הראשונה שבה קצת נלחצנו לפני נסיעה”

שירלי קרשובר ובנה בדובאי. "זו היתה הפעם הראשונה שבה קצת נלחצנו לפני נסיעה”

 

 

"זה שווה את הכל"

בני הזוג קרשובר-הרפז לא בוחלים לשתף את חייהם ברשתות החברתיות. שניהם ביחד וכל אחד לחוד נוהגים להמליץ על הדברים שעושים להם הכי טוב – טיולים, אוכל והשילוב בין השניים. הרפז ממליץ על מסלולי טיול בפירוט של מורה דרך, וקרשובר משתפת במה שקשור באוכל.

בואי נדבר קצת על אוכל. לחתוך סלט את יודעת? כי נדמה שאליכם הביתה נכנס רק אוכל מוכן.

“בואי לא נשכח שאמא שלי עיראקית והיא הבשלנית הכי טובה שיש, אבל אני לא אשקר – אני שונאת לבשל. אני אוהבת מאוד לאפות, בעיקר עוגות שמרים ועוגות קרם, ואוהבת את עולם המתוקים. לסבא שלי היתה חנות של עלית ברחוב החלוץ. לבוא אליו הביתה זה היה כמו להיכנס לבית של עמי ותמי, עם מקרר רק של ממתקים. כשהוא היה מגיע אלינו הוא הביא את המזוודות של עלית. אני חולה על מתוק. לבשל אני פחות אוהבת, אבל אמא שלי אומרת שכשאני כן מבשלת אי אפשר להבחין מי הכינה – היא או אני. אני מבשלת נהדר אבל פשוט לא אוהבת. אני יודעת להכין ממולאים שחבל על הזמן וגם טבית מעולה. אם בא לי אוכל מבושל אני מזמינה מאמא שלי”.

אין ספק שקל יותר להזמין ממסעדות.

“כי אנחנו דור אחר לגמרי. כשהיינו ילדים לא היו צריכים להסיע אותנו לחוגים בגלל שהכל היה ליד הבית, הכל היה נגיש וקליל. אני מסיימת את יום העבודה שלי לא לפני 15:30, מגיעה הביתה וצריכה להקפיץ כל ילד לחוג שלו כי אף אחד מהם לא נמצא ליד הבית. נורא קשה היום לתחזק בית, כולל בישולים, כשאת עובדת במשרה מלאה. וגם יש לי את החיים שלי, יש סידורים, יש לי פילאטיס, אני עושה הליכות ויש לי את העולם שלי. אז הרבה יותר קל לחייג ולבצע הזמנה”.

איך הגעת לנהל את “חיפאים רעבים מצייצים”?

“הייתי בה במשך שנתיים אבל לא ממש פעילה. הטרנד של לצלם מנות ולהעלות פסח עלי, וגם לא מצאתי עניין בלכתוב המלצות. עקבתי אחרי ארז יעקובי כי הוא דמות מפורסמת ושדר ברדיו, אבל לא הכרתי אותו, לא הייתי חברה שלו במציאות ומעולם לא דיברתי איתו. נתקלתי בפוסט שהוא כתב, ציני ומצחיק כמו שאני אוהבת, ואמרתי ‘יאללה, נזמין ממנו אוכל’. על האוכל של הבולגרי כן כתבתי המלצה, וכהרגלי השתמשתי בהומור שלי. יצאה המלצה הומוריסטית, קצת צינית, ושלחתי אותה לקבוצה אחרת, לקבוצה השנייה”.

פרסמו?

“לא. שלחתי להם הודעה ושאלתי למה הם לא מאשרים את הפוסט, ואז התחילו לתחקר אותי מה הקשר שלי ליעקובי, כמה זמן אנחנו מכירים, והרגשתי ממש תחת חקירה. עניתי להם שבסדר שהם לא מאשרים את הפוסט, רק שהם אמורים לדעת שזו עיר קטנה, כולם מכירים את כולם, אין כל כך הרבה עסקי מזון ביחס לגודל האוכלוסייה, ולא נראה לי שהיכרות מוקדמת זו סיבה לא לאשר המלצה. הם רצו להפוך אותי למשת”פית וביקשו שאציג להם שלושה-ארבעה פוסטים שבהם יש קשר בין הממליץ לבעל העסק, וככה הם יבינו שאני רצינית. בקיצור, הרגשתי שנעשתה כאן חדירה לפרטיות כי הם נכנסו לדף הפרטי שלי וחיפשו קשרים עם בעלי מסעדות. חשבתי שזה ממש לא בשבילי. לא התאים לי, כולה רציתי להמליץ על ארוחה שהזמנתי הביתה ממישהו שמעולם לא נפגשתי ולא דיברתי איתו”.

איך זה קשור ל”רעבים מצייצים”?

“לאחר הדחייה נזכרתי בהם והעליתי את הפוסט שם. אישרו אותו והייתי מבסוטית. התחלתי לכתוב עוד פוסטים שאישרו גם אותם, וחיפשתי את מנהל את הקבוצה כדי לשאול אותו אם הוא רוצה עזרה. הצעתי שאכנס קצת לעניינים כי זו קבוצה ממש מפרגנת ויהיה נחמד שהיא תגדל. היו בה אז כ־4,000 חברים. אמרו לי שבכיף ובשמחה. זה היה בחודש אפריל, כשהחל הסגר הראשון. הזמנתי הרבה חברים שלי להצטרף, העליתי הרבה יותר פוסטים, ואז שאלו אותי אם אני רוצה להיות מגשרת”.

ברור שכן.

“בכלל לא הכרתי את המושגים האלה – גישור וניהול – כי אף פעם לא ניהלתי קבוצת פייסבוק. התחלתי והרגשתי שהעניינים מתחילים לזוז ושזה מתחיל לסחוף אנשים. זה התחיל להרגיש לי נחמד שפתאום יש לי תעסוקה, יש לי מה לעשות ויש איך להעביר את הזמן בסגר. התלהבתי והתחלתי לכתוב המלצות – לא ביקורות כי אני לא מתיימרת להיות מבקרת אוכל. בשביל זה יש את המקצוענים. אני חובבנית שעושה את זה כדי לקרב את הלקוחות לעסקים ולתת במה לעסקים במיוחד בזמן הקורונה. רציתי לעשות קבוצה כיפית כזו שתהווה גשר בין העסקים ללקוחות”.

ממתי את מנהלת בפועל?

“מחודש יולי או אוגוסט. מאז שהתחלתי נוספו 11,000 חברים, אבל תמיד אשמח לעוד. אני לא בתחרות עם אף אחד, בטח לא מול הקבוצה שפרשתי ממנה או שנחסמתי בה – אני לא יודעת מה קדם למה. מאז היה ברור לי שאני לא מסתובבת אחורה אל העבר אלא שאני עם הפנים לעתיד. אצלנו הקו הוא לעשות טוב לעסקים, אבל אני ממש לא בקטע של לאבי דאבי. אני מעדיפה שיכתבו על החוויה האמיתית בלי לייפות אבל גם בלי לכסח, לעשות שיימינג ולכתוב דיס-המלצה. לכתוב ביקורת בונה זה יותר חשוב מהכל”.

זו יכולה היתה להיות קבוצה אחרת, לא של אוכל?

“זה לא מקרה שהגעתי לקבוצה של אוכל, אבל אם היו מציעים לי לנהל קבוצה בתחום האופנה והסטיילינג הייתי שמחה באותה המידה. במקרה יצא אוכל. זו יכולה היתה להיות גם קבוצת טיולים ואוכל. אנחנו אוהבים מאוד להזמין, אבל בעיקר לצאת למסעדות ולבתי קפה. אנחנו יוצאים המון. אנחנו אוהבים את המפגש עם האנשים, אנחנו בליינים שגם אוהבים קולנוע ותיאטרון. יש לנו מנויים גם לתיאטרון חיפה וגם לתיאטרון הצפון. אנחנו אוהבים לצאת, נקודה. כל מה שקשור בנהנתנות ובכיף, אילן ואני שם”.

כמה זמן את משקיעה בפייסבוק ביום?

“המון. לא נעים לי להגיד, אבל הרבה ולפעמים גם יותר מדי. אני לא רואה רק את העניין של האוכל אלא הרבה מעבר לזה – לגשר, לעשות שמח ולהביא הגרלות לחברים שזה כיפי ונחמד. אני אוהבת לראות אנשים שמחים, להציץ לעולמם של אחרים ולקרוא את התגובות שלהם. זה הסמול טוק שיש לי עם האנשים”.

מה הדבר שהכי מבאס אותך?

“לראות בסטורי אנשים שטרחו לצלם אוכל שהזמינו ולא העלו את זה לקבוצה שלי. אני לוקחת את זה קשה אז אני מטרידה אותם ושולחת להם ‘הלו, הזמנתם? נהניתם? תפרגנו ותתייגו’. זה הכי מבאס אותי. מה שמשמח אותי מאוד זה עסקים פרטיים שמוצאים את הזמן להתקשר ולציין מה פוסט מפרגן עשה לעסק שלהם. אני שמחה לשמוע שיש עסקים שפורחים בעקבות המלצות שנכתבו בקבוצה. כיף לשמוע את זה”.

זו המהות.

“אם יש רווח נקי זה שאני יודעת שעשיתי טוב למישהו אחר. וואו, בשבילי זה שווה הכל. אני הולכת לישון בלילה וחושבת על בעלי עסקים שהלכו לישון עם חיוך בגלל ההמלצות ונהנו מהטוב הזה שעשינו להם. זו המהות וזה שווה את הכל. המטרה היא שהחברים יכתבו יותר ואני פחות. אני מחכה לימים האלה שבהם אאשר הרבה יותר פוסטים של אחרים, לא בגלל שאני לא נהנית אלא בגלל שאני פשוט רוצה לתת את הבמה לאחרים”.

לפחות מפנקים אותך ושולחים לך אוכל?

“אני לא מבקשת מאף אחד, והיו פעמים שהציעו ולא לקחתי. אני לא במקום הזה שאני מרגישה בנוח לקבל. את יודעת מה יותר מביך אותי? שמישהו יציע לי אוכל ולא יהיה לי טעים. מה הציפייה ממני? לכתוב שלא היה לי טעים? לכתוב שהיה לי טעים גם כשלא היה טוב? אני מעדיפה לא להיכנס לסיטואציה הזו כי אם אכתוב המלצה שקרית, זה לא פייר כלפי החברים בקבוצה”.

למה את הכי מתגעגעת?

“אני מתה כבר שיפתחו את הכל, שנאכל ושנכתוב על אוכל כמו אנשים נורמליים. רק ביולי-אוגוסט היו פוסטים של אנשים שכתבו מתוך חוויה של ישיבה במסעדה – על צילחות ועל הגשה ועל שירות של המלצרים ועל חוויית היציאה. מספטמבר החוויות שלנו הן רק משלוחים וטייק אוויי, וזה חרא של דבר בשביל אוכל כי אוכל זה לא משהו שנוסע טוב ברכב. עד שזה מגיע אלייך הביתה זה כבר לא זה, זה לא אותו דבר”.

מה לעולם לא תטעמי?

“אנחנו לא אוהבים פירות ים ולא מתחברים אליהם. לדגים כן. פעם אחת אכלתי מדוזה בטעות וזה היה נורא, אבל שיפודי כריש היו מעדן, טעים ברמות על. אמרתי שאני מוכנה לנסות שוב שרימפס. סושי אני בכלל לא אוהבת”.

מה את הכי אוהבת לאכול?

“נסענו לפני כמה שנים לעיירת סקי בשם ברילוצ’ה בדרום ארגנטינה. שם אני מוכנה לחיות כל חיי. למה? כי שם יש או מסעדות בשרים עם סטייקים למות של דון אלברטו, כמו שאני אוהבת – מדיום רייר – עם תפוחי אדמה לוהטים מהמדורה, או מפעלים של שוקולדים. שוקולד מריר זה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם”.

 

שירלי קרשובר עם בני משפחתה. "אם היו מציעים לי לנהל קבוצה בתחום האופנה והסטיילינג הייתי שמחה באותה המידה”

שירלי קרשובר עם בני משפחתה. "אם היו מציעים לי לנהל קבוצה בתחום האופנה והסטיילינג הייתי שמחה באותה המידה”

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

2 תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר