רייצ'ל אטיאס ואמה חנה ז"ל. "בחיים לא חשבתי שאהיה מסוגלת לעמוד מול גופה, לא כל שכן הגופה של אמא שלי"
רייצ'ל אטיאס ואמה חנה ז"ל. "בחיים לא חשבתי שאהיה מסוגלת לעמוד מול גופה, לא כל שכן הגופה של אמא שלי"

"למה עזבת אותי? אין לי אמא כבר"

הזמרת והיוצרת רייצ'ל אטיאס מבכה את פטירתה של אמה חנה מקורונה. "לאט לאט הרמתי את הסדין", היא מספרת, "הגוף שלה היה קר, העיניים שלה היו סגורות, הפה היה פתוח והלשון זקורה. ליטפתי אותה, בכיתי, התחננתי וצעקתי לה הכי חזק 'אמא, קומי בבקשה, אל תעשי לי את זה. למה אמא? אני צריכה אותך"

פורסם בתאריך: 31.1.21 13:39

לפני כשבועיים נפטרה חנה אטיאס מקורונה במרכז הרפואי בני ציון. מאז מקפידה בתה, הזמרת והיוצרת רייצ'ל אטיאס, להעלות לדף הפייסבוק שלה פוסטים שבאמצעותם היא משתפת את הכאב ופותחת צוהר לכאב שאיתו מתמודדים בני המשפחה של הנפטרים מהמחלה אשר חשים לרוב כנתונים סטטיסטיים.

את הפוסט הראשון העלתה אטיאס ב-17 בינואר – למחרת פטירתה של אמה. "אמא, למה? למה עזבת אותי? הקורונה המנוולת הזו", היא כתבה, "איך את משאירה אותי בעולם הזה בלעדייך? איך את עוזבת אותי? כמה שמרתי עלייך. איך אשים אותך באדמה היום ואלך? כשהאדמה רטובה ואת עמוק בפנים, לבד עם עצמך. למה זה קורה לי? איך מתמודדים עם זה? יפה שלי, גיבורה, אהובה, כמה טוב עשית בעולם הזה, כמה רחמים פיזרת, כמה כוח נתת, כמה הלכת עם האמת שלי תמיד. זהו יום עצוב. אין לי אמא כבר".

שבועיים חלפו מאז, אבל אטיאס מתקשה עדיין לעכל. "לאמא שלי היו מחלות רקע", היא מספרת, "טיפול נמרץ היה חלק משגרת החיים שלנו, כך שהיא לא באמת התרגשה מהבדידות בבית החולים. היא תמיד היתה אשה שמנצחת. הכל התחיל מכך שאמא נפלה מהמיטה, ולמרות שפחדתי שהיא תפנה לבית החולים בגלל הקורונה, היא לא היתה יכולה שלא ללכת לקבל טיפול בגלל כאבים. היא הגיעה למיון, ושם ראו שיש לה חום ובודדו אותה מיד. באותו הרגע התחיל הסרט. התחננתי שיוציאו אותה משם מחשש שהיא תידבק בקורונה, אבל אחרי כמה שעות כבר קיבלנו את הבשורה המרה – הרופא יצא אלינו והודיע שהיא חיובית. זהו, נגמרו לי החיים. אמא שלי עברה הכל – צנתורים, סכרת – אבל מהקורונה ממש פחדתי. ידעתי שהיא מסוכנת לאנשים מבוגרים, ולכן פחדתי. לא ידעתי מה לעשות. הכניסו לה טלפון לחדר, והסברתי לה שהיא חיובית. היא היתה בסדר גמור ואפילו צחקה על זה. ואז העבירו אותה למחלקת קורונה, ומפה אלוהים ישמור מה הבן אדם עובר".

מלבד הדאגה לשלום האם נאלצה המשפחה להתמודד עם דאגה נוספת – האיסור לבקר אותה. "אין אפשרות לבקר, ואם כבר מותר – אז זה בזמנים ספציפיים מאוד ולזמן קצר של 20 דקות בלבד", מספרת אטיאס, "זו הפקה שלמה – לתאם את הביקור, להתמגן ולהיכנס למחלקה. כדי לדעת מה קורה עם אמא שלי הייתי צריכה להשאיר הודעה ולחכות שרופא יחזור אלי. איך אפשר לעצום עין בלילה כשאת לא יודעת מה קורה? איך אפשר לאכול? הרופאים אומרים שזו מחלה לא צפויה ושהכל יכול להיות תקין אבל ברגע אחד המערכת קורסת. כך התנהלו חיינו במשך שבועיים. במשך שעות חיכיתי מאחורי הדלת של המחלקה ולחצתי על כל כפתורי החוסר סבלנות שלי כדי להיכנס ולדבר עם רופא. הנשמה יצאה לי, הבית שלי לא תפקד, המוזיקה והקריירה שלי נעצרו. ולקרוא את ההודעות מבית החולים ש'רופא יחזור אלייך' – זה טמטם אותי. בכל יום בשבוע הראשון ערכנו שיחת וידאו, ובכל יום אני או אחד מאחי הגיע לביקור של 20 דקות. היה קשה לראות את הסבל הזה. לאמא שלי היו כל מחלות הרקע – סכרת, לחץ דם, כולסטרול ובעיות בלב, בריאות, בלבלב ובכבד – אבל היא חיה איתנו באושר. אבל שום גבר לא מכין אותך לבדידות, לתקרה הלבנה שמעל הראש ולרעש של מכשירי ההנשמה".

לדבריה של אטיאס, "בשבוע הראשון הכל היה טוב. היא דיברה איתנו בזום, והתאמנו את עצמנו לאכול בשעות שבהן היא אכלה. הכינו אותנו לכך שבדרך כלל בשבוע השני הקורונה מתפרצת, וספרנו יום אחרי יום שהכל עובר בסדר. ביום הרביעי של השבוע השני החלה הסטורציה שלה לרדת. הייתי שם, והיא בקושי דיברה איתי. היא היתה חלשה מאוד. הורידו אותה לטיפול נמרץ ונתנו לה חמצן. למחרת באתי שוב, ולא אישרו לי ביקור אבל הצלחתי להתגנב. לא עניין אותי כלום, גם אם הייתי נכנסת לבית סוהר, רק רציתי לראות אותה. במשך שעה וחצי חיכיתי ליד הדלת, בלב הקורונה, בלב האימה. את עם מיגון ועם מסיכה, נראית כמו חייזר, ומסביבך אנשים מורדמים ומונשמים. פתאום עברה לידי מיטה שעליה מישהו מכוסה בסדין, והבנתי שהוא מת. את נמצאת בתוך אימה נוראית. כשבסופו של דבר נרנסתי, אמא שלי נראתה לא טוב. הרופא אמר שהמצב שלה הוא לא כל כך טוב ושיש לה הצללה בריאות. היא אמנם נשמה בכוחות עצמה, אבל עם קשיים. למחרת שוב נכנסנו לביקור, אחי ואני, והיה משהו מטשטש מאוד כי היא הורידה את החמצן, דיברה איתנו ושתתה בעצמה. הרופאים אמרו שהכל בסדר, שיש שיפור, שהבדיקות האחרונות הראו שההצללה עברה ושהקורונה כבר לא מאיימת על חייה. יצאנו מהחדר וקפצנו משמחה במסדרון".

 

 

אך אז, כשנראה היה שהכל שב על מקומו בשלום ושהשיפור במצבה של אמה הוא עוד צעד לקראת השחרור הביתה, הגיעה שיחת הטלפון הנוראה שבה הודיעו לאטיאס ולאחיה להגיע במהירות לבית החולים מכיוון שהמצב הידרדר. עד שהם הגיעו לבני ציון, האם כבר נפטרה מדום לב.

"בחיים לא חשבתי שאהיה מסוגלת לעמוד מול גופה, לא כל שכן הגופה של אמא שלי", מספרת אטיאס, "בכיתי, צעקתי לה הכי חזק שאני יכולה, ויצאו ממני קולות שלא הכרתי ואני לא רוצה להכיר – קולות של אובדן. אמרו לנו להיכנס ביחד כדי להיפרד מאמא – אחי הגדול, אחותי הקטנה ואני. אח נוסף לא היה נוכח כי הוא שומר שבת. זה היה סרט אימה אמיתי. זו היתה ההליכה הכי ארוכה והכי קשה שהיתה לי, קשה יותר אפילו מההלוויה. התמגנו וצעדנו יד ביד כדי שאף אחד מאיתנו לא ייפול. הגוף שלנו רעד, בכינו, והמלווה שלנו סיפרה שהיא עשתה את זה באותו היום כבר שש פעמים. נכנסים לחדר שעל השלט שלו היה כתוב 'חדר נפטרים'. נעצרנו, פחדנו להיכנס. כשנכנסנו, הסדין כיסה אותה. הקפנו את המיטה, בכינו ודמיינו שהיא מורידה את הסדין ואומרת לנו שהיא פה, שהיא חיה. לגוף יש רפלקסים, ובכל תזוזה הייתי בטוחה שאמא חיה ולא יכולה לדבר. רק לאחי הגדול היה אומץ להרים את סדין ולהציץ. לא יכולתי להרשות לעצמי לצאת מהחדר בלי לראות את אמא, אבל פחדתי ממה שאני עומדת לראות או שפחדתי מעצמי. לאט לאט הרמתי את הסדין. הגוף שלה היה קר, העיניים שלה היו סגורות, הפה היה פתוח והלשון זקורה. אין לתאר מה קרה לי ולאחי. ליטפתי אותה, בכיתי, התחננתי וצעקתי לה הכי חזק 'אמא בואי, קומי בבקשה, אל תעשי לי את זה. למה אמא? אני צריכה אותך, בואי אמא'. אבל אין קול ואין עונה. אני לא מכירה את ההרגשה לקרוא אמא ולא לקבל מענה. נגעתי ברגל הפצועה שלה שבה אסור היה לגעת. זו היתה ההוכחה שלא כואב לה כלום ושהיא באמת מתה. לא יכולתי לנשק אותה כי היא היתה חולת קורונה. לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מלבכות סביב גופה שלא מגיבה ולא תגיב לי לעולם".

אטיאס לא תשכח לעולם את השבועות האחרונים. "חשוב לי להגיד לאנשים לא לוותר על האפשרות להיות עם החולה", היא אומרת, "כל מי שרוצה להיכנס למחלקות הקורונה כדי להיות עם בני משפחתו – שיילחם על כך. אני נלחמתי כי ידעתי שאמא צריכה את זה. כשבאנו לבקר את אמא בפעם האחרונה היא היתה צמאה מאוד, שתתה ארבע כוסות מים, והסטורציה שלה עלתה, זאת אומרת ש הנוכחות שלנו עשתה לה טוב. היא אמרה 'אני צמאה ולא נותנים לי מים'. לא היה לה כוח לקרוא לצוות, וגם כך כוח האדם עסוק שם בדברים קריטיים. סיבת המוות הרשמית של אמא היא דום לב, אבל אולי היא נפטרה מכל הלחץ הזה של הבדידות. זו טרדת הגוף שלא יכול להיאבק במתח, בבדידות ובמחלה ביחד. הספקתי להגיד לאמא תודה על הכל – על האמא שהיא היתה לי, על כך שהיא נתנה לי להיות אני ועל זה שבזכותה הגעתי לאן שהגעתי. גם ביקשתי סליחה על כל רגע שבו היא דמעה ממני, כאבה בגללי וכעסה עלי, אם ידעתי על כך ואם לא".

ויש לה גם מסר: "אני רואה את מכחישי הקורונה, את המתקהלים ואת אלה שמסרבים לעטות מסיכה, וזה הזוי. אם הם ייכנסו למחלקת הקורונה הם יראו את המציאות הכואבת".

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

6 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מצד שני עשרות אלפי חרדים במסע הלוויה בירושלים כעת, צפוף ובלי מסכות, חגיגת הדבקות המונית. ומשטרה אין.

  2. חייבים סגר ועוצר על שכונות אדומות

    בלי סגר נהיה ב-200 מתים ליום. כל אדם שנפטר מהמחלה זאת משפחה הרוסה.
    הציבור החרדי ירד מהפסים. מקוה שהפעם הממשלה לא תיכנע ללחצים ותמשיך את הסגר כולל עוצר על שכונות אדומות בכל הארץ.
    כדי למנוע כמה שיותר מקרים כאלו. חייבים סבלנות. להישמע להוראות. להיזהר עם מסכה ומרחק גם מי שהתחסן, החיסון 95% לא 100% אל תיכנסו לסטטיסטיקה. גם מי שחלה והחלים סובל מהפרעות רפואיות לחודשים.

  3. מנוחה

    מה הצומי הזה?יש אלפים כמוה ויותר חשובים פי כמה! בכתבה נאמר על ידי ביתה של הנפטרת,שהיו לה מחלות רקע רבות.אז למה צפתה?תיכף גם תעשו לה מגבית התרמה.כל יום מתים אנשים בעולם מכל מיני סיבות.אז תעשו כתבה לכל אחד שמת.דרך אגב,צ'יקה כלבת המשטרה שהצילה אנשים ממוות,נפטרה בצער רב,ההלוויה היום בשעה 2 בצהריים.

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר