"ואז הבנתי שמיטל איננה, שאין לי ילדה"

"אמא, אל תהיי חנונית, בואי נרקוד, החיים קצרים. אין לנו זמן לבזבז, אנחנו צריכים ליהנות כל עוד אפשר. בואי, אל תהיי כזו כבדה, איזו אמא חנונית יש לי” – כך ניסתה מיטל כתב לשכנע את אמה הדסה להצטרף אליה לריקוד בסלון ביתן כשבועיים לפני שנהרגה בפיגוע הרצחני בקו 37, שבו מחבל מתאבד פוצץ עצמו באוטובוס בשדרות מוריה, הרג 17 אנשים, תשעה מהם קטינים, ופצע יותר מ־60.

אתמול, 5 במרץ, צוין יום השנה ה־18 לפיגוע שהשאיר את חיפה המומה. אליהו והדסה כתב, הוריה של מיטל, ממאנים להתנחם ומשחזרים את מאורעות אותו יום ארור שבו נקטפה בתם, חיילת משוחררת בת 20, שבועיים לאחר שהחלה בעבודה מועדפת בתחנת דלק במרכז הכרמל.

כבר 18 שנים משחזרת הדסה, 71, את מה עבר על בתה בשבועות האחרונים לחייה, והיא משוכנעת כי זיהתה כבר אז, ולא רק בדיעבד, את הסימנים המוקדמים לאסון המתממש ובא.

“מיטל חזרה הביתה לאחר המשמרת הראשונה או השנייה שלה בתחנת הדלק, ומיד שאלתי אותה מה קרה”, מספרת האם בקול רועד, “היא חייכה חיוך שבא לך לאכול אותה ואמרה שכלום לא קרה. אמרתי לה שעלי היא לא תצליח לעבוד כי אני רואה שהיא עצובה, והיא התעקשה שהכל בסדר. אני אף פעם לא נכנסת לילדים בנשמה, אבל באותו היום לא השלמתי עם זה שהיא לא סיפרה לי מה קרה”.

התעקשת לדעת מה קרה?

“אחרי חצי שעה פתחתי בעוצמה את הדלת של החדר שלה. בחיים לא נכנסתי כך בלי לדפוק, ומיטל צעקה עלי ‘למה את נכנסת?’. אמרתי לה ‘תגידי לי מה יש לך. אעזור לך, אתן לך כל מה שתצטרכי’. אחרי כמה שניות מיטל סיפרה לי שהיא ציירה את עצמה ובפיה צרור פרחים. הרגשתי מועקה והתפרקתי. לא יכולתי לעצור, משהו כאב לי ולא הסתדר לי עם הסיטואציה. היא שאלה אם היא יפה ועניתי שהיא מלכת יופי, הכי יפה בעולם. היא הסתכלה עלי וביקשה שאפסיק לבכות אבל היה לי קשה. בכל פעם היא באה לי עם יציאה אחרת. היא הביאה לי סימנים עד לנשמה שלי”.

כמו בפעם שבה היא הזמינה אותך לרקוד.

“היא באה לסלון, רקדה ואמרה לי שאין לנו זמן לבזבז. כששאלתי מה יש לה, היא רק בת 20 ויש לה את כל הזמן שבעולם לפניה, מיטל ענתה ‘אני רוצה לרקוד איתך כי אני אהיה צעירה לנצח’. גם בפעם הזאת הדמעות לא הפסיקו לרדת, לא הצלחתי להתאפק. מבחינתי זה היה השיא כשהיא אמרה לי שהיא תישאר צעירה לנצח ושאין לה זמן. לקחתי את זה ללב. היא נתנה לי סימנים. אולי היא לא באמת חשבה על מוות ועל סוף, אבל אני כאמא הרגשתי”.

זה מה שאמהות יודעות הכי טוב – להרגיש.

“לפעמים אני אומרת שהרגש פועל יותר מהשכל. אז הרגשתי. יום אחד, כחודש לפני הפיגוע, חלמתי שהבית שלי מלא אנשים ושאני צועקת ‘אליהו, מה קרה? למה יש כל כך הרבה אנשים בבית שלי?’, והוא עונה לי לשתוק כי הוא יודע שאם אני אומרת משהו זה קורה. פחדתי לספר לו את החלום כי הוא אומר שאני מכשפה, אז לא אמרתי כלום, בלעתי את זה”.

מיטל כתב ז"ל. "ילדה טובה אבל אש”

המזכרת האחרונה

כאשר אליהו היה בן 27, בדיוק לפני 50 שנה, הוא נשא לאשה את הדסה בשידוך של חבר משותף. כעבור שנה הם הפכו הורים לגלית, ורד נולדה שלוש שנים אחריה, ובחלוף שנה ושמונה חודשים הגיחה ליאת אל אוויר העולם. מיטל היתה בת הזקונים. היא נולדה שבע שנים אחרי ליאת והחזיקה בתואר עד שאחיה חיים נולד, שבע שנים אחריה.

“מיטל גידלה את חיים, והם חלקו את אותו החדר”, מספר אליהו, “היתה להם מיטת קומתיים – הוא ישן למטה כי הוא היה קטן, והיא מעליו. כשמיטל היתה בצבא היא ביקשה ממנו להחליף כי נראה לה טיפשי בגילה לישון במיטה העליונה, אבל הוא לא הסכים. היה ביניהם קשר מיוחד וקרוב מאוד. היא לימדה אותו ועזרה לו בלימודים”.

לא הפריע לה שהיא חולקת חדר עם בן?

“לא, היא היתה מחבקת ומנשקת אותו, רבה ומשלימה איתו באותה דקה”.

איזו ילדה היא היתה?

“מיטל היתה בוגרת מאוד לגילה. היא היתה יכולה ללמד מבוגרים ממנה וחיברה בין האחיות שלה. היא היתה חביבה לסביבה, חברמנית ומוקפת בהמון חברים. היא נולדה בקרית שפרינצק אבל את רוב חייה העבירה פה ברמת אשכול. לאחר שסיימה את בית הספר היסודי זיכרון יוסף היא עברה לחטיבה בבית הספר עירוני ה’ וסיימה את התיכון במגמת אמנות בית הספר אורט חנה סנש. מיטל היתה מוכשרת מאוד בציור. היא עסקה בגרפיקה בצבא, בהתחלה בבסיס בשטחים ולא נהרגה שם, ואחר כך בבירנית בגבול הצפון וגם שם היא לא נהרגה. את היום שבו היא נהרגה לא אשכח לעולם. ערב קודם, כשחזרתי מאוחר מהעבודה, ראיתי מכתב שהיא השאירה לי על השולחן במטבח. ‘אליק בליק בום’, היא כתבה, ‘מחר אני עובדת בוקר ואני צריכה שתקפיץ אותי. אעיר אותך בבוקר. תודה. אוהבת, מיטל’. וכך היה, הקפצתי אותה לעבודה”.

אלו תוכניות היו לה לחיים?

“באותו הבוקר, בדרך לעבודה, פתאום בא לי לשאול אותה מה התוכניות שלה. מיטל הסתכלה עלי ואמרה לי ‘אבא, אל תדאג. התוכניות שלי הן לעבוד, לחסוך כסף ולנסוע לטיול בחו”ל. כשאחזור ויהיה לי ראש שקט אגיד לך מהן התוכניות שלי’. היא רצתה לטייל אבל עדיין לא קבעה איפה ועם מי, מן הסתם עם חברים וחברות. מיטל האמינה שהחיים הם קצרים, כפי שהיא אמרה לאמה. אני דווקא התרשמתי מאוד מהבגרות שלה ומכך שהיא ידעה מה הכיוון שלה. היא גם אמרה לי לא לדאוג לעתיד כי היא עוד תפרנס אותי”.

איפה תפסה אותך הידיעה על הפיגוע?

“ישבתי במשרד שלי בטכניון, ומישהו אמר שהיה פיגוע. כאב בית הוצאתי טלוויזיה כדי שכולם יוכלו לצפות. לא נכנס לי למוח שהבת שלי נמצאת בתוך האוטובוס. בצהרי היום היא סיימה את המשמרת ודיברה עם אחותה ורד שרצתה לצאת להתאוורר קצת בקניון. מיטל ענתה שהיא ממש עייפה ושהיא מוותרת. היא העדיפה לבוא הביתה, להתקלח ולאכול את האוכל של אמא שלה. היתה לה תכונה מצחיקה – היא נהגה להלל את האוכל של הדסה ולפרגן על כל דבר שהיא הכינה. גם על הדבר הפשוט ביותר היא היתה אומרת שזה מעדן”.

הדסה: “היא היחידה מהבנות שידעה לאכול. כשהייתי מנסה לשאול איך עבר עליה היום, היא היתה אומרת לי ‘אמא, אל תבלבלי אותי. תעזבי אותי, אני מרוכזת באוכל ואת מפריעה לכיף שלי’. וכשהיא אמרה את זה היא היתה מתגלגלת מצחוק”.

אליהו: “גלית הבכורה עבדה גם היא בטכניון, באגודת הסטודנטים. היא עלתה וירדה במדרגות, ולא קלטתי כמה שהיא עצבנית. היא הסתכלה עלי ולא אמרה לי כלום”.

היא ידעה?

“בשלב הזה היא לא ידעה כלום אבל הרגישה. היא לא רצתה לספר לי כי היא פחדה עלי”.

הדסה: “אני כבר הרגשתי”.

אליהו: “את יודעת, המכתב הזה שמיטל השאירה לי יום קודם היה אחד מני רבים שהיא היתה משאירה לי על השיש. בדרך כלל הייתי קורא, מקמט וזורק לפח. משום מה, את המכתב הזה לא זרקתי. אני זוכר שלקחתי אותו מהשולחן והנחתי אותו על השיש. לא עברה לי מחשבה, אפילו לא בתת ההכרה, שזה המכתב שישמש מזכרת אחרונה ממיטל ושאעשה לו מסגרת יפה”.

ואתה לא הרגשת כלום באותו יום?

“רציתי להתקשר הביתה אבל כל קווי הטלפון נפלו, אז נשארתי בעבודה. מישהו בא ושאל אותי אם אני מכיר מישהו שעלול היה להיות באוטובוס, ואמרתי שלא. אבל פתאום חלחלה לי הרגשה לא טובה. התחלתי לרעוד ואמרתי לבוסית שלי שאני הולך. פתאום נבהלתי, ברחתי בבכי כל עוד נפשי בי בלי לנעול את המשרד”.

לאן הלכת?

“בשעה 17:00 בערך נסעתי לבית החולים. לא נסעתי הביתה, אני לא יודע למה. לא היה טלפון שיכולתי להתקשר באמצעותו הביתה ולשאול אם מיטל חזרה. כשהגעתי לבית החולים ראיתי את הילדים שלי והודיעו לי שמיטל היתה באוטובוס”.

לא הבנת את זה?

“אתה לא קולט, אתה בטראומה. אדם לא בפוקוס, לא נמצא בעולם הזה”.

ואיפה הדסה היתה?

“היא אושפזה בטיפול נמרץ. כשאני נזכר בזה עכשיו זה מחזיר אותי לדברים לא נעימים. זכיתי בחמישה ילדים, באשה טובה ובבית חם, אבל הדבר הכי קשה שעברתי בחיי הוא הפיגוע. זה הדבר הכי כואב שחוויתי”.

המכתב האחרון של מיטל כתב לאביה אליהו. "לא עברה לי מחשבה שזה המכתב שישמש מזכרת אחרונה”

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

כפות רגליים

הידיעה על הפיגוע תפסה את הדסה בחנות מעילים בהדר, לשם היא נכנסה עם אחותה שהגיעה באותו היום מתל אביב. האחות ביקשה לקנות להדסה מעיל במתנה, אפילו די התעקשה.

“לא רציתי כלום, אמרתי לה שיש לי הכל, אבל היא התעקשה”, נזכרת הדסה, “פתאום עלתה לי הג’ננה לראש ואמרתי לה שתיקח את הרגליים שלה ותלך הביתה. בחיים לא עשיתי כזה דבר לאף אחד, אני לא בן אדם שפוגע באחרים. הרגשתי שמשהו עובר לי בגוף, ולא הצלחתי להבין מה זה. ‘מה יש לך, כפרה עלייך?’, אחותי שאלה אותי, ‘למה את מתנהגת ככה’, ואני ממשיכה להגיד לה שתלך הביתה”.

כבר ידעת שהיה פיגוע?

“לא ידעתי כלום. הרגשתי הרגשה לא טובה וכל היום הייתי מצוברחת. ישבתי בחנות, חיכיתי שהמוכר יארוז לי את המעיל. אגב, המעיל תלוי עד היום בארון, מעולם לא לבשתי אותו. פתאום שמעתי שהיה פיגוע ומיד ידעתי. זה לא שמישהו אמר לי שמיטל היתה באוטובוס, אבל הרגש שלי עבד. נתתי צעקה, בימי חיי לא צרחתי ככה. ‘הבת שלי בפנים’, צרחתי, וכולם שאלו למה אני צועקת ושאירגע. אמרתי שאני יודעת שהבת שלי באוטובוס ושהיא נהרגה, אפילו שעדיין לא ידעו איזה אוטובוס זה ולאן הוא נסע. תיארתי לעצמי שזה האוטובוס שמיטל עלתה עליו. בזמן הפיגוע הרגשתי שהלב שלי נפל. היתה לי מועקה נוראית. פתאום התחלתי להשתולל ואני לא כזאת, לא הכרתי את עצמי. בעל החנות ליטף אותי וביקש שאשב, אבל אמרתי שאני הולכת”.

הולכת לאן?

“לא ידעתי לאן. חציתי את הכביש, אוטובוס כמעט דרס אותי, ולא ראיתי אותו בכלל. הלכתי לתחנה כדי לנסוע הביתה, כולי רועדת, ונהג מונית עצר לידי ושאל למה אני בוכה. לא יכולתי לענות, והוא נטפל אלי, לא עזב ודרש לדעת מה קרה. אמרתי לו שהיה פיגוע ושהילדה שלי בתוך האוטובוס. הוא אומר לי ‘תגידי, את נורמלית? מאיפה את יודעת?’, אבל המשכתי לומר שהבת שלי בפנים”.

הגעת הביתה?

“הגעתי הביתה, חיים היה אז בן 13 והוא בכה נורא. הוא הציע שנלך לחפש את מיטל, אולי היא תפסה מחסה באיזה מקום והיא עדיין חיה. אמרתי לו ‘בן, שב פה, לא צריך לחפש אותה’. הסברתי לו שיש משטרה במקום, שהכל חסום ושלא ייתנו לנו להגיע לשם, והוא לא הפסיק לבכות וביקש שנצא לחפש אותה. ורד הגיעה הביתה וביקשתי ממנה שנלך לבית חולים כרמל כי היתה לי הרגשה לא טובה. ורד לא הבינה מאיפה זה בא, היא בכתה נורא, ולא רציתי להוסיף על הדאגה שלה. הרי צלצלתי למיטל איך ששמעתי על הפיגוע והיא לא ענתה. ידעתי שהיא הלכה כי אין דבר כזה שהיא לא תענה לאמא שלה, הרי היא היתה קשורה איתי בדם. בבית החולים היה בלגן, ואחיין של אליהו שהוא שוטר ראה אותי שם ולא הבין. אמרתי לו שמיטל איננה, והוא ביטל את דברי ואמר לי שכנראה השתגעתי”.

אליהו: “הוא לא סיפר אבל הם ידעו ראשונים”.

הדסה: “אמרתי לו שמיטל איננה ושלא יגיד לי שאני משוגעת. הלוואי שבאמת הייתי משוגעת ומיטל חיה. אמרתי לורד שאם היא לא נמצאת בכרמל נלך לחפש אותה ברמב”ם. כשהגענו לשם איבדתי את ההכרה לארבע שעות, וכשהתעוררתי הייתי מטושטשת. היתה לידי מישהי דתייה ששמרה עלי, ליטפה אותי ונישקה אותי, ואני לא הבנתי באיזה עולם אני נמצאת. אליהו וורד באו לספר לי שהם נוסעים לאבו כביר, ונתתי צעקה של מוות. אמרתי שהבת שלי הלכה ולמה הם לא מבינים. הם עוד ניסו להגיד לי שאני מדברת שטויות, אבל אני הייתי נחרצת ואמרתי שהיא הלכה, איננה. לא הייתי משוגעת. ידעתי. לב של אמא יודע הכל”.

אליהו, ואתה כבר ידעת?

“עובדת סוציאלית ניגשה אלי, חיבקה אותי ואמרתי לה ‘רק תראי לי את הילדה שלי’. בשעה 20:00 בערך היא לקחה אותי לחדר המתים ברמב”ם למטה. היא הכניסה אותי לחדר שבו שכבו ארבעה נרצחים שעדיין היו מחוברים למכשירי החייאה. הסתכלתי והבנתי שהבת שלי לא ביניהן. נגעתי בהם, חיבקתי אותם, אפילו נישקתי אותם. יצאתי משם, ואז אמרו שהיא באבו כביר ושאפשר לראות אותה”.

איך זיהו אותה?

“טלפנו אל רופא השיניים שלה וכך זיהו אותה. הוא נתן להם את האישור לזיהוי אבל אותי לא עניינו השיניים, אני הכרתי את הבת שלי וביקשתי לנסוע לזהות אותה. בלילה מאוחר הגיעה מונית גדולה, נסעתי עם בתי ובעלה, והגענו לשם ממש מאוחר. קראו לי לחדר ושאלו אותי שאלות על הילדה. שאלו איך אכיר אותה, ועניתי שדרך כפות הרגליים. היתה לי תקווה שהיא עדיין חיה, אבל כשסיפרו לי על הזיהוי באמצעות השיניים התחלתי קצת לפחד. רציתי לזהות אותה בעצמי, אבל הרופא שם אמר לי שכדאי לי להישאר עם הזיכרון שלה ולא לראות את פניה. ‘לפחות את כפות הרגליים’, ביקשתי מהרופא. הוא אמר לי להמתין, חזר אחרי עשר דקות ואישר לי להיכנס לחדר”.

למה כפות הרגליים?

“שתי כפות הרגליים שלה הן זהות בדיוק לשלי, עם שתי האצבעות הקטנות שעולות על האצבע שלידן. הסתכלתי, ראיתי אותה שוכבת, וזהו – זה לכל החיים. נישקתי לה את הרגל, ואז הבנתי שמיטל איננה, שאין לי ילדה, והתחלתי לחשוב איך אלכד את המשפחה הזו”.

כבר אז, בחדר המתים, חשבת על המשפחה?

“שם, בחדר המתים. גם כששכבתי על הקבר של מיטל חשבתי רק על המשפחה. החיים מאותו היום הם הפוכים ולא נעימים. זה מלווה אותי יום ולילה, אבל אני עושה את הכל כדי להשאיר את העצב מחוץ למשפחה שלי. מהרגע שבו קברתי את הבת שלי אמרתי שאני צריך להחזיק את המשפחה שלמה. הרע יישאר בפנים אבל אסור להראות לילדים ולמשפחה. אני משתדל לתת כוח לקומונה שלי, כי אם אני איננו אני לא יודע מה יהיה איתם”.

הדסה ואליהו כתב. "אולי היא לא באמת חשבה על מוות ועל סוף, אבל אני כאמא הרגשתי" (צילום: חגית הורנשטיין)

הצבעים שהתייבשו

לפני שנה בדיוק הוזמן אליהו לבדיקת קטרקט וביקש מבנו להצטרף אליו. “כשנפגשתי איתו הוא סיפר לי שקנה לי מתנה אבל השאיר אותה באוטו”, הוא מספר בגאווה, “הופתעתי. הוא קנה לי סטנד וצבעים כי הוא ראה שמאז הפיגוע אני לא שקט”.

הדסה: “אין לו שקט נפשי, הוא לא מוצא את עצמו. הוא עצבני ולא רגוע, אז הבן אמר לו ‘בוא תירגע, תצייר משהו’. זה הדבר הכי טוב בעולם שהילד שלי עשה למען אבא שלו”.

ידעת לצייר?

“בשנת 1960 התחלתי ללמוד צורפות אצל מורה איטלקי בתכשיטי נגה בקרית אליעזר. קיבלתי אז פרס ראשון – צ’ק של 25 לירות שנתתי לאבא שלי. עם 25 לירות משפחה יכולה היתה לחיות אז במשך חצי שנה אם לא יותר. אבא ז”ל אמר לי לסגור עשר לירות בבנק, וזה היה חשבון הבנק הראשון שפתחתי”.

הרגשת מיליונר?

“כאילו מיליונר. הייתי אז בן 17 וחצי, ילד חולה בראומטיק פיבר (קדחת השיגרון – מחלה דלקתית רב מערכתית; ח”ה). סבלתי המון, ואבא אמר לי שהוא דואג לעתידי כי הוא כבר היה מבוגר מאוד. רק עשר שנים קודם הגענו לארץ מעיראק – הורים ועשרה ילדים – הישר לאוהלים של מעברת שער עלייה”.

עבדת כצורף?

“היה לי עסק קטן לתכשיטים כי רציתי להיות עצמאי. בשלב מסוים, כשהפרנסה לא היתה בשפע וכבר היו לי ארבעה ילדים קטנים ואשה בהיריון, חשבתי שזה הזמן להחליף מקצוע. הייתי אב בית בטכניון במשך 27 שנים עד שיצאתי לפנסיה בגיל 70”.

הכישרון של מיטל לציור הגיע ממך?

“מיטל ביקשה ממני שנקנה צבעים ונצייר ביחד. היא אמרה שנוכל להיעזר האחד בשנייה, אבל לא הספקתי. היא קנתה צבעים, יש לי אותם עד היום אבל כמובן שהם התייבשו כולם. הילדה היתה כשרונית, ילדה טובה אבל אש”.

הציורים שלך הם צבעוניים מאוד ועם המון שמחת חיים.

“נכון, אני מצייר בשביל הילדים והנכדים כדי שתהיה להם שמחה בבית. יום אחד התחלתי לצייר, וזה ממש משחרר. הדסה ביקשה שאצייר לה רק פרחים ודברים טובים כי היא לא רוצה שהילדים יראו דברים קשים. אני בן אדם שאוהב אנשים, אבל את מה שיש בתוכי ואת מה שחוויתי לא אוכל לשכוח”.

כמו עם הציור הזה של האוטובוס שהתפוצץ.

“את הציור הזו עשיתי במחתרת כי הילדים לא רוצים לראות את אבא שלהם יותר מדי בתוך האבל. אמרתי להם שזו אמנם מזכרת רעה, אבל אלו הן 17 יונים, וכל יונה זה נשמה שעפה לשמים”.

מה זה עושה לך כשאתה עובר ליד האנדרטה במוריה?

“בכל פעם שבה אני עובר שם או במרכז הכרמל במקום שבו הורדתי אותה באותו בוקר זה עושה לי בפנים אש, אבל אני מסתכל לשמים ואומר ‘אהבת עולם אהבתנו, ותן בלבנו בינה להבין, לשמוע, להקשיב’. אדם עם אדם נפגש, הר עם הר לא נפגש. אנחנו בני אדם וצריכים לאהוב האחד את השני ולחבק בטוב וברע את זה שמולך כמו שהוא. אמרתי לנכדים שכשאהיה בעולם הבא, שיזכרו שסבא אוהב אותם כמו שמיטל אהבה את החיים. מה שאני צריך זה לחבק את הילדים שלי, את הנכדים שלי, את האחים שלי ואת מה שיש לי. הדבר הכי יפה שיש בחייו של הורה זה לאהוב את ילדיו, את משפחתו ואת כל בני האדם, וזה אני”.

מיטל כתב ז"ל. "היא אמרה לי שהיא תישאר צעירה לנצח ושאין לה זמן"

קברה של מיטל כתב. "אמרתי לנכדים שיזכרו שסבא אוהב אותם כמו שמיטל אהבה את החיים” (צילום מתוך "לעד" – אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה)