היא רק בת 28, וכבר שמונה שנים בעלת סטודיו "ניצן אנרג'י" לאימוני כושר, אמא לשני כלבים ענקיים ("אוּפיט" ו"אינס", וביחד זה פיטנס) ונשואה טרייה. דבר מהחיוכים שהיא מרבה לפזר, אופייה הקופצני ובטח לא החוזק שהיא משדרת אינו מסגיר את הנעשה עמוק בתוך נפשה. מנגנוני ההדחקה עבדו שם שעות נוספות, למעשה מגיל 14, וזה נמשך לסירוגין עד היום. אך ניצן ברלב לא נכנעת, גם כשקשה לקום בבוקר, גם כשהפחד עומד לשתק. בפתיחות נדירה היא משתפת את סיפור חייה, כי נדמה שבשבילה זה חלק מהתרפיה והשליחות במטרה להציל נפשות תועות ובודדות.
היא נולדה וגדלה בחיפה, בת שנייה למשפחה של ארבעה ילדים, אמא גננת ואבא מהנדס ברפאל. הרגשת השונות התחילה עוד בבית הספר הריאלי, כשהמורים היו שולחים אותה באופן קבוע החוצה. באבחון, התוצאה לא הפתיעה ונקבע שהיא היפראקטיבית עם בעיה קשה של קשב וריכוז.
"אני חושבת שהמורים פספסו אותי, את רואה אותי, ילדה טובה, חנונית של ממש", אומרת ברלב, "אני והכיסא לא חברים טובים, אבל באופן מפתיע עשיתי תואר במנהל עסקים ברופין וחינוך גופני במכון וינגייט, שזה היה מאוד קשוח. אבא שלי לא מוותר, אצלנו במשפחה כולם לומדים. הרבה פעמים במהלך הלימודים הייתי בוכה, היה לי מאוד קשה, אבל המזל שהייתי מספיק מבוגרת להתמודד עם הבעיה שלי. תוך כדי הלימודים כבר עבדתי, התחלתי לאמן בכל מיני מקומות, סטודיואים, מכוני כושר, ואת חלקם אף ניהלתי. זה גרם לי להיחשף למאות מתאמנים ולהתמודד עם המון סוגיות, כמו עודף משקל ולהיפך, כאלו שרוצים לעלות במשקל ובמסת שריר, נשים לאחר לידה, והעולם השיקומי מאוד משך אותי. כמאמנת, לעזור למישהו לפתור בעיות, אם זה שני קילוגרמים או 30, אני פיקס, אני על זה. פה אני מצטיינת".
"תמיד אמרו עליי שאהיה עובדת סוציאלית או פסיכולוגית". ניצן ברלב (צילום: אלי ראול)
מאיפה מגיעה הגישה הטיפולית?
"אני מאוד שמחה שאני עוזרת לבן אדם כזה, כי לעזור לו להוריד 50 קילו, זה לשנות לו את החיים. אבל בעיקר מושך אותי לעבוד עם נשים לאחר לידה מאוד קשה שסובלות מדיכאון, אנשים עם פציעות שמשבשות להם את החיים וכמובן עם פצועי צה"ל. לא רק נפגעים פיזיים, גם נפשיים, במצבים של דיכאון וחרדה ויש המון שסובלים, כי זו או מחלה מולדת או נרכשת. הסביבה שלנו לא תמיד נחמדה לכאלה, רואים את זה בעיקר אצל ילדים והחרמות שהם עושים לחריגים שזה נורא. תמיד אמרו עליי שאהיה עובדת סוציאלית או פסיכולוגית. מאוד אהבתי לתרום ולעזור, מאוד אהבתי אנשים זקנים. עניינו אותי אנשים שיש בהם משהו שונה, גם אני תמיד הרגשתי שונה. הייתי ילדה טובה, פשוט שובבה, עם הרבה אנרגיות, אבל חנונית ומאוד סקרנית. יש לי פה קבוצה של נערות והתחלתי לעבוד איתן, כי בגיל ההתבגרות סבלתי מהפרעת אכילה".
סבלת מעודף משקל?
"יום אחד בגיל 14 החלטתי שאני רוצה לעשות דיאטה. באתי מעולם הריקוד שזה דיוק, התמדה ומשמעת, עם גוף מאוד רזה, כי אף פעם לא סבלתי מעודף משקל. אני לא יודעת איך הג'וק הזה נכנס לי לראש, אבל כמו כולן, כשקיבלתי מחזור, התחלתי לקבל מראה של אישה והתעגלתי, נהיו לי קצת ישבן וקצת חזה. פתאום לא נכנסתי לבגד הגוף הקטן שלי ולא הסתדרתי עם זה. הייתי בין הבנות הראשונות שהתפתחו וגם ככה הייתי גבוהה. הרגשתי שאני בולטת, ונראה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שלא רציתי לבלוט".
איך הפרעת האכילה באה לידי ביטוי?
"זה התחיל מלעשות המון ספורט, כי זה בריא, ולאכול בריא. אמא שלי שיתפה פעולה, כי זה מעולה ובריא. מהר מאוד איבדתי את זה, לא אכלתי כלום, שתיתי מלא תה שישביע אותי. ראיתי במראה מישהי ענקית, שמנה, ומה זה הציצי הזה? אני לא יכולה להתמודד עם זה. הייתי שמה שתי גוזיות כדי להשטיח את החזה, ואמא שלי הייתה צוחקת עליי. הכל קרה מאוד מהר, ובחודש אחד ירדתי 10 קילוגרמים, הפסיק לי המחזור ונשר לי מאוד השיער. לא הייתי מודעת למה שאני עושה לעצמי, וסיפרתי לאמא שהפסיק לי המחזור. היא הייתה חכמה, לא נכנסה בי, אלא קודם כל לקחה אותי לרופא שהסביר לי שצריך לאכול בריא, אבל מסודר, ובאמת הוספתי ירקות".
ומה אכלת לפני הירקות?
"כלום. באמת לא אכלתי כלום. לא הייתי רעבה, כי את משכנעת את עצמך שאת לא רעבה. זו מחלה נוראית כי את בתוך שנייה מתדרדרת. את לא שמה לב ואת שם. את שבעה מהרצון והאמונה שלך להיות רזה. זה משפט מזעזע".
ובארוחות משפחתיות?
"ראו שאני לא אוכלת, עד שיום אחד אמא שלי קיבלה את הג'ננה, פתחה שקית זבל ענקית וזרקה את כל הדיאטים. היא נורא כעסה עליי וצרחה. לא הבנתי כלום, כי לא עשיתי את זה כדי לעשות משהו רע לגוף שלי, רק רציתי להיות רזה ושלא יהיה לי את הציצי הזה. אמא לקחה אותי לספרייה ונתנה לי לקרוא ספר מזעזע על בנות שעשו מה שאני עושה. היא ניסתה להסביר לי שיש לי הפרעת אכילה, אבל אמרתי לה שמה פתאום, שאני אוכלת המון, ומבחינתי הייתי הכי בריאה בבית".
והיית מבסוטית על עצמך?
"מה זה מבסוטית? זה החיים. אני לא סתם מציינת את זה, כי כשקראתי את הספר על בולמוסי אכילה, פתאום הבנתי שזו אני. אני מדברת על זה וכועסת על עצמי, כי מגעיל אותי שהתנהגתי לעצמי ככה. גם אם יש עודף משקל, זו לא הדרך".
"את משכנעת את עצמך שאת לא רעבה". ניצן ברלב (צילום: חגית הורנשטיין)
"אני יודעת שיש לי ביצים"
קריאת הספר עשתה את הזעזוע הראשוני, והיא החלה לחפש חומרים באינטרנט על הנושא, וכך נחשפה בפעם הראשונה למאמרים מקצועיים בנושאי תזונה וכושר. עם העידוד מהבית לעסוק בספורט בגלל ההיפר שלה, ניצת בה החיידק.
"אני לא מאמינה במספרים ובמידות, אלא מאמינה בלהרגיש טוב עם עצמי", היא אומרת, "הייתי הכי רזה בעולם, הייתי חתיכה, אבל הרגשתי רע. שנים אחר כך היו לי בעיות עם המחזור, נשר לי השיער, הייתי חלשה. את מתאמנת ונשארת חלשה, באיזה עולם זה קורה? רק בעולם של הרס עצמי, וזו המחלה הזו. אף חברה שלי לא הייתה במצבי, כך שהייתי לבד".
כך בעצם התחלת לאמן.
"התחלתי לאמן כמה נערות בפארק, ופתאום הן הפכו לקבוצה של 30 נערות, והייתי בשוק. ככה בעצם התחלתי, חיפשתי מקום כדי לפתוח סטודיו. ראיתי כמה הנערות האלה צריכות הדרכה, צריכות הקשבה, מישהי כמוני שהן ראו בה אחות, לא אמא וגם לא חברה. אני קרובה לגילן, והן מספרות לי הכל. היו לי בנות עם הפרעות אכילה שהיו אומרות לי 'את לא הכי רזה ואת הולכת עם חולצת בטן ולא אכפת לך'. הייתי אומרת להן שלא משנה אילו בגדים הן ילבשו, אם יעלו תמונה בביקיני לאינסטגרם, זה לא נותן לאף אחד את הזכות להעיר להן, לומר להן משהו, ובטח שלא לגעת בגוף שלהן ללא רשות. אני תמיד מדברת איתן על זה, כמה זה חשוב שנרגיש נוח מבפנים. ופתאום את רואה ילדה מלאה הולכת עם טופ וטייץ, וזה נשמע מצחיק, אבל אני מבסוטה מעצמי, ואמא שלה גם מבסוטה ואומרת לי 'תראי כמה ביטחון יש לה'. וזו הרגשה טובה, שאת לא שונה ואת חלק מקבוצה, את גם תרדי במשקל, גם תתמידי באימונים ואת באמת תהיי בריאה. כי בריאות זה לא רק להיות בכושר, זה החוסן המנטלי שהאימונים נותנים לך".
את יכולה לזהות בנות כאלה?
"בשנייה. לא תמיד ההורים מוכנים להקשיב לי, כי מי זו ניצן הצוציקית הזו, שאומרת לנו כאלה דברים על הבת שלנו, אבל בסופו של דבר הם מבינים שיש בעיה ונרתמים לטפל בה. בסופו של תהליך, אני משנה לילדות האלה את החיים ומצילה אותן. זה הרבה יותר מאשר לעשות תמונה של 'לפני-אחרי' ולהראות את השינוי, כי השינוי הוא פנימי. זה משהו שאת לא יכולה להראות ברשתות החברתיות, אבל את מרגישה את זה".
את לא נמנעת מלכתוב על החווית שלך ברשתות.
"הפעם הראשונה שכתבתי היה בעקבות מקרה אונס של בחורה בהרצליה לפני כשבע שנים. אין לי מושג מי זו, אני לא מכירה אותה, אבל אני זוכרת שהיא יצאה עם מישהו, הוא אמר לה לבוא לג'קוזי, ופתאום כל החברים שלו הגיעו. במשפט אמרו שהבחורה העלתה תמונה עם בגד ים, אז שלא תתפלא שזה קרה לה. זה הביא לי את העצבים, מה הקשר?".
"התחלתי לאמן כמה נערות בפארק, ופתאום הן הפכו לקבוצה של 30". ניצן ברלב (צילום: אלי ראול)
אז מה כתבת?
"שהלוואי והייתי מכירה אותה, הייתי מחבקת אותה, ברשות כמובן, ושאני מבינה אותה. הרבה פעמים היו כותבים לי תגובות על תמונות שאני משתמשת בגוף שלי. יש לי מישהו שמנהל לי את הרשת החברתית, והוא מוחק תגובות כאלה. ביקשתי ממנו שלא ימחק, כי אם אותו הגבר עם היד הקלה על המקלדת, כזה אמיץ, אני אענה לו. כתבתי לאחד כזה שאני מצטערת, אבל אם הוא כגבר רואה בחורה עם טייץ, נעלי ספורט וטופ, מחזיקה משקולות כמשהו מיני, אז יש לו בעיה, והוא סוטה. הצעתי לו ללכת לטפל בעצמו לפני שיאנוס את הבחורה הבאה. לא כתבתי לו את זה כדי להראות שיש לי ביצים, אני יודעת שיש לי ביצים. אני יכולה להגיד מה שאני רוצה, אני לא מתביישת. כתבתי את זה מהלב, כי הוא באמת העליב אותי. פעם הייתי בוכה כי אני כל כך מקצועית, דווקא מפני שהייתי כל כך שונה. הרי אני נלחמתי ללמוד ולהיות מקצועית ולא להיות סתם עוד מאמנת. קיבלתי מלא תגובות ולמדתי לצחוק על אנשים כאלה, כי הבעיה היא בו, לא בי. זה דווקא עודד אותי והמשכתי לכתוב על מה שקרה לי".
מה קרה לך?
"את הפגיעה המינית הראשונה שלי עברתי, כשאני לבושה במדי חיילת שאין בהם שום דבר סקסי או מיני. נסעתי במונית ובתמימותי התיישבתי ליד הנהג. הייתי בת 19 ומיהרתי, לכן הזמנתי מונית מתחנה מסודרת. זה התחיל מילולית, הבנתי שהוא לא בסדר, אבל זה היה בתל אביב וחשבתי שכנראה האנשים שם עושים מה שבא להם, מה כבר ידעתי על העולם הזה, ובטח שלא התנהלתי בחיים מול גברים שהם סוטים או אלימים. בחיים לא הייתי בסיטואציה כזו עד אותו הרגע. זה התחיל משיחה וחשבתי שאולי זה גם היה באשמתי, כי עניתי לו. אני חושבת שהייתי מאוד מובכת מהסיטואציה הזו, ולא זכרתי את זה במשך הרבה שנים. לאחר המקרה לא דיברתי על זה. גם לא הבנתי למה לקחתי את זה כל כך קשה. למה, כי איזה אידיוט אמר לי כמה דברים? שיגע אותי שאני עושה מזה דרמה, זה פשוט חירפן אותי. את מרגישה שאת משוגעת, שאת מגזימה, ואת לא. הרי זה לא נורמלי שיהיו לך סיוטים בגלל מישהו שסתם דיבר אלייך".
וזה כי לא זכרת בעצם מה היה, כי הדחקת?
"רק מאוחר יותר נזכרתי שהוא באמת נגע בי, אבל עד שנזכרתי, משהו לא הסתדר. היה פער מאוד גדול בין מה שהפכתי להיות – בחורה עם חרדות, דיכאון וסיוטים – לבין מה שאני מספרת לפסיכולוגית בחדר הטיפולים על מה שקרה. כתבתי על כל התהליך שעברתי ובעיקר על הדבר הכי נורא שקרה לי – כשאת עם פרצוף חמוץ ובדיכאון – אף אחד לא רוצה להיות חבר שלך, אף אחד. זה הדבר הכי נורא שקרה – פשוט חרם. כל החברות שלי עשו עליי חרם. הן הפסיקו לצאת איתי, הפסיקו להציע לי לבוא, הוציאו אותי מקבוצות הווטסאפ".
דווקא כשהיית הכי צריכה אותן.
"בהתחלה הן היו עושות לי שיחות על זה שאני פרצוף חמוץ ולא נעים איתי".
לא סיפרת להן?
"אמרתי שעברתי תקיפה מינית, אבל הן אמרו לי 'יאללה', נשבעת שזה מה שהן אמרו. אני זוכרת שאחת החברות אמרה לי 'את לא רואה את עצמך מהצד, אבל את ממש מעכירה את האווירה וממש מרחמת על עצמך. את באמת פאתטית ואני לא רוצה לפגוע בך'. יכול להיות שבראש של ילדה בת 19 היא באה ממקום טוב, ניסתה לעזור. הן פשוט הפסיקו לדבר איתי. זה הגיע למצב שהיינו עוברות האחת מול השנייה ולא אומרות שלום. זה עוד יותר גרם לי להרגיש אשמה. זה מה שגרם לי להתחיל לבנות את החיים המקצועיים שלי בגיל כל כך צעיר, כי לא היה לי כלום, הייתי נורא לבד. באותו פוסט כתבתי שאם מישהי מספרת לכם משהו כזה שהיא עברה, אתם לא צריכים לעשות הרבה, זה כל הקטע. אתם צריכים לשבת לידה, לשאול אותה אם היא מסכימה שתחבקו אותה ורק תקשיבו".
הפוסט שלך הפך לוויראלי וקיבל המון תגובות. החברות הגיבו?
"קיבלתי מאות תגובות, הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל, והייתי בשוק. החברות לא כתבו כלום, הן לא בפייסבוק או באינסטגרם שלי. לא נעים לי לדבר על זה, אבל מבחינתי זו חולשה שלי שבחרתי חברות כאלה. היינו 10 שנים ביחד עוד מהחטיבה, ואני יכולה להתחיל לבכות בגלל זה. היה לי בן זוג באותו הזמן שבשלב מסוים שאל למה אני לא יוצאת עם החברות שלי יותר, וכל כך התביישתי לדבר על זה. הוא היה היחיד שראה את המציאות כפי שהיא. הוא אמר שהוא חושב שאני גדולה עליהן. ואני כזה 'מה זאת אומרת, אני הכי קטנה', כי ככה הרגשתי. את מרגישה עלובה וקטנה שזה קורה לך. מילא שעברת מה שעברת, אבל עכשיו זה נכנס לכל אספקט בחיים שלך, וזה מתיש. אנשים לא מבינים שזו מלחמה, את נלחמת לקום מהמיטה בבוקר, את נלחמת לעצום עיניים ולא לראות את הזוועות, אלא לישון באמת".
"גם לחברים שנטשו אותי סלחתי, אפילו שפגעו בי עד עמקי נשמתי". ניצן ברלב (צילום: חגית הורנשטיין)
הן לא ידעו איך להתמודד איתך.
"זה מה שהוא טען, שהן לא רעות אליי, הן פוחדות מעצמן. מה שהוא אמר גרם לי לשחרר ולא לכעוס עליהן. אחרי מה שקרה לי למדתי לא לכעוס על אנשים ולא לשפוט. אם לא נעים לי עם מישהו והוא לא בא לי טוב, אני אשחרר ואתרחק. גם אני לא רציתי שישפטו אותי, כי באמת לא עשיתי להן משהו רע. אולי ישבתי בבר איתן, שתיתי את הבירה שלי ולא כל כך דיברתי ולא כל כך הצחקתי. אז כבר לא הייתי ניצן האנרגטית והמצחיקה, אבל לא הייתי רעה ולא יכולתי לעשות כלום לאף אחת".
חרם עושים, בדרך כלל, בגיל בית ספר.
"הפסיכולוגית הסבירה לי שחרם לא שייך רק לכיתות א'-ב', ובעצם פתחה לי את העיניים. לפני כמה שנים יצא לנו לדבר במקרה, ואחת הבנות ממש בכתה ואמרה שהיא כל כך מצטערת, שהיא ידעה שקרה משהו מעבר, אבל היא לא ידעה מה לעשות עם זה. לא עניתי לה, כי זה עוד יותר פגע בי. הרי אם ידעת, למה לא עשית משהו לעזור לי? לקח לי הרבה שנים לעכל את מה שהבחור הזה אמר עליהן, כי את לא מרגישה גדולה או יכולה. תראי איך אני יושבת פתאום בתנוחת עובר מכונסת, כי זה מאוד-מאוד כואב לי מה שקרה".
סימן כחול גדול על היד
ההטרדה המינית ונטישת החברות ביגרו אותה ושמו אצלה דברים בפרופורציות. פתאום כל התפיסה של מה באמת חשוב בחברות ובזוגיות, התחדדה והשתנתה. ברלב נפרדה מהבחור, מצאה לה חברות חדשות וחיפשה מישהו יותר בוגר, אחד כזה שישמור ויגן עליה. מנגנון ההדחקה עדיין עבד שעות נוספות.
"זה משהו ממש פרימיטיבי בתכלס, אבל כשהתחזקתי הבנתי שאני יכולה לשמור על עצמי ולמדתי לענות ולהגיד מה לא בסדר ומה נעים לי", היא מסבירה, "למדתי להרחיק מעצמי את מי שלא מתאים לי. קשה לשקם את הביטחון העצמי אחרי דבר כזה, כי מישהו בשנייה יכול להגיד לך משהו ואת מתרסקת. הרי הערה כזו לא סתם מעליבה, היא פוגשת אותך במקום הכי קטן שלך.
"אחרי שעשיתי עבודה והייתי ממש מצטיינת בטיפול, הפסיכולוגית אמרה שעברתי הטרדה מינית, ואני עניתי לה ש'אני לא רוצה את זה בקורות חיים שלי, כי זה כאילו יש לי תיק פלילי'. היא אמרה שאני יכולה לקרוא לזה איך שאני רוצה, שאני יכולה להגיד שפגשתי בן אדם לא נעים, אבל קודם כל אני צריכה לעכל את זה עם עצמי. אולי היה פער, כי דיברתי על זה ברשת לפני שעיכלתי בעצמי, אבל כל כך כאב לי על אותה בחורה".
ואז הכרת מישהו חדש.
"התחלתי לצאת עם בחור חיפאי. חברות שלי הכירו אותו, אני לא. הוא התחיל איתי באינסטגרם ולא התלהבתי. הן אמרו לי שאני סתם תקועה על האקס, והגיע הזמן לצאת. נו, ילדות מפגרות בנות 20, חברות אחרות, לא אלו מהחרם. כנראה שלא הייתי חזקה בבחירת חברות באותה התקופה, כי היה לי ערך עצמי נמוך. זה מצחיק, כי כמה שהייתי מאמנת עם פאסון וביטחון, כנראה שעמוק בפנים לא הערכתי את עצמי".
היית כולה בת 20.
"נכון, הייתי ילדה. פתאום הקשרים מתחילים להיות יותר רציניים, זה כבר לא גיל ההתבגרות. הוא היה נראה לי בחור טוב, הכי בחור להביא הביתה – חתיך, גבוה, עם תואר, מסודר, הכי ג'נטלמן של פעם, פותח לך את הדלת. אני זוכרת שאחרי הפעם הראשונה אמרתי לחברות שלי שבחיים אני לא אצא איתו שוב, והן משכנעות אותי שהוא דלוק עליי ושכדאי לי, כי הוא כל הזמן חופר עליי ושלא אהרוס את זה. יצאנו לעוד דייט ועוד אחד, וזה כבר לא רק דייטים, זה בן זוג, אבל כל הזמן אני אומרת לחברות שמשהו לא סבבה איתו, והן היו יורדות עלי שאף פעם אף אחד לא סבבה בשבילי. לא חשבתי שהוא מתאים לי. אחת מהן ביקשה שאתן לה דוגמה למה הוא לא סבבה, האם הוא קמצן, לא מתקשר אחרי פגישה, ועניתי שזו הבעיה. הוא משלם כל הזמן וזה ממש מביך, כאילו מה, אני שייכת לו? היא נקרעה מצחוק, אבל אני אמרתי שזה לא סבבה. דוגמה נוספת, הראיתי לה את אמת היד שלי שהוא החזיק והשאיר סימן כחול גדול. היא אמרה שאולי הוא אגרסיבי במקצת, אבל שאני פרינססה. החברות כל הזמן ניסו להקליל את מה שסיפרתי להן".
למה היית צריכה את האישור שלהן למה שהרגשת?
"עמוק בפנים לא היה לי ביטחון במה שאני מרגישה, בגלל מה שקרה שנה קודם, וחשבתי שאולי אני מגזימה. תמיד הייתה לי אינטואיציה מאוד חזקה. אני קוראת אנשים כמו ברנטגן, ומאוד פחדתי להקשיב לאינטואיציה. זה מפחיד, מכיוון שעברת הטרדה מינית, את ישר קולטת אם גבר הוא טוב או רע. נראה לי שנבהלתי מעצמי שלא קלטתי את הסיטואציה במונית, למרות שהיו לי שם רגעים בשעתיים שהייתי איתו, כשהוא נעל את הדלת".
שעתיים? הוא סטה מהדרך?
"לא הכרתי את הדרך, אבל כן, בדיעבד אני יודעת שכן. עד היום, תמיד כשאעבור מתחת לגשר של ההגנה, זו זיעה מטורפת".
ברחת?
"בשלב מסוים אמרתי לעצמי שאני פשוט מעדיפה למות, לפתוח את הדלת ולהתגלגל, כי חשבתי שהוא יכול להרוג אותי. הכי מטורף שלא זכרתי את זה ישר אחר כך. הגענו קרוב לאיפה שהייתי צריכה, ופשוט גידלתי ביצים ואמרתי לו 'אתה תפתח לי את הדלת עכשיו'. זו הפעם הראשונה שהסתכלתי לו בעיניים וצרחתי. הקטע המטורף שישבתי עם טלפון ביד כל הנסיעה. יכולתי להתקשר למישהו, למפקד שלי, לאמא שלי, יכולתי לסמס, אבל קפאתי. אחר כך הייתי צריכה טיפולי פיזיותרפיה, כי כל כך נסגרה לי היד, ממש כאב לי. כשאני מדברת על זה יש לי כאב פסיכו-טראומטי באותו מקום. זה מאוד הוריד לי את הביטחון, כי את גם מאוד חושדת, את לא סומכת וכן, רציתי להקשיב לחברות שלי, ילדות בנות 20 שמתלהבות מהבחור הכי חתיך בעיר, שמתחיל עם חברה שלהן. והוא באמת היה בחור כובש. חתיך הורס. אין דברים כאלה. הוא למד עם אחת מהן והיא כל הזמן הייתה כותבת לי שהוא שרוף עליי, שאני ממש עושה טעות ואני אמרתי שטוב, סבבה, אמשיך לצאת איתו. הוא אמר לי שאני לא שמה עליו ואני צחקתי, הוא בכלל לא הבין שאני אוכלת סרטים בגללו".
"תמיד כשאעבור מתחת לגשר של ההגנה, זו זיעה מטורפת". ניצן ברלב (צילום: חגית הורנשטיין)
מה קרה איתו?
"הייתי בחתונה ואכלתי בטעות דג, יש לי רגישות לדגים, הקאתי את הנשמה, חטפתי הרעלה והייתי חלשה בטירוף. נשארתי בבית למחרת, ואחי נשאר איתי כדי שלא אהיה לבד. הבחור שמע שאני בבית ואמר שיגיע לבקר. חשבתי שזה חמוד מצידו שהוא בא, ואפילו צחקתי לעצמי שאולי הוא באמת אוהב אותי, כי כולי דוחה, חולה, בפיג'מה. אחי נקרע מצחוק איך אני הולכת לקבל ככה אורח. תביני כמה לא שמתי על הבחור, הרי בתכלס יכולתי להגיד לו לא לבוא, אבל לא היה לי אכפת. היום אני מבינה שלא רציתי אותו בכלל והוא שיחק אותה האביר על הסוס הלבן. אני לא יודעת איך זה קרה".
מה קרה?
"אצל ניצן של היום 'לא זה לא, כן זה כן', מאוד ברור. כמו כל זוג התחלנו להתנשק ופתאום הגענו למיטה, אבל אמרתי לו שאני לא יכולה, אני לא במצב. הוא המשיך ואמרתי לו 'לא', שיקשיב שנייה כי זה באמת לא מצחיק, אני באמת לא יכולה. אני מגעילה את עצמי, לא נוח לי והוא חייב להבין. הוא שאל אם אני מתביישת ממנו ועניתי שזה שלא קשור, אני לא יכולה לעשות את זה".
למה?
"את מגעילה את עצמך, את חולה, חלשה והוא גם לא היה חבר שלי של שנים שסבבה לי איתו. אז לא הרגשתי בנוח בסיטואציה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שאני מאוד שיפוטית וכנראה אף אחד לא טוב לי, שיש לי ביקורת על כל אחד ונזכרתי בחברות שלי שרק רצו שיהיה לי טוב, לא כמו החברות אז, לכן אפשרתי לו לבוא, אף על פי שלא רציתי שיבוא. זה היה בבית שלי, בחדר שלי, במקום הכי מוגן שלי ופשוט בבת אחת, הבחור הכי מושלם בעולם, הגבר הכי חתיך בחיפה, המבט שלו נהפך לשטן. אני זוכרת שפתאום הוא אחז לי בשתי הידיים. הייתי בשוק, אבל קלטתי מה קורה. אמרתי לו 'לא, לא, זה לא מצחיק, אתה לא תעשה את זה' וזה קורה מאוד מהר. אנשים חושבים שאונס זה עניין של שעות, אבל זה בשנייה אחת קורה. אני זוכרת שממש כיווצתי את הגוף ואת הרגליים וניסיתי לדחוף אותו מעליי, אבל לא הצלחתי לעשות הרבה. מרוב שהתכווצתי נפצעתי ממש קשה. הוא גם נבהל פתאום. אנשים לא מבינים שזירת אונס נראית כמו זירת רצח. דם בכל החדר, הוא כנראה פוצץ לי שם נימים, או משהו אחר".
לפני זה שכבת איתו?
"כן, יצאנו והכל היה בסדר, פשוט לא כזה באמת שמתי עליו. אני זוכרת שהוא נבהל רצח, אבל הוא הבין טוב מאוד מה קרה. ממש ברור מה שקרה שם. כל החדר היה מלא דם, הוא היה מכוסה בדם, וזה היה הלם. אני חושבת שאמרתי לו שכדאי שיילך. בתכלס, כולך כאובה, כי עשית לפני שנייה את האימון של החיים שלך, את כיווצת את כל הגוף וניסית לגייס את כל הכוח כדי להעיף אותו מעלייך. לא הבנתי איך יוצא ממני כל כך הרבה דם, הרי רק שכבנו. את מבינה איזה דפוק המוח שלנו. כדי לא להגיד שזה קרה, את מחפשת סיבות, אולי יש לי מחלה, אולי יש לי משהו. הבאתי מלא מגבות וזה לא עוזר. אני יושבת על מגבת והיא מתמלאת בדם".
אחיך היה בבית.
"אבל לא צעקתי לו, לא אמרתי לו כלום וזה מטורף. את מבינה איזה דפוק זה? מה, לא הייתי בטיפול, לא עבדו איתי על הדברים האלה? זה פשוט היה מזעזע, כי שש שעות לא הפסיק לרדת לי דם. התקלחתי שזו הייתה טעות נוספת, כי מים מגבירים את הדימום. אני זוכרת שנורא כאב לי, הגוף שלי חווה פאקינג פציעה וחוויה נוראית והכאבים היו נוראיים. אני זוכרת שהוא התקשר אליי מלא".
הוא אמר לך משהו לפני שעזב, שהוא מצטער, התנצל?
"הוא אמר שאולי קיבלתי מחזור באמצע ואיזו פדיחה, ולמה לא אמרתי לו. אז אמרתי לו שאני מציעה שיילך. נגיד שזה לא היה ולא קראתי את הסיטואציה נכון, גבר אמיתי היה מביא לי לשתות, עוזר לי להתקלח, זה לא היה דימום של מחזור. בסוף התקשרתי לחברה שלי, מיטל המלכה, שהייתה מטפלת בדיקור. אמרתי לה 'את לא מבינה איך השתוללנו, נראה לי הגזמנו'. סיפרתי לה שיורד לי מלא דם והיא אמרה לי שאבוא, שהיא תדקור אותי בנקודה שיפסיק לי הדימום. לא סיפרתי לה מה קרה לי, אבל היא אמרה שזה נראה דפוק, שזה לא סקס, זה לא סבבה ולמה אני כולי רועדת. היא הציעה שנעלה לבית החולים. אני לא יודעת אם היא הבינה מה היה, אבל היא הבינה בתחום הטיפולי שמשהו לא בסדר פה".
"הבנתי שהוא פשוט סטוקר שלי"
לאחר שהדימום פסק, חזרה ברלב לביתה וסיפרה לאמה שקיבלה מחזור ממש חזק. ושוב היא שתקה. חיפוש בגוגל לא השאיר מקום לספק – התסמינים נוצרו כתוצאה מאונס ומומלץ להגיע לבית חולים. לא הייתה אופציה אחרת, אבל היא בחרה ללכת לרופאת נשים, כי מנגנון ההדחקה אמר שהיא לא עברה אונס, לכן היא לא צריכה ללכת לבית חולים.
"לרופאת הנשים אמרתי שאני וחבר שלי הגזמנו בסקס ואני חושבת שיש לי שם משהו", משחזרת ברלב, "אני זוכרת את השוק שלה לאחר הבדיקה. ראיתי רופאה לבנה. היא אמרה שיש לי כמה חבלות וזה הפחיד אותי. אפשר לחשוב מה ידעתי על סקס, אפשר לחשוב עם כמה הייתי ומה עשיתי, מעולם לא חוויתי דבר כזה ופתאום אני אומרת לה 'סבבה, אני אגיד לו שייזהר'. היא הייתה מלכה, היא קלטה כנראה ואמרה לי שאני לא חייבת לדבר על זה, אבל בדיעבד אני יודעת שהיא נתנה לי טלפון של פסיכולוגית ואת הטלפון של המרכז הרפואי בני ציון שמשמש מרכז אונס. זרקתי את הפתק, כי הרי אני לא עברתי אונס, No way".
"שש שעות לא הפסיק לרדת לי דם". ניצן ברלב (צילום: אלי ראול)
ידעת בתוך תוכך שכן היה אונס?
"בראש שלי עוברת המחשבה איך פישלתי שוב, והבן אדם לא מפסיק להתקשר אליי ואני מתה מפחד ממנו. פתאום נזכרתי בסיטואציה שהייתה כשישבנו ב'ששון' וכמה מוזר היה שאחד המלצרים כל כמה דקות בא ושאל אותי אם הכל בסדר. זה מטורף, סתם מישהו שלא מכיר אותי, שלא קשור אליי, כנראה ראה משהו. בדיעבד נזכרתי שכל המלצרים הגיעו לשאול אם הכל בסדר, אולי הם ראו משהו שאני לא, אולי זה היום שהוא עשה לי את הסימן על היד. זה היה מטורף שהם קלטו את זה בכלל".
המטורף שאת לא קלטת.
"נכון. באיזשהו שלב עלתה לו הג'ננה והוא עשה מיני סצנות קנאה. בסך הכל יצאנו כמה חודשים, אני אפילו לא הייתי חברה שלך מבחינתי, אני לא חייבת לך דין וחשבון אם אני מכירה או לא מכירה את המלצר בן ה-16 שבא לרחרח. מבחינתי זה היה מפחיד, אין בעיה שאתה שואל, מראה קנאה, אבל לא ככה. הפחיד אותי שהוא ידע איפה אני עובדת, איפה אני גרה ופתאום התחלתי לחשוב איך בכלל הכרנו, איך הוא התחיל לדבר עם חברות שלי. לאחר כמה חקירות הבנתי שהוא פשוט סטוקר שלי, ממש כמו בסרטים, פחד אלוהים. הסתבר שהסרטים שאכלתי עליו לא היו סתם, הבן אדם הזה עקב אחרי חצי שנה. ברחתי מכל מקום בו היינו ביחד, המצאתי כל מיני סיפורים, חסמתי אותו בכל מקום אפשרי, אבל הוא הוא המשיך להתקשר מטלפונים אחרים, הייתי רואה אותו עושה סיורים ליד הבית שלי, פחד אלוהים".
רוצים להישאר מעודכנים?
מתי חדרה בך ההכרה שכן נאנסת?
"בטיפול סיפרתי לפסיכולוגית מה קרה, אבל לא אמרתי שזה היה אונס. רק אחרי כמה שנים הבנתי שאני סובלת מפוסט טראומה ושאני מאוד מפחדת ממנו. הפסיכולוגית אמרה לי שאנשים כמוהו באים לבדוק מדי פעם שלא אמרת עליהם כלום וזה הפחיד אותי רצח".
למה לא הלכת למשטרה?
"כי בפעם הראשונה עם המונית כן הלכתי, וכל מה שהיה לחוקר לומר זה להעביר לי מסר שתכלס אני הולכת להרוס לבן אדם את החיים, כי אני לא בטוחה במה שקרה. זה נכון, לא הייתי בטוחה ולא היו הוכחות. זה היה נורא".
מתי סיפרת להורים?
"אחרי חצי שנה כשהבנתי שהוא עדיין עוקב אחריי. לילה אחד הוא שלח לי הודעה והערתי את ההורים בבכי, מתתי מפחד שהוא יהרוג אותי. נורא בכיתי לאמא שלי, אמרתי לה שאני רוצה להיות ילדה רגילה, כמו כולן ושנמאס לי. אמא לא הבינה למה זה בא לי פתאום באמצע בלילה ויעצה לי ללכת לטיפול יותר אינטנסיבי. זו הייתה הנקודה שבה סיפרתי לה שאני חושבת שהוא עשה לי משהו שאסור היה לו לעשות. לא קראתי לזה בשם, ואמא ביקשה ממני לכתוב לו הודעה שבפעם הבאה שהוא יפנה או יתקרב אליי, אני אלך למשטרה. אמא רצתה שנוציא לו צו הרחקה ולא רציתי, כי חשבתי שככל שנתעסק בזה, הוא יציק לי יותר וגם לחברות שלי ואולי גם לאקס. אמא הייתה בהלם, אמרה לי שאני צריכה לחשוב רק על עצמי ושאלה מה אני רוצה שיקרה. עניתי שאני רוצה שהוא ימות, שהיא ואבא יילכו לשרוף אותו, אבל היא אמרה שאז אהיה בדיוק כמוהו. נורא כעסתי, כי בסופו של דבר זה מה שאת רוצה לראות כקורבן אונס, שמי שעשה את זה יסבול בייסורים. אבל כולם סביבי צדקו, אני לא כמוהו. עברתי טיפול מאוד קשה, לא נעים לטפל בדבר כזה, את הופכת להיות נורא חשדנית וזה חרא. זה חרא של דבר ואני לא יודעת איך החרא הזה קרה לי. אבל, אלוהים הביא לי את המזל הכי גדול בחיים שלי, שזה גל שטרית, הבחור שעשיתי לו את החיים הכי קשים בעולם ואין לי מושג למה הוא התחתן איתי. הוא הגיע כמו גל של טוב לתוך החיים שלי, ומי שלחץ עליי להכיר אותו הם הוריו שלום ואורנית ואחותו עומר שהתאמנו אצלי. הם לא עזבו אותי, עד שהסכמתי לפגוש אותו".
לא חששת?
"לא רציתי להכיר אף אחד, זה היה כשמונה חודשים אחרי המקרה, אבל החיבור בינינו היה מטורף. אמא שלי שאלה אם אנחנו לא יותר מדי ממהרים וגם חברות שלי חשבו כך, אבל להן אמרתי 'נשמות, אני לעצות שלכן לא מקשיבה יותר'. הן אפילו לא ידעו מה קרה, ונורא נעלבו ממני. הן רק ידעו שעזבתי את הבחור ולא הבינו איך אני זורקת את הגבר הכי חתיך בחיפה ושאני בטח אצטער על כך כשאדע שהוא יוצא עם אחרת. ומזה ממש פחדתי, שהוא ייצא עם אחרת".
איך גל הגיב כששמע?
"מהר מאוד גל התאהב בי ואמר לי שהוא אוהב אותי. אחרי הפגישה השלישית הוא אמר לי שאהיה אשתו. עניתי לו ש'אני עם אובססיביים סיימתי, בחיים לא אתחתן איתך, ואל תתקשר אליי'. הוא נקרע מצחוק, כי קלט שנלחצתי מעניין החתונה. מסכן, בחור טוב שלא עשה לי שום דבר רע, וכל החרא נופל עליו. את גל שיגע שאני פטפטנית, אבל שאני סגורה ולא מספרת כלום. יום אחד סיפרתי לו הכל. הגבר גבר הזה התחיל לבכות כמו בת, אמר שיש לו אחיות והוא לא מצליח לדמיין שמישהו יעשה לאחת מהן דבר כזה. גל אמר 'בחיים אני לא אעשה לך כלום, אבא שלי יהרוג אותי אם אפגע בך'. זה מאוד נעים לשמוע, ופתאום את מרגישה מוגנת מכל הצדדים, כי גל סיפר לאמא שלו שחיזקה אותי".
איך את מתמודדת ביום-יום?
"ברגע שהתחלתי לכתוב על זה, התגלה בעצם כל הקסם של הסטודיו שלי. זה לא איזה סיפור על 'מאמנת הכושר הפצצה מחיפה שעושה פה שינויים מטורפים לאנשים'. לא. זה סיפור על כאב ושיברון לב, מלחמה שהיא יומיומית, אבל בחרתי להיות מחויבת. זה לא פשוט, יש לי ימים פחות טובים ואי אפשר להסתיר את זה. יש לי פחד נוראי עד היום מהבן אדם הזה, ואולי זה טוב, כי זו נורת האזהרה ששומרת עליי. עד היום אני לא ישנה הרבה בגלל סיוטים מאוד קשים, בהם אני חווה הכל שוב. זה דופק את השינה, לא משחרר אותך ונורא מתיש. מה שהציל אותי זה שיש לי עבודה מחייבת, אני לא אבריז לאף אחד. אני חיה חיים מלאים ומאושרים, אבל יש שם עצב מאוד גדול. היום אני מדברת על זה ולא מתפרקת, כי אני יודעת שיש לי כלים להתמודד. זו מלחמה, כי הדיכאון משתלט עלייך מאוד מהר, את לא שמה לב והוא מגיע בבום. הכוח שלי שאני יכולה לדבר על זה. המטפלת שלי אומרת שאני לא מבינה עד הסוף שעברתי אונס, שמדי כמה חודשים נופל לי האסימון שזה כן קרה לי. היא טוענת שאני מסתירה את החולשות שלי, אבל ביום שאגיד בקול רם: 'אני ניצן, אני חלשה, עברתי אונס והטרדה מינית, היו לי חיים קשים ולמרות זאת אני פה', בכך תימדד הגדולה שלי. כי אני אנושית וחלשה, לפעמים אני בוכה ולפעמים דיכאונית, אני נלחמת בזה, אבל זו אני האמיתית. לא ניצן החזקה, מאמנת הכושר המצליחה שבנתה עסק בשתי ידיים בגיל צעיר ומגיעה בכל בוקר לסטודיו מחייכת, גם כשלא כיף לה בפנים".
מה ייחשב ניצחון מבחינתך?
"האתגר הכי גדול בחיים שלי יהיה אם תהיה לי בת. זה יהיה המבחן לראות עד כמה לא חרדתית ודיכאונית אני. לא אחת שאלתי את עצמי למה זה קרה לי, אני באמת לא בן אדם רע, אולי פעם הרגתי בשוגג מקק. אני תורמת חצי מהכסף שאני מרוויחה, אני מאמצת כלבים. זה האתגר הכי גדול שעומד בפניי, שתהיה לי בת".
חשבת לסלוח לו.
"סלחתי לו. גם לחברים שנטשו אותי סלחתי, אפילו שפגעו בי עד עמקי נשמתי. אולי בגלל זה כל מי שנכנס לסטודיו תמיד ירגיש שייך. פה לא שופטים אף אחד, פה מרגישים בנוח כולם. זה הניצחון שלי".
