איך מכינים אורז "אחד אחד" מושלם? מוסיפים שתי כוסות מים על כוס אחת של אורז, טיגון קצר, להבה הכי נמוכה ומחכים לראות שכל המים התאדו. כמה זמן? תלוי. אצל משפחת ירושבסקי בישול אורז מוצלח מתרכז בתזמון. ברגע שמנמיכים את הלהבה, ניגשים לפטיפון, עליו כבר מונח אחד מתקליטיו של אוזי אוסבורן, ממקמים את המחט בתחילת השיר הראשון ולאחר 17 דקות בדיוק, כשצד א' מסתיים, לפני שהופכים לצד ב', חוזרים למטבח ומכבים את האש.
"האורז מושלם, גם אוזי מושלם", אומרים כמעט ביחד אנה ובני ירושבסקי, הבעלים של חנות התקליטים Ray's Heritage בעיר התחתית, הקרויה על שם בנם בן ה-4. למעשה, הולדת בנם והצורך לפנות מקום לטובת חדר ילדים דחפו אותם להתחיל למכור תקליטים, ועל כך בהמשך.
שניהם בני 34 ונולדו כ-500 ק"מ האחד מהשנייה באוקראינה, היא באודסה והוא בקייב, והם נפגשו בנשר, לשם עלו בילדותם. הוא טוען שהם מכירים מגיל 12, היא זוכרת שהם היו בני 15, אבל רק שנים אחר כך הם הפכו לזוג.
"למדנו יחד בבית הספר, היינו חברים טובים, אבל לא היה בינינו שום קשר מעבר", נזכר בני, "לפני שמונה שנים נסענו עם עוד זוג חברים לאמסטרדם, ומאז היא לא מצליחה להיפטר ממני, וזה אני אומר במילים יפות".
אנה: "חנפן. יש כאן חבילת גירושים, יש פה בסיס לפרידה, לכן הוא מתחנף".
מה זה אומר?
"חבילת גירושים זה שם קוד שלי לכמות תקליטים ענקית שצריך לסחוב, לקטלג, לצלם, לבדוק שאין שריטות, להקשיב. זה פוטנציאל להתגרש. יש פה כ-1000 תקליטים שצריך לתמחר, לניילן. אבל זה בסדר, הוא סחב את הכל, אז העונש מתחלק".
"אפילו ילדים ששומעים הארי סטיילס או 'וואן דיירקשן' יכולים לקנות תקליט". אנה ובני ירושבסקי (צילום: חגית הורנשטיין)
"בחתונה שלנו השמיעו מרגול"
בצעירותו בני היה מקשיב למטאל ורוק, נהנה ללכת להופעות, קנה דיסקים כמו כל נער, וזה פחות או יותר הקשר שהיה לו למוזיקה. היא לא תפסה נפח ובטח שלא היה שום קטע אספני, לכן האירוניה הכי גדולה, מבחינתו, זה להיות בעליה של חנות תקליטים. אנה, לעומתו, חלמה לעסוק במוזיקה, וגם היה ברור לה שזה לא יקרה בנשר.
"אי אפשר באמת לחיות שם מבחינה תרבותית ובכלל", היא מסבירה, "במיוחד לא אנחנו עם המוזיקה שאנחנו שומעים ואוהבים. תמיד היינו מוקצים כאלה, סוג של פריקים".
בני: "האוכלוסייה שם, במיוחד בתקופה שבה גדלנו כבני נוער, הייתה מאוד בעניין של דת, וכל דבר שהיינו משמיעים, התגובות מהסביבה היו 'מוזיקה של השטן, אתם כת השטן'. אנחנו הצלחנו להיות מושפעים מהסביבה, אבל לא נראה לי שהצלחנו להשפיע, בחתונה שלנו השמיעו מרגול".
אנה: "אל תראי אותו ככה, הוא מת על אבי ביטר. הדיסוננס הזה זה אנחנו. אנחנו מקבלים הכל בכיף, אבל פשוט אל תכפו עלינו שום דבר, ואנחנו לא נכפה עליכם, לכן קצת קשה היה לגדול בנשר. היינו חבורה כזו, אני והחבר'ה שלו שאוהבים מוזיקה. הם אהבו מטאל, אני הייתי ילדת פרחים היפית, עם יציאות למטאל ורוק. דרכינו נפרדו, ולאחר שעברו הרבה שנים התחברנו שוב, ואמרנו שאולי כדאי לצאת, ומאז אנחנו יחד".
כילדה, מה היו התוכניות שלך לגבי העתיד?
"כשהייתי קטנה, תמימה וחמודה חשבתי שאעסוק במוזיקה או לפחות אכתוב עליה. החלום שלי היה לכתוב ביקורות על מוזיקה. אהבתי מוזיקה, עדיין אוהבת. ניגנתי בגיטרה כתחביב, לא אמנית או מוזיקאית, אבל תמיד בתוך זה. לאט-לאט זה התפוגג, אבל עכשיו עם פתיחת החנות זה חוזר. עכשיו אני יכולה לכתוב ביקורות על דברים שאני ממליצה, וזה ממש נחמד שהעיסוק בזה חזר בדלת האחורית".
בני, מתי המרת את הדיסקים לתקליטים?
"ביום ההולדת הראשון של אנה, לאחר שהתחלנו לצאת, קניתי לה את הפטיפון הראשון שלה. התקליטים נכנסו בעקבות הפטיפון".
אנה: "זה התחיל בגלל הפטיפון שבני קנה לי ליום הולדת 27. זה היה חלום ילדות שלי. פעם הבאתי פטיפון מהרחוב, ואמא שלי צעקה עליי למה אני מביאה דברים מהרחוב, למרות שעכשיו היא אוספת דברים מהרחוב כמוני. אנחנו מאוד אוהבים יד שנייה. בזה גם הדבקתי אותו, הדבקתי אותך בדברים טובים יחסית. ברגע שקיבלתי פטיפון, הלכנו ל'אוזן השלישית', קנינו כמה תקליטים סגורים (סגורים אלו תקליטים חדשים, להבדיל מהפתוחים שהם יד שנייה – ח"ה) וחשבנו שזה נחמד והתחלנו לאסוף. אלו היו התקליטים הראשונים שלי".
בני: "לי בכלל לא היה קשר. היה לי אוסף דיסקים מאוד צנוע, בעיקר של כמה מטאל שעדיין מאופסנים איפה שהוא בבית. לאספנות הגעתי ממש בטעות, התחלתי לאהוב את העניין, זה גדל וגדל עד שלא היה מקום בבית, אז היינו צריכים לפתוח חנות".
אנה: "עד שפתחנו את החנות הייתי מנהלת תיקי לקוחות בכל מיני תחומים, רחוקים מאוד ממוזיקה, והייתי מתעסקת עם מכירת תקליטים פה ושם, לא באופן רציף, בכל מיני ירידים. זה היה תחביב, לא משהו רציני".
"למטאל הוא לא התחבר עדיין". בני וריי ירושבסקי (צילום: עצמי)
בני: "זה התחיל למעשה כשהילד שלנו נולד, היינו צריכים לפנות מקום, אז אמרנו שנתחיל למכור חלק מהאוסף שלנו, לפחות את הכפולים ואת הדברים שפחות שומעים. כשרצינו לרכוש תקליט חדש, החלטנו שזה יקרה, רק אם נצליח למכור קודם תקליט ישן. ככה זה התגלגל ופשוט התחלנו ליהנות מהמכירה".
אבל מי מוכר אוסף?
"כשאת רואה תקליט באוסף ושואלת את עצמך 'מתי בפעם האחרונה הקשבתי לזה?' ומבינה שכבר לא תקשיבי לו יותר".
אנה: "אז התחילו להיכנס הקשרים והקישורים של בני עם סין ויפן, שם הוא פשוט מצא תקליטים בכל מיני מקומות שונים והתחלנו לקנות, התחלנו להחליף את שלנו להוצאות יותר טובות, מצבים יותר טובים וזה התגלגל והתגלגל וגדל וגדל".
כמה תקליטים היו לכם, אלפים?
אנה: "זו לא הייתה כמות כזו היסטרית, אבל זה הפך להיות בכל מקום".
"מצאנו את עצמנו בלי כלום"
את חנות התקליטים הקטנה פתחו השניים בספטמבר האחרון, בין הסגרים. מעשה אמיץ ובהחלט לא שגרתי. בני עבד שמונה שנים במחלקת רכש של רשת חנויות מחשבים, ורגע לפני שפרצה הקורונה, הוא החליט לעזוב לטובת חברה קטנה יותר, שבה הבטיחו לו תנאים יותר טובים, אווירה וכל החבילה מסביב.
"לא הסתדר שם ומצאתי את עצמי בשיא הקורונה, באמצע הסגר הראשון ללא עבודה", הוא מספר, "אנה עזבה עבודה כדי להתחיל מכרז מסוים שנסגר, וכך מצאנו את עצמנו שנינו ללא עבודה".
אנה: "יצאנו קירחים משני הצדדים. הוא עזב למשהו כביכול שהיה בטוח והכל התערער, וגם אני מצאתי את עצמי ללא עבודה".
בני: "הבנו את העניין לאחר חודש-חודשיים בבית ואז אמרנו 'די'. אנחנו מתחילים לאכול האחד את השנייה. להיות עם ילד בן 3 בבית, בלי עבודה, זה לא פשוט בכלל והחלטנו שצריך לעשות משהו. נכון, יש כסף מאבטלה שזה סבבה, אבל צריך תעסוקה. לי היו פיצויים ודיברנו בעבר שאולי נהפוך את התחביב של קנייה ומכירה של תקליטים למקצוע. תמיד זה היה בגדר בדיחה בינינו: 'נו, נעזוב הכל, נפתח חנות תקליטים', ובאמת מצאנו את עצמנו בלי כלום, כי עזבנו הכל".
אנה: "יש משפט אחד שאמרת לי שהיה הכי נכון. כשאתה עובד אתה לא באמת יכול לחלום, איך זה הולך המשפט הזה?".
בני: "כשאתה נמצא בתוך מסגרת, אין לך זמן לחשוב ולנסות לעשות משהו אחר".
אנה: "אתה תמיד אומר לעצמך שאתה תעשה את זה, אבל אז אתה מסיים את יום העבודה שלך, אתה הולך הביתה וחוזר למחרת ממורמר".
בני: "אתה כבוי, אין לך את הזמן לחשוב, אין לך את הזמן ליצור. אבל כשבאמת היה את הזמן, החלטנו לרדת לעשות סיבוב בעיר התחתית, לראות מקומות להשכרה. הראו לנו את המקום הזה בסמטת סלוניקי, ביקשנו זמן לחשוב ושבוע אחר כך התקשרנו לסגור חוזה".
אנה: "רחוב דוברין ובכלל האזור פה, זה המקום שאנחנו אוהבים להיות בו, לבלות, וגם כהורים זה האזור שאנחנו באים אליו עם הילד".
"כל אחד יכול למצוא פה משהו, בין אם זה תקליט ב-10 שקלים או בכמה מאות" (צילום: חגית הורנשטיין)
בני: "אמרנו שזה האזור הכי חזק בחיפה, ולמזלנו, מחירי השכירות היו מחירי קורונה. על הנייר אמרנו שהדברים נראים טוב, שהסיכון הכי גדול שלנו הוא השקעה לקניית עוד מלאי, כמה רהיטים מאיקאה, והחלטנו לקפוץ למים. הכי הרבה, מכירת יד שנייה מאסיבית ונחזור לאיפה שהיינו".
אנה: "ודי, נסגור את זה במגירה ונגיד 'בסדר, לפחות ניסינו'. ואנחנו עדיין פה".
בני: "אנחנו שמונה חודשים אחרי, עם שני סגרים נוספים ועדיין מרוצים".
מי הלקוחות שלכם? אפשר לאפיין אותם?
אנה: "האפיון הכי יפה בעיניי זה אותו לקוח חוזר שרוכש לעצמו תקליטי ג'אז ולבן שלו מטאל. הוא בן קצת יותר מ-40, וזו פעם שלישית או רביעית שהוא חוזר ועדיין נשאר נאמן, גם כשאסור היה להיכנס לחנויות. הוא האמין בנו וחזר וזה כיף".
בני: "יש גם אמא שמגיעה עם הבן שלה. היא קונה לעצמה רוק קלאסי, והוא ממליץ לה על רוק אלטרנטיבי".
אנה: "לאחר הפעם הראשונה שהם היו פה בני אומר לי 'תקשיבי, הייתה פה אמא מגניבה עם הבן שלה'. היא המליצה לבן לקחת את האלבום של Sistem כי הוא לא שמע אותו, וזה מגניב. אלה דברים שאנשים בני גילינו זונחים. הם אומרים לעצמם שמוזיקה מתאימה לגיל מסוים, ועכשיו כשהם כבר בעלי משפחות, מסודרים ומאורגנים, הם לא יכולים להקשיב למוזיקה. אבל זה ממש לא נכון. אפשר לחוות מוזיקה בהמון דרכים – אם זה לאסוף תקליטים, או ללכת להופעות, אם זה להקשיב לספוטיפיי, שזה ממש בסדר. יש מלא דרכים, אבל להגיע לפה זו חוויה אחרת, כי אתה נזכר בעבר וזה מדהים. אני מסתכלת על אנשים שנכנסים לפה, רואה את העיניים הנוצצות, וזה כיף לגמרי".
הכל מקוטלג?
בני: "כל ההדפסות החדשות מקוטלגות באתר, היד שנייה קצת יותר בכאוס. ניסינו בעבר לקטלג, והבנו שלא נצליח להשתלט על הכל, כי אתה צריך לזכור לעדכן כל רגע את הקטלוג, אז ביד שנייה אנחנו עובדים לפי זיכרון. בעיקר משתדלים".
איך אפשר לדעת מה יש פה, או למצוא משהו בשליפה?
אנה: "זו החולשה והמעלה שלנו. בני עם זיכרון צילומי של שמות ואני עם זיכרון צילומי של תמונות. אם תגידי לי שם של אלבום לא יהיה לי מושג, אבל אם תראי לי את התמונה שלו, אני אדע איפה למצוא אותו. יחד אנחנו מפלצת בעניין הזה".
"זה התחיל בגלל הפטיפון שבני קנה לי ליום הולדת 27". אנה ירושבסקי (צילום: חגית הורנשטיין)
אתם כל היום כאן ביחד?
"לא תמיד, משתדלים לתת האחד לשנייה את זמן הלבד שלו".
יש לכם בבית תקליטים?
"יש. יש את האוסף האישי שלנו שגם הוא צריך ריענון. אנחנו משתדלים להוסיף לו מדי פעם".
יש לכם את הפריט שהוא הכי wanna be?
בני: "יש מספר דברים שאני, אישית, מחפש ואני פשוט לא מוכן להוציא את הסכומים שדורשים על הפריטים האלה. אני תמיד אומר לעצמי שיום אחד אמצא מישהו שנפטר ואשתו מוכרת את התקליט שאני רוצה בזול, מפני שאין לה מושג מה ערכו".
אנה (בחיוך): "לא צריך להרוג מישהו, אבל כן, זה החלום".
בני: "או שמישהו ימכור לי את כל האוסף שלו, והתקליט הזה יהיה ביניהם. לכל אחד יש את הגביע הקדוש שלו בדברים האלה".
רוצים להישאר מעודכנים?
איך אתם משיגים את התקליטים?
אנה: "מאז שפתחנו את החנות אנשים מגיעים לפה עם תקליטים שהם רוצים למכור לנו. המשפט שהכי חוזר פה זה: 'אל תיתנו לי לחזור עם זה הביתה', או: 'אשתי אמרה לי קח ואל תחזור עם זה', זה משפט שממש חוזר על עצמו".
בני: "השבוע יצא לי לנסוע למרכז הארץ, למישהו שהיה לו אוסף גדול של הרבה מאוד שנים. הוא בדיוק סיים לשפץ את הבית ומצא את האוסף מחדש. הוא לא הקשיב לאף תקליט למעלה מחמש שנים, ועמדו בפניו שתי החלטות – או למכור או להתחיל לשמוע הכל – אז הוא פשוט אמר לי 'קח את זה'. מצאתי את עצמי מתקשר לאנה, כי חשבתי שאני עומד לקנות כ-100 או 200 תקליטים, ואני ברמת גן עם שמונה תיקים עמוסים ב-1000 תקליטים. נאלצתי לקחת מונית".
אנה: "עילה לגירושים. בגלל זה יש פה קומה נוספת, כדי שאני אוכל לשלוח אותו לישון פה, אם אני מאוד אכעס".
אתה קונה אוסף AS IS ויכול להיות שיש לכם כבר את אותם התקליטים.
אנה: "כן, זה קורה הרבה. את התקליטים הכפולים, השרוטים והפגומים, אנחנו נותנים לאמנית מחיפה שמציירת עליהם, מוכרת אותם ומעבירה את ההכנסות לתרומה. אז אנחנו מעדיפים לתת לה או לגן של הילד ליצירה".
בני: "הכרנו מישהו בגרמניה שעובד בפינוי דירות, והפך להיות חבר טוב שלנו ולפחות פעם בשבועיים הוא שולח לי הודעת וואטסאפ שהוא בדיוק פינה דירה שיש בה 300 תקליטים, אם אני מעוניין. הוא שולח לי כמה תמונות, ושבוע אחר כך אני מקבל מספר מעקב ששלוש חבילות בדרך אליי מגרמניה".
אנה: "בגדול, רוב האנשים בארץ מביאים עיזבונות, גם בשווקים יש לפעמים מציאות, אבל הסוחרים נהיים חכמים יותר ומתוחכמים. אגב, לגבי תקליטים חדשים, בהחלה עבדנו עם החברות הרגילות, עכשיו אנחנו שמים יותר דגש על תוצרת מקומית, אמנים מקומיים".
אינדי?
בני: "לחלוטין. יש פה להקות מקומיות שפשוט מוציאות תקליט בהפקה עצמאית ואנחנו נותנים להן פה במה. חלקם עושים מוזיקה מאוד טובה".
אנה: "בסביבה שלנו כאן יש הרבה מוזיקאים שאנחנו יכולים לתת להם במה, וזה תמיד נחמד".
אז אתם בסצנה.
"אנחנו לא בסצנה, אנחנו לא מגניבים כמו כל האנשים שם".
בני: "אנחנו מתחילים להכיר אותה, יש לנו עוד דרך ארוכה. יש הרבה יותר חנויות עם ותק יותר רב משלנו".
אנה: "יש אנשים ששואלים אם יש לנו אלבום מסוים, ואנחנו לא בטוחים אם הם קיללו אותנו באיזושהי שפה או שזה אלבום חדש. אנחנו לומדים כל הזמן ומבינים כמה אנחנו לא יודעים".
בני: "אנחנו מנסים לעשות ייבוא שלנו גם לתקליטים חדשים. יש הרבה דברים שחסרים בארץ, יש מלחמה של מלאים. כל החנויות, פחות או יותר, מנסות לעבוד, וזה שוק קטן עם הפצה קטנה, אז אנחנו מנסים לעקוף את זה, כדי לתת איזו מלחמה קטנה".
אנה: "אתה מנסה לעקוף את זה, בגלל היכולות שלך".
בני: "דבר אחד שלמדתי בשמונה שנות קמעונאות זה שייבוא מקביל, גם אם הוא יותר יקר, יכול לתת תחרות טובה יותר לייבוא הרשמי. בייבוא אישי אין לך בעיה של כמויות, אין בעיה של רגולציות, אז אולי תשלם כמה שקלים יותר, אבל אתה לא מוגבל".
"מכתבי אהבה לרוד סטיוארט"
השאיפה שלהם, היא גם צורך, להגדיל את החנות, או לעבור למקום גדול יותר. כבר עכשיו הם מתחילים להרגיש צפיפות, מה גם שהם רוצים להכניס גם מוצרים נלווים. כרגע הם ממשיכים בקטן, לא רוצים לקפוץ מעל הפופיק, אבל דבר אחד ברור לשניהם – את העיר התחתית הם לא יעזבו.
אנה: "אנחנו ניזונים מהסביבה הזו".
בני: "השאלה עד כמה נצליח לגדול ובשאיפה לכמה שיותר".
הצעירים שמבלים פה מתעניינים?
אנה: "לגמרי. חלק מהלקוחות הכי טובים שלנו אלו הם העובדים של ה'דוברין 7'. נורא נחמד שהם קונים מתנות האחד לשני. זה שבכלל תקליט זו אופציה למתנה, זה מהמם. כשהיו רק דיסקים למשל, זה לא היה אותו דבר".
תקליט עכשיו זה סטייל. היו לו תקופות אחרות.
בני: "לא מזמן ראיתי מודעה מתחילת שנות ה-90 של 'הד ארצי' שאומרת משהו כמו 'תביאו את התקליטים שיש לכם בבית של 'הד ארצי' וקבלו עליהם זיכוי לקניית דיסקים חדשים'. בעבר מאוד ניסו להוריד את העניין בתקליטים. רצו לגנוז אותם".
החזרה של הישראלים לתקליטים זה בעקבות טרנד עולמי?
אנה: "השיגעון לגמרי מגיע מחו"ל. אני עוקבת אחרי מלא קבוצות באינסטגרם, ואם את חושבת שפה זה מתחיל להשתגע, זה כלום לעומת חו"ל".
בני: "אני חושב שזה בא עם הגל שהציף את כל העולם, כשיותר ויותר חוזרים לתקליטים. אפילו ילדים ששומעים הארי סטיילס או 'וואן דיירקשן' יכולים לקנות תקליט. כבר קרה לנו שהורים באו לקנות תקליט לבתם בת ה-12 שרצתה הארי סטיילס רק בתקליט".
לא משנה הסגנון המוזיקלי שלה, אבל עצם העדפה לתקליט זה יפה.
אנה: "הלוואי והיא מאמינה מה עומד מאחורי זה".
בני: "זה גם נותן הערכה וגם התחלה של אספנות. הרבה פעמים במקרה כזה, ההורים יוציאו את התקליטים הישנים שלהם מהבוידעם והילדים ייפתחו גם לסגנונות אחרים. אולי חלילה יתחילו לאהוב 'פינק פלויד' בגלל ההורים (צוחק). הגיע לפה אבא שקיבל פטיפון כמתנה לילדה שלו ואמר שהוא שומע מוזיקה בספוטיפיי. הוא הביא לפה כמה תקליטים של אגדות ילדים ברוסית ולקח כמה תקליטי רוק. הוא חזר כדי לעשות השלמות".
אנה: "גם אנחנו שומעים בספוטיפיי, אנחנו לא מתחסדים".
מה שאין בספוטיפיי זה לקום כל רבע שעה כדי להחליף צד.
בני: "ההתעסקות הפיזית זה גם מה שמושך אנשים. כשאתה מתיישב לראות סדרה בנטפליקס, אתה אפילו לא תזכור באיזה פרק נרדמת, ככה זה לשמוע בספוטיפיי. אבל העובדה שזה דורש ממך גם התעסקות ולא רק השמעה, זה גורם לך לזוז".
אנה: "וההפתעות שמחכות לך בתוך התקליטים לפעמים. אנחנו מוצאים כל מיני דברים. יש לי סיפור על תקליט של רוד סטיוארט. מצאנו בתוכו מכתבי אהבה לזמר. זה היה סטאש רציני, עם תמונות, כרטיסים מההופעות שלו. יש גם הקדשות אישיות שאנחנו מוצאים בתוך התקליטים".
בני: "שמעתי כבר סיפורים שאנשים מצאו בתקליטים מאות דולרים, אנחנו עוד לא מצאנו. נחמד מאוד למצוא הפתעות, וזה הקסם הכי גדול של יד שנייה, שאתה מוצא לפעמים סיפור בפנים".
מה טווח המחירים?
בני: "תקליט חדש עולה כ-120-100 שקלים. ישנים יכולים להגיע למאות וגם לאלפים. לא רק בקטע הרגשי, אלא בקטע אספני. אם למשל ייפול לך ליד תקליט מלפני 50 שנה במצב מושלם, כמו התקליט של פינק פלויד – The Dark Side Of The Moon, עם המדבקות ושני הפוסטרים שהיו בפנים. רוב הפוסטרים מודבקים מאז שנות ה-70 על הקירות של מי שהאזין להם אז. אם זה תקליט שכן עבר מחט, עבר מסלול ועדיין נמצא במצב שלמות שלא מגיעים אליה בהדפסות חדשות, זה נטו הערך האספני. כמו האלבום הלבן של הביטלס. רוב המהדורות עד שנת 1971 היו מגיעות ממוספרות, אז יש תמיד את התחרות של מי משיג את המספר היותר נמוך. יש אספנים, גם בארץ וגם בעולם, שמנסים לעשות סדרה של מספרים רצים. זה כמעט בלתי אפשרי, כי זה מגיע למספרים ממש גבוהים. המספר הכי גבוה שאנחנו ראינו היה מעל 100 אלף, אז ליצור סדר מספרים רצים זה לא הגיוני, אבל יש כאלה שמנסים לעשות את זה".
אנה: "אנחנו ניסינו להנגיש את המקום, הרגשנו שבשנים האחרונות כשנכנסנו לחנות תקליטים, כל הזולים, לדוגמה, היו תמיד מוסתרים, כאילו מוקצים, וגם לא היו מציאות. אנחנו מנסים לשלב, שגם במוזלים עדיין יהיו מציאות, וכל אחד יוכל למצוא פה משהו, בין אם זה תקליט ב-10 שקלים או בכמה מאות".
מי קובע את הערך של תקליט כזה או אחר?
בני: "השוק. זה משהו מאוד דינמי. אנחנו משתדלים לתמחר לפי מחירי השוק בארץ אם זה תקליט חדש, ואת היד השנייה לפי אתרים בינלאומיים. זה כמובן משתנה לפי מצבו, ההוצאה, בן כמה הוא".
מה התקליט הכי יקר?
"מארז 'מטאליקה' לאספנים שעולה 700 שקלים".
אנה: "לא. הכי יקר זה מה שהבאת בתוך 1000 התקליטים מרמת גן. מארז של ארבעה תקליטים של מוזיקה אלקטרונית משנת 2001".
"בעבר מאוד ניסו להוריד את העניין בתקליטים. רצו לגנוז אותם". בני ירושבסקי (צילום: חגית הורנשטיין)
וכשאתם מגלים, אתם מתעלפים?
בני: "בהתחלה אתה לא מבין מה הערך שלו, זה נראה לך כמו עוד תקליט, עד שאתה בודק את המחיר במחשב ואתה אומר: 'או קיי, זה לא עוד תקליט', ואתה שם אותו בצד".
אז החזרת את ההשקעה.
"שילמתי לא מעט על כל האוסף הזה, כולל המונית מרמת גן. בסופו של דבר כשאתה מפרק לבודדים, זה יוצא מעט כסף לתקליט, אבל זה היה סכום לא קטן, ועכשיו צריך לעבוד קשה, כדי להחזיר אותו. כבר קרה לי משהו דומה בעבר, והלוואי תיפול עליי שוב כזאת הזדמנות. מישהו פרסם שהוא מוכר אוסף תקליטי מטאל, כולם הדפסות ראשונות במצב הכי שמור שראיתי אי פעם. במקרה הוא היה חיפאי, והוא לא הבין מאיפה נפלתי עליו. אני חושב שהגעתי אליו הביתה 10 דקות אחרי שפרסם. לא התווכחתי על המחיר, שילמתי בדיוק את מה שביקש. יצאתי ממנו עם 54 תקליטים בידיים רועדות. חלק קטן עדיין נשאר פה, חלק נמכר".
מבחינה רגשית זה לא קשה למכור משהו כל כך נחשק?
"אני יודע להפריד בין הרגש לצורך".
אתם רק תחנת ביניים.
אנה: "תחנת ביניים, אבל אפשר להסתכל על זה ולומר שאיזה כיף זה היכולת לרגש אחרים ולהעשיר את האוסף שלהם. אנחנו מעדיפים לשמוע ולא רק לשמור. צריך ליהנות".
בני: "אנחנו מעדיפים ליהנות ומעדיף להעביר למישהו שבאמת מעריך. אני אגיד את זה, אפילו אם זה נשמע פחות טוב, אני מעדיף שזה יילך אליו במיוחד אם הוא מוכן לשלם על זה. אין מה לעשות, בסופו של דבר זה עניין כלכלי ומי שמוכן לשלם, ייהנה ממנו".
אנה: "והוא יחזור ויקנה דברים נוספים, כי הוא יודע שאנחנו יכולים לספק לו את מה שירצה".
ריי יודע שיש על שמו חנות?
"בוודאי. הוא יודע שזו החנות שלו".
יש לו כיוון מוזיקלי?
"הוא לא אוהב ג'אז. כשהיה קטן, הוא היה בוכה כשהיה שומע ג'אז. את ג'ניס ג'ופלין הוא מאוד אוהב. בסגר הראשון עשיתי לו שיעורי בית. כל יום השמעתי לו תקליט בסגנון אחר, לראות מה התגובה שלו ושזה יחדור פנימה. היינו תקועים וכלואים בבית, אז שיקבל קצת מהווייב. הוא אהב יותר את הקלאסיקות, למטאל הוא לא התחבר עדיין. רק את אוזי אוסבורן".
מתכון מעולה לאורז.
"במקום לשים טיימר, שים תקליט. כשאתה צריך לקום להחליף צד, סגור את הגז וקבל אורז מושלם. זה בדוק וזה מדוד".
