לתושבי חיפה יש דימוי עצמי קולקטיבי מומצא. כולנו היינו רוצים לראות את מרקם היחסים בין קבוצות האוכלוסייה המתגוררות בעיר כאידיליה של חיים משותפים ושוויוניים. אבל מעבר לפער העצום בין המציאות לבין איך שאולי היינו רוצים לראות אותה, יש בנקודת המבט הזו גם משאלת לב נוספת שאף היא מופרכת – להתקיים כבועה אוטונומית המנותקת מהעולם שסובב אותה.
האשליה שמטפחים אותה במסירות אין קץ רבים מתושבי העיר היא שמערכת היחסים בין יהודים לערבים בחיפה מנותקת ממה שמכונה הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הם גם נלחמים לשמר את האשליה הזו על ידי דיכוי של כל מה שיכול לערער את החלום הזה. זאת, דרך תביעה חוזרת ונשנית מהתושבים הפלסטינים בעיר לוותר על הבעת לאומיותם ומכלל התושבים לא להביע מחאה במרחב הציבורי נגד הכיבוש. אלה מבקשים שכולנו נשתתף בהכחשת גירוש תושבי העיר הערבים, שתושבי העיר הפלסטיניים לא יניפו את דגל הלאום שלהם ושלא יתנגדו לתוקפנות של צה”ל נגד בני עמם. בכל פעם שמתארגנת מחאה כזו היא מסומנת על ידי תושבים כפעילות עוינת ובלתי רצויה. בחודש שעבר הועלתה במועצת העיר הצעה לסדר בנושא מניעת הפגנות באזורים תיירותיים בכלל ובמושבה הגרמנית בפרט. ראש העיר יונה יהב אמר בישיבה זו: “חיפה עדיין איננה בירת ישראל, פה לא נקבעת שום מדיניות, אנחנו לא קובעים שלום ומלחמה ואנחנו לא משחררים אסירים. למטרות אלה צריך להפגין בירושלים מול הכנסת – לא כאן בחיפה. כאן זה פשוט מעצבן”.
ירצו תושביה או לא, חיפה לא חיה בוואקום. בשעה שאנו חיים כאן בפנטזיית הדו קיום שלנו, בירושלים עמלים על העברת חוק הלאום כדי להבהיר לאזרחים הערבים שלעולם לא יחיו כאן בשוויון. ברור לכולנו כי לא ניתן לדמיין מציאות נפרדת ושונה מבחינה זו בחיפה, כמו גם שצריך להיות ברור לכולנו כי לא ייתכנו חיים שוויוניים כל עוד אין אפשרות לבני עמם של תושבי העיר הערבים לממש את הזכות להגדרה עצמית.
אחת מהסיבות שרבים מנסים להתרכז בסביבה הקרובה שלהם היא התחושה שהבעיות בין העמים מורכבות מכדי שאנו נהיה חלק מהפתרון שלהן. אך יש להסביר בפשטות את מה שהצליחו רבים במאמץ מתוזמר להציגו כמורכב: בין הים לירדן חיים מספר דומה של יהודים וערבים. משטר הכיבוש מנסה בכל כוחו להנציח מצב שתהיה במרחב הזה רק ישות מדינית אחת אשר נותנת זכויות מלאות אך ורק לבני עם אחד. עד שלא נשכיל להסכים כי הדרך הזו נפשעת, בלתי מוסרית ומובילה לאסון, אין גם כל סיכוי לדמיין את תושבי עירנו הערבים והיהודים חיים ביחד בהרמוניה.
זה הזמן לצאת ביחד, יהודים וערבים, ולומר די. 50 שנה של שליטה צבאית על מליוני בני אדם ונישולם מכל הזכויות המעוגנות במגילת זכויות האדם הם הרבה מעבר לנסבל. יש להסיר את עול הכיבוש בראש ובראשונה ממי שנגזלה ממנו חירותו, אך גם יש להסיר את העול הזה מהכובש, משום שהרעה החולה הזו חלחלה לכל חלק מחיינו והפכה אותם לנפשעים מיסודם.
חיפה יכולה וצריכה לשמש בית ליהודים ולערבים החיים בה ומחוצה לה, למאבק המשותף נגד טבעת החנק שישראל שמה על צווארו של העם הפלסטיני, תוך כליאה סיטונאית של בניו ובנותיו ללא הליך משפטי, גזילת אדמותיו ורמיסת כבודו. לפלסטינים ולישראלים מגיעה תקווה, ואנו צריכים לצאת אל הרחובות ולדרוש אותה מיד.
הצטרפו לצעדה ולעצרת שתציין ביום שני יובל לכיבוש הגדה המערבית ועזה. היכונו למערכה הקשה על העתיד שלנו במולדת המשותפת שיקרה לנו כל כך. כי אין לנו תקווה אחרת מאשר מאבק על שלום, צדק ושוויון.
