כבר שנתיים שאין תיירות נכנסת לישראל. למעשה, כבר שנתיים שאין תיירות עולמית כמעט בכלל. עד היום, בשנתיים של מגפה עולמית, המגזר המקצועי שנפגע יותר מכל מגזר אחר בעולם כולו הוא מגזר התיירות. התיירנים הישראלים, ובראשם סוכני הנסיעות, מלווי הקבוצות ומורי הדרך – אינם עובדים ואינם מתפרנסים כבר שנתיים. בחודשי המגפה הראשונים הם עוד זכו למעט סיוע מהממשלה ולדמי חל"ת. אבל כבר חודשים רבים שאין מענקי סיוע, וכל עוד השמיים סגורים לתיירים – כל מוצא לא נראה באופק. בלתי נתפס ממש שדווקא אנשים שעובדים ומתפרנסים מן הענף הכלכלי המתפתח ביותר בעשור האחרון ואף יותר, ענף התיירות, מוצאים את עצמם על סף תהום ובחשש אמיתי לאבד לתמיד את עבודתם.
המשבר העובר על התיירות העולמית מחייב הסקת מסקנות ותכנון אסטרטגי לעתיד. התיירות הרי תחזור, אין אפשרות אחרת. התחרות בין חברות התעופה על קווים ויעדים תתחדש במלוא המרץ ברגע שהמגיפה תדעך, גם אם באופן זמני, ואזרחי העולם ינצלו את פרק הזמן הזה כדי לטייל ולנפוש ברחבי העולם.
אבל זו תהיה תיירות אחרת: הרבה פחות קבוצות מאורגנות וכנסים מקצועיים בינלאומיים, הרבה יותר טיולי יחידים, זוגות ומשפחות; הרבה פחות "טיולי כוכב" ונדודים בין עיר לעיר, הרבה יותר חופשות עירוניות של יעד אחד או שניים; ובעיקר – הרבה פחות תיירים מבוגרים, הרבה יותר תיירים צעירים. ההיגיון ברור: מבוגרים הם תיירים "שמרנים" יותר. הם נוטים הרבה יותר לטייל בקבוצות מאורגנות, שבהן אין צורך לדאוג למסלול, לבתי מלון, לארוחות, לניידות. אבל מבוגרים וזקנים יותר נמצאים בסיכון גבוה יותר לחלות – גם בשל מצבם הרפואי הכללי וגם בשל העובדה שבקבוצה צפופה שנעה באוטובוס סגור וממוזג, הסבירות לחלות גבוהה למדי.
לעומת זאת, צעירים מטיילים באופן חופשי יותר, סוליסטי יותר, מתניידים בקלות רבה יותר ומחפשים לא רק נופים והיסטוריה אלא גם חיי חברה, תרבות ופנאי. צעירים מחפשים צעירים אחרים – מקומיים ותיירים כמותם. ההוויה והחוויה החברתית חשובות להם לא פחות ואולי יותר מהנופים והמראות.
אלה הם הערכים והנתונים, שעליהם כדאי לחשוב בבואנו לתכנן ולהיערך לקראת שובה של התיירות העולמית לאזורנו. לא אלפי בתי מלון חדשים צריך לבנות ולא מרכזי כנסים גדולים. את העירוניות צריך לפתח – שדרות ירוקות ורחבות ידיים, בתי קפה נעימים למראה ולבילוי, כיכרות גדולות, נעימות ומרובות צל, אדריכלות משובבת נפש ובעיקר עידוד ופיתוח תרבות רחוב: שבילי אופניים מרושתים היטב וזוגות אופניים נגישים במחיר זול; מדרכות רחבות, נעימות, משולבות ספסלים ועצים; תחבורה ציבורית עירונית מהירה, יעילה וזמינה, שתאפשר לתיירים לנוע בתוך העיר ממקום למקום בקלות ובזול ובכך להכיר את העיר טוב יותר; ניקיון, עמדות מידע ומפות, שלטי הכוונה רבים, ציוני מקום והסברים היסטוריים ומפורטים על אתרים ומבנים בעלי חשיבות למורשת המקומית; מצפורים נגישים ואיכותיים ועוד.
רוצים להישאר מעודכנים?
בינתיים, בהיעדר תיירות נכנסת, מתחרות הערים בארץ על נתח נכבד בתיירות הפנים השוצפת. מנתוני התאחדות המלונות לסיכום שנת 2021 שפורסמו השבוע עולה, כי אכן הישראלים גילו מחדש את רזי הארץ.
בשנת 2021 חלה עלייה מסוימת במספר הלינות של ישראלים בבתי המלון ברחבי הארץ לעומת שנת 2019. (ההשוואה ל-2020 חסרת ערך, כיוון שמרבית שנת 2020 עברה עלינו בסגרים ובתי המלון לא פעלו כלל). אבל זו הייתה עליה צנועה למדי – של 7 אחוז בלבד בממוצע הארצי.
מצבה של חיפה אמנם מעודד מעט בהקשר זה. העלייה בתיירות הפנים עמדה אשתקד על 12 אחוז – גבוה מהממוצע הארצי אך לא גבוה במיוחד. לשם השוואה, בתל אביב הייתה עלייה של 45 אחוז בתיירות הנכנסת, בטבריה וסובב כנרת – 26 אחוז ובהרצליה הקטנה חלה עלייה של 48 אחוז במספר לינות הישראלים בבתי המלון.
חיפה איננה אטרקטיבית מספיק למבקר – לא המקומי ולא מחו"ל. היא נתפסת כעיר קטנה שיש בה שתיים-שלוש אטרקציות תיירותיות ותו לא. כולם מגיעים לשדרות בן גוריון ולרחוב יפה נוף, להתרשם מן הגנים הבהאים המרשימים ולהצטלם שם. חלקם גם מטיילים במנזר סטלה מאריס וברכבל – וזהו, פחות או יותר. בשביל זה לא צריך לישון כאן. אפשר לסמן וי והמשיך ליעד הבא.
זהו אפוא האתגר הגדול הניצב בפנינו: כיצד נהפוך את חיפה ליעד תיירותי נחשק – לישראלים היום ולתיירים מחר.
