יום האישה כבר מזמן הפך להיות שנוי במחלוקת. מה שהתחיל כיום מחאה להגברת המודעות לזכויות ומעמד הפועלות במאה הקודמת, הפך במאה הנוכחית לאירוע שבו גברים מביעים את אהבתם והערכתם לנשים. משהו שבין יום האם לוולנטיינ'ס דיי ותעשיית פרחים שלמה שפורחת. קצת איבדנו את הפאנצ' ולא בכדי.
אני בת 37, אישה, כי ככה צמחתי להיות. אני לא מרגישה מועצמת או מוחלשת ואין לי שום פצע נשי להילחם בו. פשוט חיה בהשלמה מגדרית, תוך כדי קבלה של החוזקות והחולשות שבי. אני לא מעריצה נשים הערצה עיוורת רק מעצם היותן נשים, כל בן אדם באשר הוא ראוי להערצה כאשר הוא הוכיח אותה.
רוצים להישאר מעודכנים?
ומה לא נאמר עלינו הנשים, לטוב לרע ולמכוער. נכון שעברנו אבולוציה והעולם ברובו מיישר איתנו קו – בזכות ולא בחסד. סללנו את דרכנו לשם.
אבל האם אנחנו הנשים של העשור הנוכחי צריכות יום מחווה על עצם היותנו נשים? כמה זמן עוד נסחט את הלימון הזה?
בעיניי, אנחנו כבר מיושרות קו עם בני המין השני ואפשר לעצור את התחרות הזו. כל עניין ההעצמה איבד שליטה, וחגיגות יום האישה הן פאסה. כבר הבנו איך אפשר לשלב כוחות, גברים ונשים, ברגע שהבנו את העובדה שנשים ממארס וגברים ממאדים, וזה בסדר!
אנחנו מורכבים אחרת ולא סתם. כל חלק חזק בפני עצמו וכל חלק חיוני למכלול, ואשרי האישה (והאיש) שיודעים למקסם את השוני לטובתם האישית בלי להיות מועצם על חשבון האחר.
בואו נסיים להוכיח ונתחיל לפעול מתוך העוצמות שניתנו לנו מעצם היותנו בני אדם. אני מציעה שכל אישה תגדיר לעצמה את החוזקות שבה ולא תצפה באופן קולקטיבי מכל אישה ליישר איתה קו בשם המגדר.
יום האישה שמח!
הכותבת היא בשלנית, בעלת "חוויה אורבנית" – סיורים וסדנאות בישול
אישה
סוף סוף קול הגיוני