יום הכיפורים המתקרב ובא עלינו, לטובה או שלא, הוא נקודת מפנה היסטורית. 50 שנים בדיוק לאחר המלחמה שכמעט וגזרה שמד על חיינו כעם חופשי במזרח התיכון, מדינת ישראל כולה ניצבת בפני זמן של חשבון נפש לא פשוט, צומת דרכים בעצם אופיו ותבנית דמותו של העם היהודי בארצו.
על חטאיהם ומשוגותיהם של כל הסובבים אותנו כבר דנו לא מעט, גם ברמה הארצית וגם בזו המקומית. דומה כי הם יזדקקו ליותר מיום כיפורים אחד כדי לכפר על חטאיהם כלפי אלו השולחים ומממנים אותם. מעולם בתולדות מדינת ישראל לא הוזנה והופשט ממשמעות המונח "נבחר ציבור" כפי שקורה לו בימים אלו ממש. אם לומר את האמת – שוב, גם ברמה המקומית וגם בארצית – אין לי שום ציפייה או תקווה מכל אלו, בטח לא בתחום כפרת העוונות. צריך קודם להבין שחטאת, עווית ופשעת, ועצם ההבנה הזו היא דבר שפשוט אינו מתקיים עבור כמעט כל מי שעינינו נשואות אליהם וארנקינו נטועים בידם.
אם לומר את האמת, גם ברמה האישית אני לא מאוד מאמין במנגנון איפוס חטאים שנתי, ויום אחד של רעב ותפילות מחזוריות לא מתיר לך להיות חרא של בנאדם בשאר 364 הימים של השנה. זו כמובן הכללה גסה, ואני בטוח שיש כאלו שצדיקותם גמורה, מקפידים על קוצו של יו"ד בכבודם של הסובבים ובמידותיהם המוסריות גם בימי חול, ובימי כיפורים מענים נפשם על רגעים כאלו ואחרים של חולשה.
רוצים להישאר מעודכנים?
אבל כדי לכפר באמת על חטאיך, אלו החשובים – בין אדם לחברו, או בין אדם לקהילתו אם אתה איש בעל השפעה – נזקק שינוי אמיתי. שינוי שאולי יכול להתחיל ביום הכיפורים או להיוולד מתענית, אבל כזה שיש להתחייב אליו לאורך כל השנה, אפילו כל החיים.
כי כדי להשתנות, לכפר ולהתנקות אנחנו חייבים לעשות את מה שאנחנו, בייחוד כישראלים, הכי שונאים בעולם – למחול על גאוותנו. לתת לאגו לנוח בצד. להודות בטעויותינו. וזה הרבה יותר קשה והרבה פחות נפוץ מכפי שנדמה.
אז לקראת יום הכיפורים הבא עלינו, בתקווה לטובה, אבקש עבור כל עם ישראל, וגם עבורי, למחול יותר על גאוותנו, להבין שטעינו, שאנחנו טועים, שנטעה ושזה חלק מהווייתנו האנושית, להסיר מעצמנו צרות עין, קנאה וקנאות כלפי האחר, ובאופן כללי, ביום הכיפורים הזה, ביום הכיפורים הבא וגם בתווך שביניהם – להשתדל לא להיות זבלים, לא אחד כלפי השני ולא כלפי עצמנו. ואין זמן טוב להתחיל בכך מעכשיו ממש.
