קשה להסביר באופן רציונלי מה מרגיש אוהד ירוק בימים האחרונים. הרי כולנו אנשים בוגרים שמנסים לנצח את השגרה ושמתמודדים עם אתגרי היום יום, עם חיי המשפחה ועם המטרות שהצבנו לעצמנו ושאותם אנחנו שואפים להשיג. אבל כבר מיום שבת אני מרגיש שנכנס לי פחות אוויר לריאות, שהנשימות הופכות כבדות ושההבזקים מהיציע הצפוני באים והולכים.
הבוקר רציתי לצאת לעבודה עם החולצה הירוקה. אני לא יכול לחכות יותר, אני לא יכול לקרוא את הפוסטים המלגלגים והמזלזלים של אוהדי הפועל. תביאו לי את הדרבי עכשיו.
מי שלא חי את מכבי חיפה עשוי לחשוב שאנחנו משוגעים, ועם כל מה שקורה בשנים האחרונות אולי זה קצת נכון. אוהדי מכבי כמהים כבר שנים לדרבי אמיתי. ביציעים לא הפסיקו לדבר על כמה חבל שאין התרגשות, שאין תחרות ושאין כבוד ויוקרה להילחם עליהם. אלא שפתגם ישן אומר "היזהר ממה שאתה מאחל לעצמך", וכמה שאוהדי מכבי מזדהים איתו כרגע. כבר שמונה שנים שכדור השלג הירוק דוהר במדרון תלול ולא ידוע, אבל בכל זאת, משחק נגד האדומים לא עורר יותר התרגשות ממשחק נגד הפועל עכו למשל. רק שיש לו קצת יותר רייטינג.
רוצים להישאר מעודכנים?
השנה מתנפצת לנגד עינינו עוד עונה עם הרבה ציפיות והבטחות, בזמן שבצד האדום של העיר קורה משהו אחר לגמרי. פתאום אין פילוג בקהל של הפועל, הם חזרו לפוצץ אימונים ולשרוף צעיפים ירוקים לפני דרבי, הם מסתכלים על רוב הליגה מלמעלה, ולרגע מתעלמים מההיסטוריה ומרשים לעצמם לנפח את החזה. גם הפרשנים בטוחים שהפועל פייבוריטית. ואנחנו, הר הגעש הירוק, לא יכולים לסבול את זה.
הערב איש לא יסתכל לאחור אל שמונה השנים הרעות, המהלכים שעושה מו אלאך יהיו לא רלוונטיים, וגם עתידו של גיא לוזון לא יעניין אף אחד. היום אנחנו רוצים להבהיר שלא משנה מה המצב בליגה – בחיפה יש רק מכבי. ולכן שום תוצאה מלבד מניצחון לא תתקבל. היום נגיע לאיצטדיון כדי לעבוד, ואוי ואבוי לשחקן שלא יעבוד כמונו. היום אין אופציות אחרות. היום לא מדובר במשחק כדורגל. כי מדובר בגאווה הירוקה שלנו. אנחנו מכבי חיפה, מי אתם?
