בשנת 1874 העלה המהנדס רוברטו ארמניו בפני קברניטי העיר ליסבון שבפורטוגל הצעה מעניינת שתפתור את בעיית הפרשי הגבהים בין שני חלקי העיר: מעלית.
כמה שנים חלפו, הפתרון המהפכני התקבל, ועם תחילת המאה ה־20 חזו כולם בפלא ההנדסי המהמם: מעלית סנטה ג’וסטה, 13 מטר בלבד גובהה, לא רק ניצבת עד היום במרכז העיר העתיקה אלא הפכה לאטרקציה תיירותית ולחלק אינטגרלי מכל ביקור בעיר.
לא רחוק משם, גם כן בעיר העתיקה של ליסבון, עדיין פעילות המעליות דה גלוריה ודה ביקה שהוקמו בתקופה קדומה עוד יותר, אף כי הן אינן מעליות אנכיות אלא עולות בשיפוע וקרויות פוניקולר (מעלון). גם הן משמשות לא רק אטרקציה תיירותית מלהיבה אלא כלי תחבורה ציבורי לגיטימי, אשר מאפשר לנוע ביתר קלות וללא מאמץ בין חלקי העיר הגבוהים לנמוכים.
אירופה (ולא רק היא) משופעת במעליות משופעות כדוגמת שתי אלה בליסבון. הנה כמה דוגמאות מוכרות יותר ופחות: הפוניקולר בזאגרב שבקרואטיה ובפו שבצרפת; בודה קסטל בבודפשט, הונגריה; גואנדה בפורטו, בפורטוגל; פוליבן בציריך, שווייץ; אגם גלמר בגרימסלוולט, שווייץ; בום ג’יזוס בבראגה, פורטוגל; והמונטה ברה בלוגאנו, שווייץ. המשותף לרוב המעלונים הללו הוא שהם ותיקים מאוד, בני 100 שנים ויותר, ואף שהוקמו למטרה פונקציונלית גרידא הם הפכו ברבות השנים לאטרקציה תיירותית מלבבת שלעולם לא נס ליחה.
ומה יש לנו? כרמלית (מושבתת). הכרמלית, שגם לה עבר מפואר ופרק נכבד בהיסטוריה העירונית, החלה את דרכה כאמצעי תחבורה פונקציונלי נטו (וגוועה בפעם הראשונה כאשר הצורך הפונקציונלי בה דעך), אך הפכה ברבות השני לסמל חיפאי ייחודי ולאטרקציה לכל מבקר מזדמן. הכרמלית היא גם המעלון היחיד בעולם הנוסע במנהרה חצובה באדמה.
וזה חסרונה מהבחינה התיירותית. נוף עירוני אי אפשר לראות במנהרה חצובה בהר — ייחודית וסמלית ככל שתהיה. מה שעבד באירופה לפני 100 שנים וממשיך לעבוד בה גם היום, יעבוד גם כאן. הפוניקולר — המעלון המשופע — יכול וצריך לשמש פתרון מעולה הן מהבחינה התחבורתית והן מהבחינה התיירותית למכשול הטבעי שמציב רכס הכרמל.
רוצים להישאר מעודכנים?
בואו נודה בעובדות: ישראלים בפרט ובני אדם בכלל אינם ששים לטפס ברגל במעלה ההר. בוודאי לא כשאפשר לעלות בדרך קלה ונוחה יותר. אמנם יש מיטיבי לכת שנהנים מטיפוס מייגע אל ראש ההר, אבל עבור רוב התושבים, ובטח רוב המבקרים, עלייה ברחוב תלול או בגרמי מדרגות אינסופיים היא מלאכה מפרכת, מאתגרת גופנית ובעיקר מייסרת נפשית.
במהלך השנה פרסמה עיריית חיפה מכרז למימוש התוכנית התחבורתית העתידית של מפרץ חיפה-כרמל: הרכבל. זהו פתרון תחבורתי מעולה שיקל מאוד על העלייה אל רכס הכרמל מהמפרץ, והכרמלית תמשיך לאחר שיקומה לשמש היטב את הנוסעים בקו מרכז הכרמל-עיר תחתית. אבל מה עם שאר השיפועים החדים בעיר? מדוע שמאות אלפי התיירים המביטים בהתלהבות בגנים הבהאיים ובמושבה הגרמנית ייאלצו לצעוד ברגל את הדרך אל שערי המתחם הבהאי שנמצאים במורד ההר? מדוע שלא ייסעו במעלון תיירותי פתוח ומסביר פנים וירוויחו גם נוף מרהיב וגם בריזת ים נעימה? ומדוע שלא יחבר מעלון בין עוד כמה מוקדים ואתרים בעלי אופי, עבר ויופי? למשל, בין שוק הפשפשים ושרידי חיפה אל־עתיקה לבין גן הזיכרון והיכל העירייה, או בין תיאטרון חיפה לרחוב הרצל ולשוק תלפיות, או בין רחוב מסדה לרחוב הרצל ולבית הקרנות?
יש בחיפה עשרות רחובות משופעים וגרמי מדרגות המחברים בין חלקי העיר המרכזיים — לב לבה הפועם של חיפה של פעם. הנגשת האתרים הללו באמצעים פשוטים וזולים יחסית כמו פוניקולר תקרב את רחובות חיפה ואת אתריה קודם כל אל התושבים – שחלקם כבר אינם צעירים ואחרים שמתעצלים לפסוע בה – ואחריהם גם למבקר המזדמן ולתייר.
הכותב הוא עיתונאי מרצה, מבקר, סופר ומטייל
