אני כועס. אני כועס על כך שמי שגדל בחיפה כמוני לא מבין כמה חשובה העיר לשנינו. אני כועס על כך שכל מכרי וחברי – יהודים וערבים – צריכים לחשוש לביטחונם ולעתידתם המשותף בגלל פרובוקטורים מקצועיים שהחליטו בינם לבין עצמם שהדו קיום החיפאי הוא בשבילם קוץ בתחת ושהם יעשו הכל כדי להרוס אותו. אני כועס על כך שחנין זועבי וג’מאל זחאלקה ואחמד טיבי באים להפגין בחיפה בגלל שאף אחד בשפרעם, בביר אל־מקסור או באיבטין לא מוכן שהם יפגינו שם. אז הם באים לכאן ומניפים את דגל פלשתין במטרה להרגיז אותי ואתכם – תושבי חיפה היהודים והערבים – וכשאנו מתעמתים איתם הם זועקים “אין לנו שוויון”. אני כועס למשמע צעקות “מוות לערבים” או קריאות לחרם. בשבתות אני קונה במכולת של עודה, לעתים קרובות אני יורד לוואדי לנגב חומוס אצל מטר, ולפעמים אני נזקק לרופא ערבי כדי שירפא אותי. האם זהו הדו קיום שחיפה מתהדרת בו? הערבים נותנים שירות והיהודים משקיפים עליהם ממרומי הכרמל?
במעטפת של הקיום המשותף בולטת תופעה של בעלי דעות קיצוניות שמשתמשים במרחב הציבורי – הפיזי והווירטואלי – כדי להצית את להבות השנאה כפי שקרה השבוע ברשתות החברתיות. הקו האידאולוגי הזה גורר אחריו את כל המרחב הציבורי לאלימות ומבטל את המושג דו קיום. אני באופן אישי מעדיף את המושג קיום משותף. כי בחיפה יש הרבה מעבר לדו קיום ויש בה אפשרות לעתיד ורוד ליהודים ולערבים.
ניצול הקיום המשותף לצורך הסתה וחרחור ריב ומדון יוביל בסופו של דבר לניתוק מוחלט שיהפוך את חיפה מעיר רב תרבותית ורב דתית לעיר שחיים בה שבטים אתניים מסוגרים. לכן יש להפסיק לאלתר את הבדלנות ואת ההסתה נגד המדינה ולקיים דיאלוג בניסיון להשפיע במסגרת ההליכים הדמוקרטיים גם ברמה המקומית וגם ברמה הארצית. הבדלנות שהתאפיינה השבוע בהפגנות מוסתות על ידי גורמים עוינים ואינטרסנטיים נגד המדינה ונגד חיילי צה”ל היא קו אדום. תפקידם המרכזי של הצבא ושל כוחות הביטחון הוא לשמור על כל אזרחי ישראל מפני הזוממים נגדה. לכן ארגנתי את ההפגנה שכותרתה היתה “מזכירים להם שחיפה בישראל”. ההפגנה לוותה בהמון דגלי ישראל כתגובה לפרובוקציה של המפגינים למען החמאס שנשאו את דגלי פלסטין.
רוצים להישאר מעודכנים?
ראשי הציבור הערבי בחיפה צריכים ללמוד מפרנסיה של נצרת, שלטובת כלל תושביה הרחיקו את המתסיסים שהגיעו מחוץ לעיר. אין להם מקום פה. החברה הערבית צריכה למנוע את ניצול המרחב הציבורי הפלורליסטי והדמוקרטי של חיפה למען מטרות שיביאו לקיטוב, לקיצוניות ולאלימות. בציבור הערבי מתהווה תהליך מסוכן שהאחראים לו הם חברי הכנסת מהרשימה המשותפת בראשותו של ח”כ החיפאי איימן עודה. הם ורק הם דוחפים במרץ את הציבור שלהם לתוך מנהרה אפלה ומסוכנת, מעבירים את ערביי ישראל פלסטיניזציה שמשמעותה הוא צירופם אל מעגל השנאה, ומציבים אותם בחזית אחת עם אויבי ישראל. חברי הכנסת שמצדיקים פעולות טרור מקבלים את זכות הביטוי אך ורק בזכות הדגל הכחול-לבן, אך משתמשים בזכות הזאת אך ורק למען הדגל השחור-ירוק-אדום-לבן.
לא מעט מגיבים ברשתות החברתיות מנסים, במיוחד לנוכח ההפגנה שארגנתי, לקטלג אותי כגזען. כחיפאי דור שלישי אני מסרב להאמין שחיפאי אמיתי יכול להיות גזען. אנחנו נולדים, עובדים, חיים, ומבלים עם שכנינו הערבים, ומי שמדמיין את חיפה כעיר יהודית בלבד לא מכיר את העיר ואת ה־DNA של תושביה. כי גם בתקופות הסוערות ביותר של המלחמות והאינתיפאדה שמרה חיפה (או לפחות ניסתה לשמור) על אווירה מכילה ומכבדת. כילד יצאתי עם נוער הנרות לבכות על חיסול תהליך השלום. במשך כל חיי שמרתי על יחסי שכנות שכנות מעולים עם ידידי הערבים, ולכן לא אשתוק מול מי שמעז לצאת נגדי בהאשמה מבזה כזאת. איש לא ילמד אותי מהי אהבה בין בני אדם.
היחסים בין יהודים לערבים בישראל הם מורכבים, ולא אני ולא אף מועמד אחר לראשות העיר לא יצליח לפתור את הסכסוך, ואפילו לא את חוסר האמון בין הצדדים. אבל אזרחי ישראל הערבים הם חלק אינטגרלי מהעיר ומהמדינה – אזרחים שווי זכויות וחובות – שצריכים להרגיש שותפות גורל איתנו ולשאת בחלק שלהם בנטל. שוויון אזרחי אמיתי מתבטא גם בחובות.
אין ספק שזכויות התושבים הערבים בעיר הן פחותות מאלה של התושבים היהודים. לאורך עשרות שנים זכו השכונות הערביות להתעלמות ולהזנחה מצד העירייה למעט חודש אחד בשנה שבו יש פסטיבל שמצטלם יפה בשביל האורחים מתל אביב. התשתיות בהן קורסות, מבני החינוך נמצאים במצב קשה והביטחון האישי נמצא בשפל. עם זאת, לגיטימי לדרוש משכנינו הערבים להצטרף אלינו ולשאת בנטל כדי לקדם את העיר.
לסיכומו של דבר, בחיפה יש יותר מאשר דו קיום, יש בה רב קיום. ועל כל זה לא צריך רק לשמור אלא לטפח. כי זוהי העיר שלנו ואין אחרת מלבדה.
* הכותב הוא מועמד לראשות העיר ופעיל מפלגת העבודה
