כחיפאי אתה מגלה שאתה קצת שונה מתושב שגר בעיר אחרת. אומרים עלינו שמעניינים אותנו דברים אחרים, שאנחנו מתנהגים אחרת, מתלוננים ומקטרים על כל דבר, ובקיצור – בעלי אופי חיפאי. אנשים מבחוץ מספרים שחיפאים מדברים בשיחות הבוקר שלהם על העירייה ולא על הבילוי בים בסופ”ש האחרון. האם זה נכון? האם אנחנו באמת כאלה? יש הרבה סטיגמות לגבי חיפה – חלקן נכונות יותר וחלקן פחות – והמרכזית שבהן היא שחיפאים הולכים לישון ב־21:00 ושאין תרבות בילוי בעיר.
לגבי עניין אחד הסטיגמות כנראה מוצדקות – הנטייה לקטר. אולי זה טבוע בנו ואולי פשוט אכפת לנו מכל מה שקורה בסביבתנו. אני אוהב לשתות את קפה הבוקר שלי בהיינה או בגרג תוך כדי שיחת חולין על המתרחש בעירייה.
אבל יש לנטייה הזאת היבט נוסף – הנטייה להתנגד באופן אוטומטי לכל דבר. עיון קצר בקבוצות החיפאיות בפייסבוק כמו "חיפאים מצייצים" או "חיפה – תושבים משנים מציאות" מלמדת שזה אכן כך. כל ביצוע (או אי ביצוע) של פרויקט ועבודה בעיר גורר מבול של תגובות והשמצות. דוגמה בולטת מהזמן האחרון היא השיפוץ הגדול של מרכז הכרמל.
תחום הבנייה מושפע מאוד מהזכות להתנגד. התנגדויות קיימות כמעט בכל פרויקט – החל מתוספת של מרפסת לדירת מגורים וכלה בסלילת כבישים מהשכונות. נושא סלילת הכבישים עורר התנגדות עזה, שהחלה להיסדק רק בעקבות השריפה הגדולה שהתרחשה בנובמבר האחרון והפחד להיתקע בצוואר בקבוק בעת מנוסה.
דוגמה נוספת להתנגדות מהימים האחרונים הובילה לעיכוב ביצוע הפרויקט ליד בית הספר דוד ילין במרכז הכרמל בגלל הפרעה לילדים שלומדים שם. הסיבה להתנגדות נעוצה בכך שהיזם שצריך להעתיק את בית הספר לכתובת חדשה נדרש תחילה לעשות זאת ורק אחר כך לבנות את מגדלי המגורים. מיד לאחר מכן התעוררה שוב מחאת תושבים נגד בנייה, הפעם בשכונת קרית אליעזר.
אין ספק שלא תמיד כיף ונוח שבונים לידך, אבל השאלות הן איפה האיזון ואיך העיר תתפתח בלי בנייה והתחדשות. במקרה של קרית אליעזר העירייה לא נכנעה והחליטה להמשיך את הפרויקט, אבל לפני כן נדרשה בדיקה, ותוספת של ביורוקרטיה הובילה לעיכוב. חשוב לציין שיש כמובן הבדל בין הפרויקטים ודין פרויקט של מאות יחידות דיור אינו כדין בניית שבע דירות, כמו במקרה של קרית אליעזר.
הבעיה העיקרית בהתנגדות האוטומטית היא שברוב המקרים אין לה סיבה אמיתית, ראויה ומבוססת. התנגדויות לצורך התנגדות או התנגדויות המבוססות על מניעים אישיים יוצרות כאמור עיכובים וגורמות למיאוס של היזמים ביחס לביצוע הפרויקטים ולהשקעה בעיר. אחד מהקשיים הוא משקל היתר שהעירייה מעניקה למתנגדים, שלעתים נקבע לא לפי הרציונל שעומד מאחורי טיעוניהם אלא לפי מידת הרעש שהם מסוגלים לעורר. “דובי לא לא” – כך מכונים המתנגדים הסדרתיים בסלנג של היזמים ואנשי המקצוע.
כמובן שהזכות להתנגד היא חשובה מאוד, ועל מחלקת התכנון והבנייה לבחון כל התנגדות לגופה. לעתים יש התנגדויות מוצדקות וחשוב שיימצאו להן פתרונות. עם זאת, צריך גם להבין שאין אפשרות להתפתח בלי לפתח ובלי לבנות ולחדש, ולפעמים צריך לתת לחזון לגבור על הפחד ואפילו על האינטרס האישי, כי פיתוח העיר בסוף הוא האינטרס של כולנו.
הכותב הוא מנכ”ל החברה לנדל”ן ומחבר הספר “איך להרוויח בנדל”ן”
