כל ממשלה חדשה ובפרט כזו שמגיעה לאחר לא פחות מ-12 שנות שלטון של אותה מפלגה ואותו ראש ממשלה, היא סיבה לחגיגה דמוקרטית של ממש. לא את ניצחונו של צד זה או אחר יש לחגוג, אלא את עצם פעולת החלפת השלטון. קיומן של אלטרנטיבות לשלטון, אשר יכולות בכל רגע נתון לקבל לידיהן את השלטון באופן חוקי וללא אלימות – זוהי מהות הדמוקרטיה.
במדינות לא דמוקרטיות, הדרך היחידה שבה אפשר להחליף שלטון היא באמצעות הפיכה אלימה. אין דרך אחרת. ולכן, ללא כל קשר לשאלה אם אוהבים או לא אוהבים את נפתלי בנט ויאיר לפיד, או אם סבורים שלליכוד ולנתניהו כן נגרם או לא נגרם עוול – העובדה שרוב חברי הכנסת החליטו לקרוא תיגר על שלטונו רב השנים של נתניהו ובחרו לתמוך בממשלה אחרת, לאחר בחירות חוקיות, כדין וללא כל אלימות, היא כשלעצמה סיבה לגאווה.
לצד הסוגיות הלאומיות המהותיות והרבות מאוד הניצבות לפני הממשלה החדשה, השבעת ממשלה חדשה היא הזדמנות טובה דווקא להתכנס לרגע שוב בתוך עצמנו, בתוך הגבולות הלא כל כך צרים של המטרופולין שלנו, לסכם את שנות השלטון היוצא ולנסות להעריך האם כניסת הממשלה החדשה היא בשורה לעיר ולסביבתה, או אולי דווקא הנמכת ציפיות מתבקשת כאן.
12 שנים ברציפות שולט הליכוד בראשות בנימין נתניהו, אך בכל שנות שלטונו לא חלו כל תמורות משמעותיות במעמדן של הסוגיות המהותיות המעצבות את חיי המטרופולין: למרות החלטת ממשלה מפורשת עוד משנת 2000 על הקמת בית חולים ממשלתי בקריות (החלטה שאושררה מאז כמה וכמה פעמים ואף קיבלה שטח שיפוטי רשמי והקצאת מיטות), דבר לא השתנה בשטח ב-21 השנים שחלפו מאז. אמנם אבן פינה סמלית וחסרת כל ערך הונחה במקום אך לפני כשנה, אך היא לא קידמה ולא במאומה את הקמת בית החולים שעשוי עד מאוד להקל על מצוקת מיטות האשפוז במטרופולין.
גם מבחינת אוכלוסייה לא הביאו 12 שנות שלטון הליכוד כל שינוי מהותי במטרופולין. אוכלוסיית חיפה לא גדלה כלל, ואילו בקריות חל גידול זעום של אחוזים בודדים. בשעה שערי מרכז הארץ ולא מעט ישובים בפריפריה הרחוקה יותר חווים גידול אוכלוסין בהיקפים חסרי תקדים, נותר המטרופולין מאחור. זה לא מקרי, זו מדיניות ממשלתית מכוונת: המדינה זנחה את אחריותה לפתח ולטפח את ערי ישראל, לייצר מקומות תעסוקה איכותיים ואיכות חיים והשאירה זאת לשוק החופשי. נכון, היא אמנם הנהיגה מדיניות תעדוף ליישובי הפריפריה המרוחקים באמצעות הגדרתן כ"אזור פיתוח א'" מצד אחד וסלילת כבישים מהירים וקווי רכבת מצד שני, כדי לקרב את הפריפריה אל המרכז. אולם מדיניות זו הובילה בעיקר להקמת שכונות חדשות גנריות וחסרות אופי ולשימוש מרובה בכלי רכב פרטיים במקום בתחבורה ציבורית יעילה. התקצרו משכי הנסיעה ממגדל העמק ועפולה אל תל אביב וראשל"צ, אבל ערי הפריפריה נהיו ערי שינה משמימות, ללא אופי עירוני וללא ייחוד, ואפילו תיאטרון אין בהן.
רוצים להישאר מעודכנים?
חיפה לא נהנתה לא מאזור פיתוח א' ולא משיפור בתשתיות הדרכים. אמנם המטרונית הושקה כאן וגם כביש 22, אבל אלה נתיבים מטרופוליניים ולא בינעירוניים. מסילת הרכבת עדיין מממוקמת על קו החוף ומשמשת חיץ בלתי עביר, וגם רכבת מהירה ומתקדמת בין חיפה לתל אביב לא קודמה.
גם בתעשייה לא חלו בשנות הליכוד כל שינויים משמעותיים. בזן עדיין כאן ועימה כל מפעלי התעשייה הפטרוכימית; זיהום האוויר עודו משתולל, ואף שנרשמה ירידה מסוימת בפליטות המזהמים, היא לא משמעותית דייה. יש לקוות, כי החלטתה האחרונה של ועדת המנכ"לים תיושם במלואה בעשור הקרוב ותוביל למהפכה סביבתית, בריאותית ועירונית של ממש.
האם הממשלה החדשה תשנה את גישתה כלפי סוגיות אלה? מוקדם כמובן לדעת. אבל אנו יודעים כבר לומר שלפחות לגבי עתיד מפרץ חיפה פוזרו הבטחות גדולות מכמה וכמה שרים בכירים. ואנו גם יודעים שראש הממשלה המיועד הוא יליד חיפה ולעיר מקום חשוב בליבו.
יש לקוות, כי השרים החדשים נכנסים לתפקידם בתחושת שליחות גבוהה הרבה יותר מזו שליוותה את השרים היוצאים ולו מן הסיבה שהם מלאי אנרגיה ורצון להוכיח את עצמם. אם כך יקרה – לעיר חיפה יהיה רק מה להרוויח מן השינוי.
