חיי הבילויים שלי עברו את כל הגלגולים האפשריים. כאילו שמישהו אי שם בשנות ה־90 לחש לי באוזן שזמני בעולם הקרחנה הוא מוגבל, שיום יבוא ואהיה אמא, שהבילוי המועדף יהיה לישון בסלון או ללכת לארוחות שישי שהסבתא מבשלת, ושמאוחר בלילה יהיה 22:30. אני מודה – ניצלתי יפה את שנותי כרווקה ללא ילדים. הזריחות היו הסימן לסוף היום, והצ’ייסרים היו האפריטיף של הערב עוד בבית. לא הייתי מסתפקת במוקד בילוי אחד ושילבתי גם ריקודים, גם אוכל וגם פאבים בלילה אחד.
“ג’ק והאפונים זה לא אגדה?” – זו היתה תגובתי כששמעתי על המקום בפעם הראשונה, אי אז לפני שנים רבות. למי שהצליח לפספס, הג’ק הוא הפאב השכונתי שלא נמצא בשכונה של אף אחד אבל עדיין זכה לטייטל הנחשק.
זה היה מקום ההתרפקות, ההתפנקות, הסתם כי בא לי והדייטים שלי. לאותו מקום יכולתי להגיע בנעלי עקב ואודם אדום או במכנסי פיג’מה וגופיית סבא מחוררת, ולאף אחד לא היה אכפת. לא כי כולם אנטיפתים ואין שם עניין בין הבליינים, אלה דווקא בגלל שהם לא בליינים אלא שותפים לבית, לקוחות מסוג אחר, כאלה שלא באים כדי להיראות ולהישמע אלא כדי להיות וליהנות. היו לי קודים עם העובדים לדייט כושל, היו לי ערבים שבהם הרשיתי לעצמי פשוט להגיע לבד, כי זה הגיוני ושם אף פעם לא הייתי באמת לבד, וליהנות מאיזו הופעה או סתם מבירה.
הזיכרון הכי גדול שלי (בעצם של רבים, כך מתברר) מהמקום היה הקברט שרקחתי עם דובי פישמן. למי שהשם מצלצל מוכר, זהו אותו דובי שעמד מאחורי חוות החיות וגדל לצד שימפנזים. הם היו מעשנים ביחד, מופיעים ביחד ואפילו הולכים לישון ביחד. שנים אחר כך, למשך תקופה מסוימת, החלפתי את השימפנזים והופעתי איתו. גם אז גבות הורמו. אמנם לא הייתי תחליף לשימפנזה, אבל חשבנו מופרע והעלינו מופעי קברט שלא השאירו אף צופה אדיש. ג’קי רזון כמובן חיבק את הרעיון ונתן לנו יד חופשית, ואפילו הולכי הרגל שחלפו באזור לא יכלו שלא לעצור ולצפות מהצד. אחת מהסיבות שבגללן הרשינו לעצמנו חופש אמנותי היה ג’קי עם הפתיחות שלו.
המופעים הללו כבר לא יחזרו. הם נכנסו לדפי ההיסטוריה ביחד עם הפאב ועם הקשר הישיר להיותי אמא. כבר לא אלך ברחוב עם דובי קשור ברצועה, ואת הקהל העוטף של ג’קי כבר לא אזכה לשעשע. כי כבר אין פאב. עכשיו ג’ק והאפונים הפך באופן רשמי לאגדה. כשלביא יגדל אספר לו שהיה היה פעם, לפני שנים רבות, פאב נדיר שתפקד נפלא לאורך תקופה ארוכה ונאלץ להיסגר. בשבת האחרונה נפגשו מאות אנשים לחיבוק אחרון ועוטף. היו שם אפילו אנשים שהוריהם זכו לבלות בג’ק. אם פעם הסתכלתי במבט פנטזיונרי על ההורים שהביאו לשם את ילדיהם באמונה שיום אחד לביא יצטרף אלי, כנראה שאצטרך לעבור לתוכנית ב’ ולחפש לעצמי פאב שלא שופט מה לובשים, באיזה מצב רוח הגעתי, בן כמה הילד שלי ולמה לעזאזל הוא עדיין לא במיטה.
