צא מקושיצ'ה. אולי צמד המילים הכי לא קשורות להווי הישראלי. איזה מין צמד מילים זר ומוזר. כך היה מודי. זורק פנינה לאוויר שנשארת איתך חיים שלמים וגורמת לך לפנטזיות על ערבות סלובקיה.
ואני זוכר את כולם, מההופעה של יובל מנדלסון ושייגעץ ששברו את האולפן ברוק כדורגלני משובח ועד ה"תבלו" האלמותי כמעט.
"אין ליייי זמןןןן" הגרסה התמימה.
מודי הוא התגלמות הקונצנזוס של רוב תושבי ישראל. אין כפר, תל, קיבוץ, עיר ועד אחרון החאן אל אחמרים הארעיים ביותר בישראל – שלא היה ברור לכולם מי הוא האיש עם תספורת הסוונטיז ותובנות של מילניום שלם.
הוא השכיב אותנו לישון מחויכים אפילו בערב הכדורגל הטוב בהיסטוריה אי שם בין שרינגהאם לסולשיאר לאוליבר קאן ההמום משתי דקות שביחד עם השידור המצמרר של רמי ווייץ גרם לכל אחד מבני דורי להרחיב אישונים ללא צורך בעזרים חיצוניים.
מדהים שפרויקטים, שצריכים לטעמי להחליף חלק ניכר ממערכי שיעור שלמים במערכת החינוך, כמו כביש 90 ודומיו, נראים כפרויקטים שוליים לצד מפעל חייו.
רוצים להישאר מעודכנים?
אתם מבינים?! יצירת אמנות כתוצר לוואי. איזה מאענטש. הזיסלעא נשומעא מע קלב כביר וו רז'ל דיאלנא. שייר פוקינג פואטרי.
בכל שפה.
בכל נשימה.
נשמה גדולה שליוותה אותנו בכלל ובטח שאת אוהדי הפועל חיפה השוליים בפרט. ייצג את המיעוט ללא כחל וסרק. בלי בושה ועל כך גם לא נשפט.
אנו לא יודעים למי הצביע. אנו לא יודעים מה הם השקפותיו ואורח חייו. האם היה מקדש בשבת? האם היה טבעוני בפוטנציה? האם חלם להיות נגן עוד.
איזה ישראלי נפלא.
תשמור על העולם מודי, כי אנחנו?!
אנחנו כבר לא מצליחים.
