המיתוס המכונן של העם היהודי כולל את התהוותו אי שם בניכר, תחת שוטם של הפרעונים. בני ישראל היו שואבי המים וחוטבי העצים של האומה המצרית האדירה, ובתרגום לימינו – הם היו פריפריה. אנחנו מוצאים הקבלה מעניינת בין הסיטואציה של שעבוד בני ישראל במצרים לבין היחס הלא הוגן שהתהווה בארץ בין בור המשאבים האדיר של המרכז, שבולע את כל ההון הכלכלי והאנושי במדינה, לבין הפריפריה, שמלקטת את הפירורים שזורקים לה.
וכמו במצרים, כאן, במקום שבו אנחנו דורכים את הטיט ומכינים את הלבנים למדינת תל אביב, מתהווה לו אט אט עם חיפאי גאה, עם סוציולוגיה נפרדת, פוליטיקה אחרת, אופני בילוי משלו ותרבות מקורית. ביקשנו מכמה ממייצגי התרבות המקומית, כאלה שבאמת אפשר להתייחס אליהם כאושיות, לאפיין את מה שנמצא ואת מה שמתהווה כאן לטוב ולרע. ברוח החג ביקשנו מהם לגבש רשימה של מכות חיפאיות ומנגד רשימה של דיינו – אותם נסים קטנים שחיפה מזמנת ושבלעדיהם אין לנו תקומה. כמה דברים חזרו אצל כותבים שונים, כמו למשל החיבה לאוכל הרומני ולירקות הבלאדי. אלה מתמודדים מול מתחרים קשים אבל מובנים מאליהם בצד המכות, כמו הזיהום ודורסנות ההון.
נעמה סובול
נעמה סובול: יש לנו אוכל רומני (צילום: שושן מנולה)
נעמה סובול הפכה את הדברים שהיא אוהבת – תרבות, אורבניות, בילוי – למנוסחים ולנגישים באמצעות הבלוג שלה “תרבות אכילה” ובמשך זמן קצר כשערכה את העיתון האינטרנטי “המנדט”. שני דברים בעלי משמעות רבה היא עושה בשביל חיפה – נוכחת ומתעדת. היא מאתרת את התופעות החשובות בחיפה, את בתי האוכל המשובחים, את התערוכות, את ההופעות ואת הדמויות, ומתווכת בכישרון וברהיטות ביניהם לבין הרבה מאוד אנשים, שבלעדיה לא היו מתוודעים למיטב של העיר.
מכות
⊗ בורות בכביש, בעיקר בדרך לעיר התחתית: המהמורה הזו שעושה לך בכל פעם מחדש התקף לב קטן, ואתה לא יודע שבעוד שלושה חודשים תגיע למוסך בגללה.
⊗ קווי אוטובוס מאספים ארוכים כאורך הגלות: זוכרים את הימים של קו 22 שעלה ישר מהעיר התחתית לבית החולים כרמל? נשמע כמו נס תחבורתי עכשיו.
⊗ הקללה הרובצת על הכרמלית: כנראה שמכשפה קרייתית קיללה את הכרמלית, אחרת אין הסבר למה בכל פעם מחדש העסק הזה מתחרבש.
⊗ אין מסעדה מקסיקנית: נכון, זו לא בעיה חיפאית בלבד אבל הלב זועק, במיוחד בימות הקיץ החמים, לאיזו מרגריטה קרה עשויה כהלכה שמלווה זוג טאקוס פריכים ומלאים בכל טוב עסיסי וחרפרף.
⊗ יוחזרו הימאים לאלתר: פעם היתה פה קלאסה וידעו איך לשתות (ולחיות) כבר מהצהריים. פעם היה פה ניחוח חו”לי מבורך והים קרץ מכל פינה. כשהבנרה נסגרה עוד פיסה מזה נעלמה.
⊗ לא יוצאים לבלות בין ראשון לרביעי: חוץ מהימים של ערבי הרצאות על הבר אפשר לעשות פיקניקים על איי תנועה בחצות הלילה ושום מכונית לא תעבור. “הולכים לישון בדיוק בעשר כי לא רוצים לבזבז חשמל”.
⊗ השתלטות הכחול-לבן על חיינו, ואפילו שם אין חניה: מספר מקומות החניה שהפכו לפטריוטיים ונצבעו בצבעי הדגל הולך וגדל מיום ליום. כמעט אין כבר אפשרות לחנות בלי שהעירייה תכניס אצבע משולשת לכיס שלך. אבל מה? אפילו שם כבר אין מקום.
⊗ אי אפשר לשלם בתוך המטרונית אלא רק מחוץ לה: מאיזושהי סיבה תמוהה החליטו שתושבי חיפה יכולים לשלם רק מחוץ למטרונית ולא בתוכה. מי מאיתנו לא התלבט לפחות פעם אחת אם לרוץ ולעלות על המטרונית ולהסתכן בקנס של 100 שקל או לחכות עוד עשר דקות בתחנה במקרה הטוב?
⊗ אין סביחיה ראויה לשמה: הגיע הזמן לאיזה עובד מקומי משלנו או לפחות איזה קוסם שיביא את הסביח לדרגת אמנות במקום עוד אוכל רחוב שאתה בולס על הדרך.
⊗ בשנה הבאה בשוק תלפיות הבנויה.
דיינו
⊕ כרמלית, כשהיא כן עובדת: אומרים שהיא הרכבת התחתית הקטנה ביותר בעולם, אבל בעצם היא סוג של רכבל תחתי. כך או כך, היא נבנתה עבור חיפה, וכשהיא מושבתת גם הרוח החיפאית קצת מושבתת.
⊕ רחוב מסדה: קראו לו שינקין החיפאי ואחרי זה פלורנטין החיפאי, אבל רחוב מסדה לא מנסה להיות שום דבר מאלה. הוא סוג של קיבוץ אורבני שכזה עם כללים, פלורה ופאונה ייחודיים משלו. “מדינת מסדה” הוא שם מדויק יותר.
⊕ מדרגות: כמו הכרמלית, המדרגות בחיפה הן פשוט הדגשת עובדה קיימת – טופוגרפיה משפיעה על אופי ועל התנהלות של עיר.
⊕ אוכל רומני: כי אי אפשר לדמיין את חיפה בלי הסטייק הלבן עם השום הקצוץ עליו, קוסטיצה נימוחה, מרק צ'ורבה מהביל ושאר סותמי עורקים טעימים.
⊕ פרלמנטים: הכוונה היא לא לסיגריות אלא לאחד מהמוסדות הוותיקים בעולם. קבוצת אנשים קבועה שנפגשת לפחות פעם בשבוע באותו המקום ומדברת על עניינים ברומו של עולם כמו פוליטיקה, עסקים וכדורגל. למקבילה הנשית יקראו כמובן קצ’קעס.
⊕ שווארמות בסוף יפו ב־5:00 בבוקר: יש בחיפה מקום שלעולם לא הולך לישון. מקום שבו אפשר להשיג מאנצ’יז בסוף לילה של קרחנה מטורפת. המאנצ’יז האלו הם בדרך כלל מאוד בשרניים ושמנוניים והולכים טוב עם טחינה או עם עמבה.
⊕ סגנון בנייה אקלקטי: אולי הסגנון המזוהה ביותר עם העיר אשר משקף את הרבגוניות ואת המורכבות שלה בצורה הכי מופלאה, כנה ויפה.
⊕ חברי האגף ושות’: אם הם לא היו, היה צריך להמציא אותם. אין מה לעשות, בלי קבוצת האמנים הזו ונספחיה לא היתה תרבות אוונגרד בחיפה. ובלי אוונגרד – ובכן, בלי אוונגרד אי אפשר להיחשב לעיר אמיתית.
⊕ אוטובוסים בשבת: חייבים לומר שעם כל מפגעי התחבורה בחיפה, דבר אחד כן מאפיל על הכל – לנו יש אוטובוסים בשבת. וגם מטרונית. אמנם התדירות היא לא משהו, אבל זה קיים בניגוד ל־90 ומשהו אחוז מהמקומות האחרים בישראל הקדושה. שלא ייגמר לעולם.
⊕ השאננות החיפאית: אפשר לכנות את החיפאים אדישים, עייפים, בעלי הצתה מאוחרת וזקנים, אבל אי אפשר לקחת מהם את התכונה הפלאית הזו שגורמת להם להיות הפרח המוגן הכי חמוד בשכונה. זה הדבר הזה שמפריד בינם לבין סתם ישראלים, ולי לפחות נותן תחושה שאני לא באמת חיה בישראל אלא בסוג של חצי אי אירופי רגוע.
ארי רמז
ארי רמז יש לנו צובחוץ (צילום:צבי רוגר)
במאי התיאטרון ארי רמז עסוק בשנים האחרונות בעבודת קודש – הוא משקיע את זמנו ומרצו בלהכשיר את דור העתיד בתחום הקשה והתובעני של התיאטרון כמורה בתיכון רעות לאמנויות. במקביל הוא שימש בשלוש השנים האחרונות כמנהל האמנותי של פסטיבל התיאטרון הקהילתי של נוה יוסף, שהשנה הרחיב את פעולתו מעבר לגבולות השכונה ונותן במה לנרטיבים המגוונים של בני התרבויות והעמים השונים החיים בעיר. רמז הוא גם אקטיביסט חברתי, פעיל שלום ואופטימיסט בלתי נלאה.
מכות
⊗ מכת רכילות: באמאשכ’ם, תראו כמה מדורים מוקצים לכך רק בעיתון שבידיכם.
⊗ מכת תחב”צ (נתתי בהם סימנים): אולי במקום לעשות רכבלים פשוט תוסיפו שכונתיות?
⊗ מכת מקורבים: לא צריך להסביר, נכון?
⊗ מכת סרטן: אבל לא מצאו קשר סיבתי למשהו, הרי זה יצא ככה במקרה.
⊗ מכת חינוך פרטי: מהריאלי ועד הנזירות, כי אין יותר העמקת פערים מזה.
⊗ מכת בורות בכביש: את המכה הזו תרגישו בצוואר אם תיסעו בדרך הים למשל.
⊗ מכת גזענות: חיפאים יהודים אוהבים לומר “דו קיום”, אבל פחות אוהבים לחיות בשוויון.
⊗ מכת קופירייטרים בשירות העירייה: צובחוץ, קלבתשבת, חמבגן, סינמניה וגמלאיאדה. עייפתם.
⊗ מכת צובחוץ: מילא השם (ע”ע מכת קופירייטרים), בעלות של הפרודוקציה הזו ניתן היה למלא תוכנית תרבות לכל שכונה, כל שבוע, כל השנה.
⊗ מכת צ’עמום: פייר, אם היה לכם מה לעשות בעיר הזאת בטח הייתם קוראים רשימה יותר מעניינת, לא?
דיינו
⊕ תרבות אלטרנטיבית: בין אם היא פלסטינית, עברית, רוסית, אתיופית, קווירית, סטרייטית וכל מה שביניהם, בכל המדיומים שעולים על הדעת.
⊕ אנשים שמוכנים להרוג על הנאמנות שלהם לדוכן פלאפל.
⊕ צמיחת עוד ועוד מוסדות קולינריים שאינם דוכני פלאפל.
⊕ “אני רוצה להתייעץ איתך לגבי האפשרות של מעבר לחיפה”.
⊕ קואליציית נשים חיפה – אשה לאשה, כיאן – ארגון פמיניסטי, מרכז סיוע לנפגעות תמיכה מינית ואונס, אסוואת – נשים פלסטיניות גאות.
⊕ העובדות והפעילות של הנ”ל והעובדים והעובדות של ארגוני השוויון בעיר: עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל,
סיכוי – העמותה לקידום שוויון אזרחי, מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערביים בישראל.
⊕ בית הספר הדו לשוני של עמותת יד ביד.
⊕ פסטיבל הסרטים העצמאיים haiff.
⊕ דיונים על רמת הבלאדי של המלפפון.
⊕ הסקייט פארק.
ודים נמירובסקי
ודים נמירובסקי: יש לנו ים (צילום: רמי שלוש)
ודים נמירובסקי ושותפו יוס סטייבל פתחו לפני קצת יותר משנתיים את הסטודיו טוסיק שקיים במשך זמן מה ערבי בר מחתרתיים, הקרנות סרטים, קריאת שירה ואירועי תרבות אחרים. הוא אמן רב תחומי – צלם סטילס ווידאו ומוזיקאי שרבים התייחסו בבדיחות הדעת להופעה (המשעשעת בהחלט) שלו בתוכנית “אקס פקטור”, מבלי להבין את עוצמת האקט של הכנסה למיינסטרים של כל האלמנטים החתרניים שהוא הביא לשם. ולבקשתו הוא רוצה להקדים ולומר שהוא כותב את הדברים הבאים והלב שלו בוער כמו הכרמלית.
מכות
⊗ העיר שלנו היא הכי גדולה בצפון, אך לא מושכת לעצמה משום מה את האנשים מהאזור כמו שתל אביב עושה בגוש דן. אני מרגיש ניכור כמו בסיפור של קאמי, שאותו עדיף כבר לשתות.
⊗ בתי שימוש ציבוריים רבים סגורים כבר שנים, ורחובות העיר ממלאים את מקומם. יש בתופעה הזאת משהו מסריח.
⊗ בניינים מתקופות שונות ניצבים זה ליד זה בלי שום קשר, כמו תפאורה בקליפ של הבי ג’יז. ולא רואים לזה סוף.
⊗ אין לנו מרכז עיר. לשכונות (לא לכולן) יש רחוב ראשי ומסביבו שממה. לא משהו בשביל העיר השלישית בגודלה.
⊗ בשכונות מסוימות חולקו הדירות של פעם, כאלה שנבנו על ידי אנשים בשביל אנשים, לכמה דירות קטנות עם יותר דיירים מהמתוכנן. על זה נהוג לא לסבול את תל אביב, לא חייבים את זה פה.
⊗ אין כבוד למרפסות, במיוחד במבנים הישנים. תריסים, בלוקים, בטון חשוף. זה מאפיין לא רק את העיר שלנו, אך גם על זה מדבר הסעיף הקודם.
⊗ בחלק ההיסטורי של העיר יש מדרגות שמחברות בין השכונות ומאפשרות תנועה ישירה ברגל מעלה ומטה, אך לא בשכונות החדשות.
⊗ גם העובדה שאין חיבור בין השכונות על צלעות הגבעות לבין עצמן, וגם בינן לבין החלק התחתון באמצעות שבילים וכבישים, מרגיש לי לא נוח.
⊗ יש בעיר פחות מזרקות מפעם. זה בטח מפריע רק לי, אבל זאת רשימה עם דעות אישיות.
⊗ חסר מאוד מזגן מעל כל העיר בחודשי הקיץ. זה משהו שבטח לא אראה בחיי, אולי הילדים שלי, מתישהו, וכל מיני כאלה (זאת היתה התוספת האופטימית בשביל סיום חיובי של הרשימה).
דיינו
⊕ יש ים.
⊕ הים פתוח 24/7/365.
⊕ קשה ללכת כאן לאיבוד. אפשר לרדת כל הזמן לכיוון הים.
⊕ יש הרבה דירות עם נוף לים.
⊕ אם אין רעיונות לבילוי תמיד אפשר ללכת לחוף הים.
⊕ בתצפית בקומה ה־30 של האוניברסיטה אפשר לראות את הים מקיף את העיר.
⊕ רגוע פה.
⊕ האנשים נחמדים.
⊕ יש תחבורה בסופי שבוע ובלילה.
⊕ יש תמיד מקום לחזור אליו לאחר מסע מחוץ לעיר, גם אם לא היה זה מסע מוצלח. כי בית תמיד נשאר בית.
סיגל בן יאיר
סיגל בן יאיר: יש לנו את בתי הזיקוק (צילום: רמי שלוש)
המשוררת סיגל בן יאיר היא כותבת נפלאה שעוסקת בחוויה הסובייקטיבית בתוך הקשר חברתי וכלכלי אכזרי ומנוכר. היא פרסמה עד כה שני ספרים – “לא מעודן” ו”אין עדות” – וזכתה בשנת 2015 בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ובפרס שרת התרבות ליצירה ספרותית. בן יאיר היא לא רק משוררת חברתית-אורבנית, בחומרים שבהם היא עוסקת נכללים גם אינטימיות וכאב, והיא עושה את זה בלי סנטימנטליות עודפת. היא גם חיפאית נוכחת שמרבה לקרוא את שיריה בערבי קריאה בעיר ולפקוד את הופעות הרוק והמוזיקה האלטרנטיבית.
מכות
⊗ בז”ן: עד מתי?
⊗ אתה בן 35+? המקום הטוב ביותר בשבילך לבלות הוא הרכבת לתל אביב.
⊗ שלום ל”יקום” עירוני חדש עם חוק הזוי שהומצא בחניון חוף הכרמל: פקח לילה שנותן דוחות למי שחונה החל מהשעה 2:00 לפנות בוקר וקנס מופרך של 250 שקל.
⊗ שלם וסתום למחירי השקר של המוניות (איכשהו תמיד “נולדים” חמישה-עשרה שקלים נוספים למחיר אם העזת לבקש מונה). או: סע מסביב לחיפה ב־80 שעות עם קווי הלילה.
⊗ תחבורה ציבורית גרועה בשכונות. אם אין לך רכב אתה מוזמן להירקב עם עצמך בבית.
⊗ ארנונה. וכל מילה נוספת מיותרת.
⊗ הרגע שבו אתה מוצא את עצמך מסתובב חצי קילומטר עם שקית קקה של כלב ביד ומחפש פח.
⊗ מנהרות הכרמל: לעשירים והמקומבנים.
⊗ מה לגבי פתרון הומני לחזירי הבר?
⊗ חוסר פרגון וסיוע ליוצרים מקומיים: וככה קורה שכולם עוזבים את חיפה.
דיינו
⊕ שלומי מנגר: האיש והאגדה על שלל מועדוניו, ותיקיו ולהקותיו הוא אלטרנטיבה נצחית לנמנום הבורגני.
⊕ בן ריפתין והפלסטר: יש מחתרת בחיפה, הללויה!
⊕ רוקולנוע של יורם מארק רייך: בלי מוזיקה העולם הזה באמת היה גיהינום.
⊕ מעיין הבירה, יונק, צ’אנג בה – כל האוכל הטוב שבעולם.
⊕ סטודיו הנמלה של שחר סיון: טבור האמנות והתרבות של העיר.
⊕ רק לנו יש עיר תחתית אמיתית.
⊕ שווארמה במבינו לנצח.
⊕ דף הפייסבוק “סימן שאתה חיפאי”: חה.
⊕ רחוב מסדה ודו קיום זה הכי אצלנו.
⊕ גלריה שער 3: אצבע משולשת לסעיף האחרון ברשימת המכות.
שחר סיון
שחר סיוון: חזית הנמל, חלום רטוב שחלעולם לא יתגשם (הדמיה: משרד מן שנער אדריכלים)
שחר סיון הוא צייר ופסל רב זכויות ומוניטין, ולמשך זמן מועט מדי הוא גם האכיל את העיר ביצירותיו הקולינריות. אפשר לומר שיותר מרבים הוא ראוי להיות אחד מהסעיפים ברשימת הדיינו, משום שיש לו תפקיד נכבד בהחייאת העיר התחתית וביוזמה של פעילויות תרבותיות רבות. סיון הוא ממייסדי גלריה האגף שבמסגרתה פעלו רבים מהאמנים החיפאים המסקרנים. הוא גם תרם לתנופה הקולינרית של העיר כשפתח את וניה ביסטרו, אחת מחלוצות הגל החדש של מסעדות העיר התחתית.
מכות
⊗ זיהום אוויר: לכל אדם יש את הזכות לבחור בעצמו את הסרטן שיהיה לו.
⊗ חזית הנמל העירונית: חלום רטוב שלעולם לא יתגשם.
⊗ הון-שלטון: לכאורה רואים את זה, לכאורה מרגישים את זה ולכאורה יודעים על זה.
⊗ מוזיאוני חיפה: לכאורה (ראו סעיף הון־שלטון).
⊗ מיתוג עירוני: האנשים פה מקסימים, יצירתיים, פעילים ולא צריכים שיגדירו אותם באף דרך שהיא.
⊗ תחבורת ציבורית: שעה ו־20 דקות מהעיר התחתית לאוניברסיטת חיפה, 43 דקות מהעיר התחתית לאוניברסיטת תל אביב.
⊗ טייק אוויי: אנשים שתמיד מעדיפים לאכול בבית.
⊗ תסמונת הפריפריה: חיפאים שרוצים להרגיש כמו בתל אביב.
⊗ כרישי נדל״ן: לא גדלתם פה, לא אכפת לכם מהעיר הזאת, תעזבו אותנו בשקט.
⊗ דו קיום: לעשות, ולא רק ליהנות מהחומוס בשבת.
דיינו
⊕ חיפאים פלסטינים גאים: תרבות עכשווית מהממת ויצירתית של קהילה שנמצאת בסיטואציה חד פעמית.
⊕ גינות ציבוריות: מאגר אינסופי של צמחי תבלין לכל חובב גינון.
⊕ לאס וגאס: שדרת השווארמות שכמעט אף פעם לא ישנה.
⊕ חזית הנמל העירונית: חלום רטוב שלעולם לא יתגשם.
⊕ ירקות: הבלאדי הכי אותנטי בארץ.
⊕ המחתרת: מקומות שנפתחים ונסגרים לפני שהממסד שמע על קיומם.
⊕ סאחיות חיפאית: עשרות אלפי אנשים עסוקים שלא מתערבים בחיים של אחרים.
⊕ כבוד לזקנים: מפלאפל הזקנים, דרך הפרלמנטים של הרומנים, ועד לשחקני השש בש בים.
⊕ הקריות: התחושה של להיות שייך למשהו גדול ממך, שאתה לא לגמרי יודע מה הוא.
⊕ חוף הים בבת גלים: לקפוץ ראש בחורף אל המפרץ ליד בסיס ההדרכה של חיל הים.
Comments are closed