כשלביא נולד כולם מסביבי היו בטוחים שאשחרר אותו ממני רק בגיל 18, וגם זה לא בטוח. זה המשיך בהתערבויות כמה זמן אשרוד, מתי אתחרפן בפעם הראשונה ולאיזו מסגרת אשלח אותו. את השנה הראשונה הקדשתי בניסיונות שכנוע אינטנסיביים לאמא שלי שתפתח מעון. ככה היא תראה כל הזמן את הנכד שהיא ייחלה לו כל כך, גם יהיו לו חברים קבועים, גם זה לא יעלה לי וגם אהיה רגועה שהוא בידיים טובות. בכל זאת, אמא שלי היא אשת חינוך בפנסיה, ומה יכול להיות יותר מושלם מהעיסוק שתפרתי לה?
אבל אמא שלי מצאה עיסוקים יותר מגניבים, ואני המשכתי עם המסגרת הביתית. ייאמר לזכותי שלא היה – לא ללביא ולא לי – משעמם לרגע. והאמת? הסתדרנו לא רע ביחד. יותר מזה – הוא היה תירוץ נפלא לברוח ממקומות כשמשעמם ומילא חלונות במקצועיות תינוקית מושלמת. לא היה לי מושג איך אצליח להיפרד ממנו באיזשהו שלב ולא הבנתי איך אוכל להעביר את הפריבילגיה של הגיל הקטנטן הזה למישהו אחר, ועוד לשלם על זה כסף.
כך עברה לה שנה נוספת, ואחרי אין ספור רשימות בעד ונגד, התלבטויות ושכנועים עצמיים שהוא צריך שגרה, חיי חברה וקצת פחות אותי, רשמתי אותו למסגרת פרטית. כל התהליך, למי שפספס, תיעד קמפיין ארצי של מטרנה. הם קראו לזה “אינטואיציה אמהית”, ואני קראתי לזה “עוד טריק בשביל להרחיק אותי מהבנת המציאות”, שהיא כמובן לשחרר את לביא.
שנת הלימודים החלה, לביא נכנס למסגרת, ומהר מאוד התרגלתי לחופש. אני מודה שאם הייתם עוברים באזור הכרמל בשבועות הראשונים של השנה הייתם יכולים לתפוס אותי תלויה על גדר או מחופשת לעץ ומשקיפה לעבר הגן, אבל איך טונה אומר – גם זה יעבור. וזה אכן עבר. הערכתי את החופש ששכחתי שהוא קיים, ניצלתי כל דקה, ומדי פעם אפילו הסתכלתי בזלזול על כל אותן אמהות שמשתרכות אחרי הקטנטנים שלהן ושמחתי שאני כבר לא שם.
רוצים להישאר מעודכנים?
היום אני בול באמצע. יש בי געגוע אבל גם אהבה לחופש. כמה קל להתרגל למצבים חדשים. הגן של לביא הוא פרטי, ולכן אין בו חופשים כל שני וחמישי. גן זה גן וחופש זה למבוגרים, אבל אז חנוכה הגיע, ואיתו גם החופשה. אמנם לא מגה חופש כמו במסגרות העירוניות, אבל בגן החליטו שבשישי תהיה חגיגה סמלית עם המשפחות ושבראשון נחים בבית. כמובן שהגננת חזרה על המידע הזה בכל דרך אפשרית, וחוץ מלהחתים אותנו שקראנו והבנו היא באמת שעשתה הכל כדי שנזכור. אבל אני התאהבתי כל כך בחופש שלי עד ששכחתי לגמרי מהסידור החגיגי. כפיצוי על הבלבול שנוצר ביום המסיבה, אריק נבחר לרקוד עם הסופגניות ולשתף פעולה עם הכוריאוגרפית שהגיעה לעשות הפעלות מיוחדות, ואני את שלי קיבלתי בראשון כשהגעתי לגן.
עכשיו אני מבינה למה התכוון יהונתן גפן בשיר “זה לא כל כך נעים לראות גן סגור”, במיוחד כשהיו לי המון תוכניות ליום הזה. וכך הסתכלנו – לביא ואני – זה על זו, הוא חייך ואני רציתי לקבור את עצמי מהטמטום. פתאום נראה לי על גבול הבלתי אפשרי לשלב אותו במטלות היום שלי. פתאום כל מה שעשיתי במשך קרוב לשנתיים בלי למצמץ נראה כמו חלום רחוק. פתאום נהייתי אמא מפונקת שרק מחפשת סידור. ובזמן שחרשתי את הטלפון בניסיון למצוא פתרון מהיר ויצירתי, לא שמתי לב שלביא כבר שתי דקות צוחק ומחבק אותי, ואז זה הכה בי. בקרוב אתחנן לחיבוק, שלא לדבר על געגוע לצליל הזה של הצחוק שלו, שכנראה יהפוך לדורשני וממורמר (אם לשפוט לפי ההתנהגות של הדור שמעליו). היום הוא איתי וזו המתנה שלי לחג – יום כיף כמו פעם. רק הוא ואני.
