השבוע חגגתי יום הולדת והשמחה היתה רבה. לא רבה מדי. רבה ותו לא. אנשים התקשרו ואמרו מזל טוב ו”אתה ממש לא נראה בן 52”, וקיבלתי את מה שצפוי היה שאקבל – ספר שירה ומילים של נחמה. בגיל 52, מסתבר, אתה נופל בין הכיסאות. לא לכאן ולא לשם. זהו מספר סתמי, נוגע לא נוגע, ואין בו ממש או במה להיאחז. כך שהתעוררתי בבוקרו של יום ההולדת והתבוננתי בדמות המפוהקת שניבטה אלי מן המראה, נזכרתי במה שהיה והרהרתי במה שעוד יהיה.
מאז שאני זוכר את עצמי אני זוכר אהבה ושמגיל 10 אני מוריד את הזבל. כבר 40 שנה שאני הולך במדבר הזה של האחריות על הורדת הזבל.
כילד הורדתי את הזבל בשמחה. אני זוכר את עצמי מדלג לעבר הפח הגדול שניצב דומם בקצה השכונה ומושך לבת של השכנה שלי בצמה. אחר כך, כנער מתבגר, הורדתי את הזבל בעצלתיים. התבאסתי מזה ומהחצ’קונים. התגייסתי לצבא ובחופשות הורדתי את הזבל. התאהבתי והורדתי את הזבל. לא נסעתי לטיול אחרי הצבא וגם לא ללמוד באוניברסיטה אבל הורדתי את הזבל. התחלתי לעבוד והורדתי את הזבל. התחתנתי והורדתי את הזבל. נולדו לי ילדים והורדתי את הזבל. והמשכתי והורדתי את הזבל בסתיו עגמומי ובחורף קפוא, באביב חלומי ובקיץ לוהט. בכל יום ויום במשך דורות הורדתי את הזבל, וביום השישי, היום, אני שובת ממלאכתי אשר עשיתי, כי, ביום השישי, היום, אני יוצא לגמלאות מלהוריד את הזבל. תמה תקופה. זה הקץ. מספיק ודי. לא עוד.
ועכשיו, כשאני פנוי מהמחויבות הזבלית שלי, אני יכול לגשת אל מיטתה של בתי אלמה ולהעיר אותה בעדינות. אם היא לא תתעורר עכשיו היא תאחר לבית הספר. ואני כל כך מבין ללבה של החולמת. היא ספונה בתוך שמיכת הפיקה ופיה הפעור מפיק נחירות של שלווה ילדותית.
גם אני שנאתי כשהורי העירו אותי בבוקר והקריאו בקול גדול את המשימות:
בוקר טוב, צריך לקום!
אתה מאחר! צריך לקום!
אבי, צריך לקום!
לך לצחצח שינים ולשטוף פנים!
אל תשכח שלא סיימת להכין את השיעורים בתורה שבעל פה!
הבטחת לסיים בבוקר!
אבי! קום!
בוקר טוב!
אבי!
תראה מה הולך בחדר הזה!
אבי, בוקר טוב, תוך חמש דקות אני רוצה לראות אותך לבוש ומוכן!
ואל תשכח לקחת גם מלפפון (אז עוד לא היה טלפון) לבית הספר היום!
אבי!
אבי זו פעם אחרונה!
אבי!
קוּוּוּוּוּוּוּוּםםםםםם!!!
וכך זה נמשך ונמשך ונמשך, ואני כל כך מבין ללבה של אלמה, שאין מצב שאני מעיר אותה. אני משאיר אותה לישון. בית הספר יכול לחכות. נומי קטנטנה שלי. נומי נום. אולי בכלל יסגרו את הריאלי ותוכלי להמשיך ולישון, ילדתי. גם ככה מערכת החינוך שלנו מורדמת ומונשמת, אז מה כבר יכול לקרות.
נסעתי לגרנד קניון והחלפתי חולצה שקיבלתי בבלו והשארתי את האוטו בשטיפה. אחר כך ירדתי לבית החולים בני ציון לבקר חבר שיושב לצד מיטת אמו במסדרון. השנה היא 2017 ואני חגגתי 52. מה זה כבר משנה?
