בכל יום בשעת בין הערביים הוא חיכה לה. מכיוון שהוא לא ענד שעון הוא נהג לשאת עיניו מעלה, עוקב במהלך היום אחר מסעה של השמש, וכשזו נטתה לגווע ניגש היה אל שער הקיבוץ, נשען על המוט החלוד ומבטו קדימה, אל מעבר לשדרת האקליפטוסים הארוכה, למקום שבו עומדת תחנת האוטובוס המיותמת. משם מדי ערב היתה מגיחה דמותה הקטנה, סלים בידה וצעדיה איטיים איטיים.
צילה צעדה בצעדים כבדים ממסלול הכביש הראשי, ואז התקדמה בפסיעות מדודות דרך השביל המוביל אל שער הקיבוץ. את האופניים היא הבטיחה לבנה שלמה כבר לפני חודשים אחדים, אך גם הפעם כך אמרה כשנפגשו מבטיהם: “סגור. סגור. היה סגור”. שלמה אחז בסלי הקניות והסתובב ללכת אל ביתם שבקצה הקיבוץ. הוא לא הסגיר את כאבו ונשא את חלומו המתנפץ. “מחר”, כך אמרה, “אנסה מחר”.
הוא חלם על מסלול הרכיבה. על הרוח הנושפת על פניו. על האוויר המפלח בשריקה את שדות החיטה למרגלות הקיבוץ. ועל ילדי הקיבוץ הנושאים מבטיו אליו. אלו יהיו האופניים שלו. האופניים שיהיו רק שלו. עוד מעט. עוד קצת. עוד טיפה.
אך גם למחרת היא חזרה והסבירה על מחלה שתקפה את מוכר האופניים. וכך גם ביום שאחרי. וכשנקפו השבועות ואחר כך החודשים כבר לא אמרה דבר.
רוצים להישאר מעודכנים?
תמיד חיכה לה שם בשער. תמיד קיווה שאולי הפעם. אבל לא. גם לא הפעם. אף פעם. אף פעם.
כשהוא סיפר לנו את הסיפור הזה, פעם אחת ויחידה, דמעות בעיניו, הבנתי לראשונה שגם אחרי כל השנים הללו, אחרי שבנה את חייו והשיג כמעט כל חלום עבור ילדיו, גם אחרי כל השנים הללו הוא המשיך לחכות. המשיך לקוות.
הילד הזה, שמחכה שם בשער, כבר מת, אבל משהו ממנו נשאר כאן, בכל אחד מאיתנו.
בימים אלה קיבלתי על עצמי את המשימה לשמש יועץ אסטרטגי של ראש העיר יונה יהב וללוות את מערכת הבחירות שלו לראשות העיר. מהבחינה האתית יהיה זה לא נכון להמשיך ולהשתמש בבימה זו על מנת להשתלח בכל מי ומה שמדיר שינה מעיני. אני מודה לעורך העיתון שאפשר דרור ליצירתי ולא פסל אף לא הפרכה אחת מההפרכות הרבות שהפרכתי כאן. זהו הטור האחרון שאותו אני מפרסם במסגרת זו, והוא מוקדש לשלמה תל ז”ל, אבא שלי, ממייסדי עיתון “כלבו”. האיש שעשה שכל זה יהיה אפשרי.
