לא בדקתי זאת מעולם (ספק אם מישהו בדק), אבל חיפה אוחזת די בוודאות בתואר “העיר עם הכי הרבה גרמי מדרגות חיצוניים” – בישראל בוודאי, ולא יפתיע אם גם בעולם.
כמעט מכל רחוב אנכי ראשי לאורך רכס הכרמל ולאורך קו החוף עולים או יורדים משעולים אנכיים שגרמי מדרגות משובצים בהם כמעט לכל אורכם. לפעמים קטעי המדרגות לאורך משעול כזה יוצרים יחדיו קו ישר וארוך, לפעמים קו מעוקל ולפעמים אלכסוני. לפעמים המדרגות יורדות “דוך” – כלומר, הפוסע בהם יורד כשפניו מביטות הישר אל תחתית הדרך – אל קו האופק או אל הרחוב האנכי הבא, ולפעמים המדרגות יורדות במקטעים אלכסוניים ומייצרות ירידה בזיגזג.
אף שבכל המקרים גרמי המדרגות נוצרו לצרכים פונקציונליים גרידא – קיצור הדרך מרחוב גבוה לרחוב נמוך ולהיפך (במקום ללכת את הרחוב לכל אורכו עד לנקודת המפגש עם הרחוב הסמוך – עניין שלעתים מאריך מאוד את הדרך) – הרי שבניגוד לחדרי מדרגות בבניינים סגורים יש למדרגות החיצוניות, הפומביות, גם חשיבות רבה במרקם העירוני ובאופיו. זוהי חשיבות סמלית, תרבותית ולעתים אף מעמדית.
בעיר שבנויה גם על הר וגם במורדותיו, שאלת הגובה היא שאלה אקוטית שקובעת כמעט א–פריורי את מעמדו החברתי–כלכלי של אדם. ברוב המקרים זה שיגור למעלה, גבוה מכולם, ייחשב לבעל הסטטוס הגבוה יותר. זו הסיבה לכך שבבניין רב קומות לעולם תהיה דירת הפנטהאוז היוקרתית ממוקמת בקומה העליונה ולעולם לא בקומת הקרקע.
זו גם הסיבה לכך ששכונת דניה במרומי הכרמל, היא–היא שכונת הווילות הפרטיות היוקרתית, ולא למשל קרית שפרינצק או קרית אליעזר (בלי לפגוע חלילה לא בזו ולא בזו).
כך היה לאורך ההיסטוריה העירונית. חיפה העתיקה החלה על קו החוף. אחר כך נוסדו השכונות העבריות מעט גבוה יותר על ההר, כמו שכונת הרצליה שהיא הוותיקה מבין השכונות המרכיבות את הדר הכרמל. בהמשך נבנו הבתים הראשונים על קו הרכס ממש, ודייריהם היו בני האצולה המקומית עתירי הממון. ככל שהעיר גדלה ואוכלוסייתה נהייתה מגוונת, הלכו התושבים המבוססים כלכלית והתיישבו בנוה שאנן ובשכונות הכרמל השונות, ואילו התושבים שפחות שפר עליהם מזלם מהבחינה הכלכלית התיישבו בשכונות החוף.
רוצים להישאר מעודכנים?
ובעת שאלה גרים למעלה ואלה גרים למטה, וככל שפער המעמדות הולך ומתרחב והתושבים מסתגרים איש איש בעולמו (כי זה מה שעושות לרוב הבריות – עוסקות בענייניהן ואינן טורחות בדרך כלל להתעניין במצבם של אחרים), הופכים משעולי המדרגות הללו, אשר מחברים באופן גיאוגרפי בין השכונות שלמעלה לשכונות שלמטה, לדרכים שמפרידות בין אלה שלמעלה לאלה שלמטה.
במובן זה, גרמי המדרגות העירוניים הם הרבה יותר ממשעולים או מדרכים. הם משל של ממש. ובחיפה, שהיא אולי בירת המדרגות העולמית, החיבור הזה דרוש שבעתיים. לכן כה חבל שדווקא בחיפה ניצבים רוב גרמי המדרגות במשך רוב ימות השנה מיותמים או לפחות חסרים מאוד.
כי השיבו בכנות – מתי בפעם האחרונה טרחתם לטפס במעלה אחד מגרמי המדרגות הבין שכונתיים הללו או לרדת במורדו (ולא, לא לשם טיול או פעילות גופנית אלא באופן ממשי לרדת כדי להגיע למטה או לעלות כדי להגיע למעלה?). אנחנו מרבים לנסוע במכוניות ובתחבורה ציבורית או ולרוב על אופניים וממעטים בהליכה רגלית. התרגלנו לנוחות הזאת. התרגלנו להתעלמות.
חיפה כאמור היא רוויה במדרגות. כמעט מכל שכונה יוצאות ובאות שלל מדרגות לכיוונים שונים. אז מדרגות יש בשפע, אבל משתמשים יש הרבה פחות.
המדרגות הן חלק מובנה ובלתי ניתן להפרדה מהנוף העירוני החיפאי וכדאי לחזור ולאמץ אותן. לא רק כדי להגיע אל חלקי העיר שלמטה, אלא גם – ובעיקר – כדי להגיע אל האנשים.
הכותב הוא עיתונאי, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
עמירם
לא הבנתי מה הכותב רוצה.
האם מישהו יכול להסביר?