הבחירות כבר ממש מעבר לפינה, וחיפה גועשת. בצמתים, על מרפסות ובפינות רחוב מביטים אלינו פרצופיהם של המועמדים השונים לראשות העיר. חלקם מוכרים וחלקם פחות, חלקם צעירים וחלקם פחות, חלקם יפים וחלקם פחות, חלקם מצולמים ללא פילטר וחלקם עברו פוטושופ קטלני שעיוות את המציאות. אחד מהפרצופים הללו שייך למתמודד ישראל סביון – אדם שמוכר כמעט לכל חיפאי בזכות התפקידים הרבים שהוא ביצע לאורך השנים. מנכ”ל הגרנד קניון, מנכ”ל העירייה, סגן ראש העיר ויו”ר דירקטוריון התיאטרון העירוני הם הבולטים שבהם. מארגן מרתון הרוק הראשון בחיפה, דירקטור בחברות שונות מתחומי התעופה, התיירות והבנייה, ושותף בבעלות על בית חולים סיעודי הם מהפחות מוכרים.
אני רואה בסביון את מקבילו החיפאי של שמעון פרס – פוליטיקאי שלעולם לא מוותר עד להשלמת המשימה או להגשמת החלום. והוא מאמין (או יותר נכון – בטוח) שהוא יצליח. אולי הסיוע שהוא העניק לאין ספור אנשים עם השנים – לעתים במציאת מקום עבודה, לפעמים במילה טובה, ובארבעה מקרים שונים (שהידוע שבהם הוא מיקי יפרח, בן זוגה של מלכת היופי במיל’ אילנית לוי) גם באמצעות שיכון של אנשים בביתו שלו – הוא זה שיושיב אותו על כיסא ראש העיר.
השבוע הזמנתי את סביון למסעדת רוקו בעיר התחתית כדי לבדוק את אמיתות השמועה על פתיחתה של יפנית חדשנית וחצופה בחיפה, ולשמוע ממנו מדוע דווקא עכשיו, כאשר גיל 70 כבר מאחוריו, הוא רוצה להיות ראש העיר הבא.
אבל לפני כן, אלה הם חמשת הדברים שלא ידעתם עליו:
1. הוא הפיק דיסק עם שיר שכתב פרס ושהנושא המרכזי שלו הוא קרן של תקווה.
2. הוא מכור לפשטידת בטטה.
3. מקשיב באדיקות ללוצ’אנו פבארוטי.
4. הוא אוהב לרקוד לצלילי טנגו ורוקנרול.
5. בכל שנה נרתם לסייע למרכז הרפואי בני ציון בגיוס תרומות לרכישת ציוד מציל חיים.
רוצים להישאר מעודכנים?
כשהתקשרתי לסביון כדי להזמין אותו לאכול איתי שאלתי אותו אם הוא אוהב סושי – בכל זאת, צריך להתחשב באורח, מה גם שהוא מתעתד לנהל את העיר – והוא השיב “בוודאי”. קבענו בשעה שש במסעדת שש (רוקו ביפנית). כשהגענו לשם התברר שהיא נפתחת רק בשבע, אז המתנו בחוץ וניהלנו סמול טוק צפוף. בשבע פונקט הסתערנו על הבר המקסים ספון העץ, והסושי מן הגיש לנו אפריטיף.
רוקו היא בשורה רעננה בגזרת המסעדות היפניות. לא תמצאו בה מנות מטוגנות או גבינת שמנת בסושי (וטוב שכך), התפריט שלה הוא מצומצם ואינטליגנטי, והתחושה היתה שזו הולכת להיות ארוחה ללא אינסייד אאוט וניגירי אלא עם חידודים מעניינים. ובמילים אחרות – הצלחה מסחררת או נפילה של החיים.
בחרנו לחלוק חמש מנות, והתחלנו בגונקאן סלמון – טרטר של ספייסי סלמון עם מיונז יפני ועירית. היתה שם גם אצה חלומית שנטבלה ברוטב סויה, והשוס היה דווקא האורז – חמאתי וקרמי שהתמזג בשלמות עם ריבועי הטרטר הקטנטנים, שנפרסו בדיוק מופתי ותובלו ביד אמן. כעבור רגע הגיע גם טרטר סלמון עם שבבי אצה, שלווה בסלטון קטנטן עם זרעי חרדל. סלמון לא צריך הרבה כדי לשחות נגד הזרם ולהיות נון קונפורמיסט, רק שיהיה טרי ובעל צבע יפה, ואת השאר יעשה השף. שבבי האצה הצרובה שנבזקו מלמעלה העיפו את הסלמון עוד יותר נגד הזרם, וגם גרמו לסביון להבטיח שהוא יחזור שוב למסעדה הזו, ובמהרה.
טרטר סלמון
מיותר לציין שאחרי ההמתנה הארוכה לא הזדקקנו ליותר מדי זמן כדי לחסל את שתי המנות, ואז שלחתי בסביון את החץ הראשון. “יש טענות מהשטח, בעיקר מצד צעירי מפלגת העבודה שאתה הוא מזכיר המחוז שלה, על כך שלא קידמת אותם”, אמרתי לו, “לכן לא רק שהם לא יתמכו בך אלא ילכו עם עינת קליש רותם. מדוע לא הלכת איתם יד ביד?”. הוא ענה לי שזו אגדה אורבאנית ושהוא מתחנן לצעירים שיבואו לעשות עבודה ציבורית ויקבלו תפקידים, אך העבודה נמצאת כבר שנים באופוזיציה ברמה הארצית ואף אחד לא עומד בתור.
בינתיים התור בכניסה למסעדה הלך והתארך, ואנחנו, שישבנו בלוקיישן הטוב ביותר, צפינו במתרחש. אל השולחן הגיע מנה של טרטר צדפות – טרטר של לברק בתוך צדפה כסופה ויפיפייה. אין מה לומר – המנות ברוקו הן אסתטיות כל כך עד שחייבים לשלוף את הסמארטפון ולתעד את יצירות האמנות. הרכות והטריות של הלברק והתיבול הפשוט והמעולה של לימון, מלח, פלפל ועוד מרכיב סודי שהשף סירב לגלות אותו פשוט נתנו לדג את הכבוד המגיע לו.
טרטר צדפות
סביון שאל מה עם סושי, ובדיוק באותו הרגע הגיע פוטומאקי בוניטו. לעניות דעתי, ברוקו אין שום צורך להגיש פוטומאקי וקונוסים, אבל הצרכן הישראלי רגיל לשמות גנריים כדי להרגיש בבית, והפוטומאקי הזה היה כמו שכתוב בספרים – סלמון טרי עם צנון יפני ועירית, וכאשר ממעל פוזרו שבבי דג מעושן וטוגראשי. מהמם.
פוטומאקי בוניטו
ראש העיר יונה יהב נהג בחוכמה רבה כשהתעקש להפוך את העיר התחתית למקום הכי תוסס בחיפה. גם סביון מסכים איתי. לדבריו, ליהב יש יתרון על כל המתמודדים האחרים: “הוא עשה הרבה למען חיפה, אך סדרי העדיפויות שלנו הם שונים”. “אם כך”, שאלתי, “מדוע אתה רוצה להיות ראש העיר? האם זה כדי לסמן וי או שיש לך אג’נדה מוצקה?”. סביון ענה שהוא מבקש לעצור את ההגירה השלילית של צעירים מהעיר: “אם אצליח בכך אז עשיתי את שלי בחיים. אני מסוגל לייצר 40,000 מקומות עבודה כי אני המועמד הכי מנוסה מכולם ומגיע מהמגזר העסקי. אבל המטרה המרכזית שלי היא חינוך. בעבר החזקתי בתיק החינוך אך עדיין לא השלמתי את המלאכה”.
גם אני יודע שאני חייב להשלים את המלאכה עם מאקי ווסאבי – דג דחוס ועשיר עם שבבי אפונת וואסאבי גסה שמקושט בפרח הטגטיס שאינו מיועד למאכל. המנה היתה נחמדה, כלומר כמעט טוב פלוס, בגלל השיממון הרגשי והשימוש בפרח שלא ראוי לאכילה. מתי כבר ילמדו במסעדות לא להשתמש בפרחים שמקומם בוואזה.
מאקי ווסאבי
למרות המנה האחרונה שאכזבה מעט, רוקו מהווה בהחלט משב רוח רענן עם מנות טעימות, טריות, מעוצבות, אסתטיות והכי אינסטגרמיות שיש. אם יידעו לשמור שם על הדרך הזו, בלי להתפתות לטיגונים שונים ומשונים, ועל תפריט מהודק ומוקפד, הסושי בר הזה (שמבחינתי רחוק מאוד מסושי בר וקרוב מאוד למעדניית בוטיק יפנית) יהפוך למוקד עלייה לרגל, ולא רק של חיפאים.
המדדים
מדד הניקיון: כמו ביפן – ניקיון מופתי, ניחוח של חומרי ניקוי ללא כלור, שירותים מקסימים וחדר נפלא לנטילת ידיים.
מדד העיצוב: אין הרבה אלמנטים עיצוביים ברוקו מלבד הבר המהוקצע והסימטריה שבהצגת אמבטיות הסויה והצ’ופסטיקס אשר יוצרת אחידות מופתית. הקירות צבועים בשחור ובלבן ועליהם מתנוססות משום מה דמויות מפחידות, לאורך הבר תלויות נורות פחם, וזהו.
מדד השכנים: יוליה וסימון דיווחו שזהו ביקורם השני במקום ושהם עפים עליו בגלל החדשנות והיצירתיות של המנות.
מדד המחירים:
גונקאן סלמון – 38 שקל
טרטר סלמון – 52 שקל
טרטר צדפות – 52 שקל
פוטומאקי בוניטו – 55 שקל
מאקי ווסאבי – 42 שקל
סודה – 10 שקלים
חצי יוקוזונה – 35 שקל
סך הכל – 284 שקל
הציון: 4.5 זוגות מספריים
רוקו סושי בר
רחוב הנמל 10
טל’: 054-3043437
