לפעמים אני מסכימה להודות שחיפה היא נמל שיש לו עיר. בכל זאת הנמל, או פעילות ימית, נמצאים כאן כבר 2,000 שנים, והעיר היא תופעה זמנית בהחלט. אני בטוחה שלכל הפחות חברת נמלי ישראל והאחים עופר יסכימו איתי, ואולי גם הסינים שבונים את הנמל החדש שלהם בזריזות. הרי העיר התארגנה סביב הנמל ובתי הזיקוק שבעורפו. גם רוב העסקים בעיר נועדו לשרת את הנמל או התבססו על הסחורות המגיעות ממנו. מי לא מתפתה מדי פעם לסניקרס של האופנה במחיר מצחיק אצל הסוחרים שמכונים הימאים. זה היה מנוע הצמיחה של העיר המודרנית.
הנמל עבורי הוא גם הרחובות הסמוכים אליו. במיוחד רחוב הנמל על שמו המחייב, אבל גם רחוב המלכים ששינה את שמו לשדרות העצמאות. רחוב שער פלמר סימל בשנים האחרונות יותר מהכל את תחייתה של העיר התחתית. מה שעלול להישמע כמו ניים דרופינג עמוס סופרלטיבים הוא בעצם ניסיון להחזיק בשמץ של זיכרון תרבותי בעיר שממהרת לשכוח את גיבורי התרבות שלה. האמן רב הקבלות שחר סיון פתח בקול תרועה את וניה ביסטרו העונתי והאופנתי, המו״ל דוד גוטסמן קבע שם את פרדס – הוצאה לאור לספרות מתקדמת, הצלמת קרן ריטר חזרה מאמריקה והקימה את קפה פלמר שהיה הקפה הכי טוב בעיר כל עוד היא היתה שם גם, ויזם הרוקנרול והפחמימות בן ריפתין פתח על פינת קדושי בגדד את הפלסטר שהפך לטאקו סלאש, שפסטיבל SoLow הפך אותו לחלל הופעות מופתי. גם בוגרי האגף השני בעז נוי ואיריס סינטרה קיבלו חלל מופלא ממש במרכזו, וביחד עם מנהלת הגלריה סמדר שינדלר ועוד כמה נשמות טובות הפכו אותו לגלריה עירונית תוססת שבה פתיחות תערוכות היו אירוע מגדיר של כיכר העיר החדשה – זו שלא נתנה לשחיתות במינהלת העיר התחתית לרפות את ידיה ועשתה תרבות עם קהל ורק ביקשה מהעירייה שלא תפריע.
שנייה לפני שפרפורי הגסיסה של התרבות העצמאית בתמיכת העירייה התחילו, אצרה סינטרה בהרבה חן את ״חוף בטון״ – התערוכה הקונבנציונלית האחרונה שהוצגה בגלריה שער 3. התערוכה התייחסה לים שהיה עד לפני 80 שנה במקום שבו נמצאה הגלריה. זו היתה הזדמנות להביט בתנאים שיצרו את המרחב. ידוע לכל כי רחוב המלכים וכל מה שימה ממנו היה ים שהבריטים ייבשו כשהחליטו שהקולוניה הפלסטינית שלהם בלבנט מתאימה למשק ייצוא הנפט אל המולדת.
רחוב שער פלמר נקרא על שם המהנדס הבריטי היעיל שבחר לחסוך בהוצאות פינוי פסולת והמליץ לייבש בה 360 דונם על החוף. לגודלה הקטן להפליא של העיר התחתית המוכרת לנו היום – בסך הכל 1.92 קמ״ר – התוודעתי דרך מגזין ״1.92״ שערכה צאלה קוטלר הדרי ושעסק בחיים המתהווים בעיר ותיעד רגע שבו מרכז הכובד התרבותי עבר לרגע מהדר לעיר התחתית.
רוצים להישאר מעודכנים?
סבא רבא שלי הגיע לנמל חיפה עם אשרת תייר וקבע את מושבו בשכונה של דוברי גרמנית כמותו במעלה ההר. שם הוא נשאר, שבוי ברעיון הציוני, ״בלתי לגאלית״. היה פחד בכל פעם שהוא בא לבקר את סבתא שלי בקיבוץ באוטובוס של ימי המנדט. לא מפתיע שסבתא נלי בחרה לקבוע את מושבה בשכונה שבה גר – הדר הכרמל. אחרי שהשתחררה מהצבא הבריטי בסוף מלחמת העולם השנייה, שם קיפלה מצנחים בחיל האוויר המלכותי, היא נכנסה כדיירת משנה לדירה שבה אני גרה עד היום וקיבלה במזל משמים, כפי שהיתה אומרת, דוכן פרחים בכניסה לשוק תלפיות בשם פרחי נילי. שמורה לי מעטפה לכרטיס ברכה של העסק בארכיון. על 48׳ היא ידעה לספר שהלקוחות צבאו על החנות והתלוננו שלא הגיעה סחורה דרך גשר רושמיה, שם התקיים אחד מהקרבות על העיר. יותר מזה לא ידעתי אז לשאול. מי ידע אז על אסונה של חיפה. מי ידע על האפשרות שהיתה בחיפה רגע לפני המלחמה. העיר נותקה ממחצית תושביה, וגבולות שסומנו בסרגל הגס של סייקס ופיקו קטעו את המרחב השאמי שאליו היא שייכת, ומאז היא לא מבינה את זהותה.
את סבא שלי היא פגשה דרך זוג חברים בקולנוע, בימים שבהם בהדר היה מספר הקולנועים הגדול ביותר לנפש בעולם כולו. סבא הנס מצא פרנסה כטבח בצי הסוחר ושב לחוף רק אחרי שהציבה בפניו אולטימטום כשנולד לה בן שני. לפעמים היינו הולכות לגן הזיכרון שמסתיר תחתיו את זיכרון הבורג׳ של חיפה – המצודה שבנה מקים העיר דאהר אל־עומר. שם שיחקתי בגן המשחקים והיא התבוננה בי ובנמל לסירוגין.
אל עבר המפרץ היתה מסתכלת גם אמא שלי, אחרי שהפכה את חיפה לביתה. טיפוס שאמי מובהק שנולד בעפולה, גדל בעכו ובנהריה ובסוף התאהב בעיר המחוז. אמי היתה מסתכלת על ארובת בתי זיקוק. אם בערה שם האש היא ידעה שאבי יאחר לשוב מעבודתו. כשאני עוברת ליד שכונת ילדותי רמת ספיר, שממנה צופה ראש העיר אל המפרץ, אני מדמיינת אלו תוכניות הוגה עינת קליש רותם כדי לחבר את הנמל לעיר. בתקווה שההנהגה הנוכחית תשכיל לא להפריע למה שקורה ולתמוך במה שיכול לקרות בתרבות שרוחשת ברקמות החיות של העיר.
