בשבוע שעבר פורסם באתר ”כלבו – חיפה והצפון" כי המנכ”ל המצוין של הריאלי ד”ר יוסי בן דב פנה למשרד החינוך בבקשה להגדיל את תשלומי ההורים שאושרו לבית הספר בחטיבה העליונה ליותר מ־9,800 שקל. בן דב הסביר כי “מצוינות אינה מילה גסה”, ובאמירתו זו הפנה אל פסק דין שניתן לאחרונה בבג”ץ בנוגע לגביית תשלומי הורים בבתי ספר ייחודיים ותורניים (גילוי נאות – הח”מ ייצג את העותרים).
גישתו של בן דב מסמלת תפישת עולם מוטעית שלפיה שוויון ומצוינות אינם הולכים יחדיו. בן דב נתלה באילנות גבוהים בדמותם של משרד החינוך ובג”ץ, כך שהוא בוודאי חש על קרקע בטוחה. למעשה, קרקע בוצית זו אינה אלא אחת מהסיבות המרכזיות לשקיעתה של מערכת החינוך בישראל.
בטרם נמשיך אציין עובדה חשובה: הריאלי אינו בית ספר פרטי אלא בית ספר ציבורי במלוא מובן המילה. כשאר בתי הספר התיכוניים בישראל הוא מתוקצב באופן מלא על ידי משרד החינוך. מדוע, אם כך, נדרשים לו כל כך הרבה כספים מההורים? לריאלי פתרונים.
כדי לאשר את הגבייה החריגה קיבל הריאלי היתר ממשרד החינוך לכנותו, באופן שעל פניו נראה מוזר, ייחודי. למעשה, משמעות המושג ייחודי בעיני המשרד היום היא בית ספר המיועד לאוכלוסייה עשירה שמעוניין לגבות תשלומים גבוהים. הריאלי, בדומה לבתי ספר ייחודיים ותורניים אחרים, מבקש להיות ציבורי מבחינת המימון הציבורי ולנהוג כפרטי באופן בחירת הנכנסים לשעריו, תוך סינון של מי שידו אינה משגת (ותסלחו לי אם איני מתרגש ממקצת התלמידים הזוכים למלגות).
רוצים להישאר מעודכנים?
היתר לבית ספר שנשען על המערכת הציבורית ועל משאביה להדרת אוכלוסיות מטשטש את ההבחנה בין שירות ציבורי לשירות פרטי באופן שאינו מקובל במוסדות חינוך בעולם המפותח. לו היתה מבקשת הנהלת הריאלי לפעול כמוסד פרטי היה עליה לנהוג בתיכון בתהליך דומה לזה שנעשה בכיתות א’–ח’ ולוותר לשם כך על המימון הציבורי. כך ניתן היה להשקיע את הכסף הנחסך במערכת החינוך הציבורית המדלדלת.
שוויון שוויון, אבל מה עם המצוינות? בחינת מערכות חינוך בעולם מלמדת כי קיים מתאם בין שוויון במערכת החינוך ומיעוט תשלומי הורים למצוינות (מהי מצוינות היא שאלה טובה שלעצמה). תשלומי הורים מייצרים מערכת סגרגטיבית המפרידה בין תלמידים על סמך יכולותיהם הכלכליות של הוריהם. בעוד שמחקרים מצביעים על כך שתלמידים המגיעים מבתים מבוססים יגיעו להישגים טובים גם במערכת אינטגרטיבית, הנזק שייגרם מההפרדה לתלמידים ממשפחות מוחלשות הוא רב לנוכח החשיבות של “השפעת עמיתים” בחינוך ובשל התיוג הנלווה למוסדות חינוך שמורכבים מאוכלוסיות מוחלשות. תיוג זה מוביל לתנאים חינוכיים נחותים, מרחיק מורים טובים, וכנבואה המגשימה את עצמה מוביל לחוסר הצלחה.
כך, תלמידים בעלי פוטנציאל רב אינם מקבלים הזדמנות לבטא עצמם ואת יכולותיהם. זוהי פגיעה במצוינות של מערכת החינוך שעליה מצביעים כלל הדוחות הבין לאומיים בנוגע לישראל. לצד פגיעה ישירה זו, מתן האפשרות להורים מבוססים לממן לילדיהם שירותי חינוך פרטי במערכת הציבורית מובילה לכך שהמדינה מסיגה את אחריותה מהחינוך, שתהליכי התייעלות נמנעים ושהמדינה אינה משקיעה דיה בתחומים הנדרשים לחיזוק המערכת. כך אנו עדים להפחתה עקבית באיכות החינוך הממלכתי שפוגעת בכולנו. אין זה פלא שתכנים ומגמות לימוד שניתנו בעבר לכל, מסופקים כיום רק לילדיהם של אלו שמשלמים עבורם כאילו חינוך אינו שירות ציבורי חשוב אלא מטבע עובר לסוחר.
בשנת 1954 קבע בית המשפט העליון האמריקאי כי ”נפרד אינו שווה”. רובנו מבינים שהבחנה על רקע של גזע היא פסולה מעיקרה. לצערי, כאשר מדובר בהבחנה בין ילדים על רקע מעמד הוריהם, רבים עיוורים לפסול. כך מקדמים חברה לא סולידרית, לא צודקת, לא שוויונית ובטח לא מצוינת.
הכותב הוא מנהל הקליניקה למשפט ומדיניות חינוך בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה
