"'או-לה-לה' הוא לא עוד ספר מתכונים", אומר השף החיפאי רפאל אגם שמשלים בימים אלה את ספרו, ובו 365 סיפורים מחייו של שף,
מהחצר האחורית של עולם המסעדנות, מההיסטוריה הקולינרית של העולם וממסעות בארצות רחוקות.
אגם, 52, נולד למשפחת עולים מדרום אמריקה. הוא היה השף של מסעדות כמו פרגו, ג'קו וקריולה, הבעלים של מסעדת וואלה ובית הקפה מנדרין במרכז הכרמל, מבקר המסעדות של עיתון "כלבו" ויועץ קולינרי. הספר שכתב "ג'קו – דגים, קינוחים, ומה שביניהם" ראה אור בשנת 2005.
"הסתובבתי בעולם וצברתי ידע וחוויות, עבדתי במטבחים בעלי מוניטין עולמי והכרתי שפים ידועי שם", הוא מספר, "בספר החדש אני מזמין את הקוראים לצלול איתי לתוך העולם הקולינרי, אל החדרים האחוריים של המסעדות, אל ההיסטוריה של המנות, אל הסרטים והספרים שעיצבו את חיי המקצועיים ואל תרבויות אוכל מרוחקות. בין כל ספרי הבישול הסטנדרטיים ראוי שיהיה גם ספר כזה".
לדבריו, כבר כילד הוא התאהב בכל הקשור במטבח: "כשהתחלתי לשטוף כלים כנער בן 16 ידעתי שאני רוצה לבשל למחייתי, וכך היה. תמיד אהבתי לקרוא סיפורים שקשורים באוכל, בתרבות, באמנות ובהיסטוריה. גיליתי שכתיבה אישית על אוכל כמעט אינה קיימת, והמעט שקיים טובע בים של ספרי מתכונים שמטרתם היא הכנת אוכל למילוי הבטן. חיפשתי את ספר האוכל שיספר לי על המקור של מנות קלאסיות, על תרבויות אוכל רחוקות ועל שפים גדולים מהעבר, אבל כשלא מצאתי החלטתי לכתוב ספר כזה".
כעת מגייס אגם תמיכה להוצאת הספר באמצעות אתר headstart.
רוצים להישאר מעודכנים?
אחד מהסיפורים בספר נקרא "רבין מברך". וכך כתב אגם:
"עם הקייטרינג של מגי ותולי הגעתי לבתיהם של שועי הארץ, בישלתי עבור ראשי ממשלה ושב"כ, שחקנים ובמאים, ועוד עשירים למיניהם. באחד מהאירועים, בחווילתו ההרצליינית של שגריר ארצות הברית בישראל, בישלנו ארוחה לרגל יום העצמאות האמריקאי.
לא היו שם מחוות של דגלים ולא מוצרים המזוהים עם אמריקה. פשוט ארוחה טובה שתואמה עם השגריר ואשתו.
אחרי הוצאת המנות העיקריות ירד מעט הלחץ במטבח. האורחים הוזמנו לקוניאק משובח, ואנחנו פתחנו במטבח בקבוק יין לבן שצינן מעט את אגלי הזיעה.
דלת המטבח נפתחה, ראש הממשלה יצחק רבין נכנס, כוסית קוניאק בידו הימנית ובקבוק יין אדום בשמאלית. זה היה קברנה סוביניון מסדרת ירדן שאותו הגיש רבין למגי ולתולי שעמדו זה לצד זו. אני עמדתי ליד דלפק המטבח, לבוש במקטורן לבן עם צווארון כחול. עינו צדה את עיני. הוא פסע לעברי, הניח את הכוסית על הדלפק, ובידיעה שהיד שלי היא זו שבישלה ותיבלה את כל המאכלים שעלו על השולחן הוא לחץ את ידי בחמימות והניח את ידו השנייה על כתפי.
הוא הסתכל בעיני ואמר לי מילים חמות על הארוחה. המחווה של גיבור הילדות שלי היתה כמעט סוריאליסטית. בתוכי הזלתי דמעה. כמה חודשים מאוחר יותר, עמדתי בכיכר מלכי ישראל, שמעתי אותו אומר מילים שכולנו קיווינו שיתגשמו.
כשקרה ההפך המוחלט ושמו התנוסס מעל כיכר העירייה, הזלתי הרבה יותר מדמעה אחת".
רפאל אגם. "גיליתי שכתיבה אישית על אוכל כמעט אינה קיימת"
