שביתת הימאים – או “מרד הימאים” כפי שהיא כונתה – היתה אחד מהאירועים הבולטים בחיי ישראל הצעירה של ראשית שנות ה־50. זו היתה שביתה דרמטית: בשלהי 1951 הושבת הצי הישראלי כולו. מאבקם של הימאים עורר תמיכה ציבורית רחבה, בעיקר מצד תומכי מפלגות השמאל – מפ”ם ומק”י. דיכויה של השביתה היה אף דרמטי יותר מהשביתה עצמה: הימאים הורדו מהספינות תוך השתלטות אלימה של המשטרה, ספינות שובתות הופעלו על ידי “מתנדבים” שוברי שביתה, והממשלה הפעילה נגד העובדים את מלוא עוצמתה של המדינה, בין השאר באמצעות גיוסם של מנהיגי השביתה לצבא. העימות הגיע לשיא בעת ההתנגשויות עם המשטרה ב”יום שישי השחור” של אמצע דצמבר, שבו השובתים באוניות "רימון" ו"תל אביב" הורדו מאוניותיהם בכוח על ידי שוטרים.
מדוע פרצה השביתה? בתחילה עמדו במרכז המאבק תביעותיהם של הימאים לשיפור תנאי העסקתם. אבל במהירות רבה עבר העימות לנושא אחר והתמקד בתביעתם של הימאים להכיר בזכותם לבחור בעצמם את נציגיהם. במובן הזה, השביתה היתה לא רק נגד המעסיקים והממשלה אלא גם נגד הממסד ההסתדרותי שבשליטת מפא”י.
מדוע דוכאה השביתה בכוח כזה? כדי לענות על השאלה הזו דרוש מבט רחב יותר על מה שהתרחש באותה תקופה, ובמיוחד על השינוי שהחל להתרחש בבריתות החברתיות והפוליטיות של מפא”י – מפלגת השלטון באותם ימים.
כמה חודשים לפני כן, ביולי 1951, זכתה מפא”י ב־45 מנדטים בבחירות לכנסת השנייה, וכך הבטיחה את המשך שלטונה במדינה. ניצחונה זה של מפא”י בבחירות לכנסת התרחש בזכות תמיכתן המאסיבית של השכבות החברתיות החלשות, ובעיקר של העולים החדשים שהיוו כמחצית מכלל הבוחרים, שכן מפא”י ספגה אז ירידה חדה בכוחה בקרב אנשי היישוב הוותיק בארץ, שהעדיפו לחזק מאוד את הציונים הכלליים שזכו אז ב־20 מנדטים.
אבל בחירות 1951 היו אקורד אחרון בהתבססותה של מפא”י על קואליציה שייצגה את המעמדות הנמוכים, ומיד לאחריהן החלה מפא”י החלה לעבור לברית פוליטית וחברתית חדשה. היא נטשה את המדיניות הכלכלית שכוונה לריסון האמידים – הצנע – לטובת מדיניות כלכלית של ריסון העובדים.
בברכתו של דוד בן גוריון אימצה ההסתדרות ב־6 בינואר 1952 החלטה שהתנתה כל תוספת שכר בעליית התפוקה והיעילות. במהלך נוסף – הקמת המעברות – הוטלה האחריות לפרנסת העולים החדשים על העולים עצמם. זו היתה תרומה משמעותית ליצירתו של שוק העבודה המפוצל שאפיין את ישראל של שנות ה־50 – שוק שנבנה משני מגזרים, כאשר לחלקו התחתון והמקופח נדחקו העולים החדשים, ובעיקר העולים המזרחים.
רוצים להישאר מעודכנים?
הצטרפותם של הציונים הכלליים לממשלה ב־1952 נתנה את הביטוי הפוליטי לברית החדשה של מפא”י עם השכבות האמידות. במסגרת ברית זו, מפא”י היתה נכונה לאפשר לשכבות הללו חזרה לחיים נוחים יחסית ולהניח לבורגנים “לחיות בארץ הזאת” – כמאמרה של סיסמת הבחירות המפורסמת של הציונים הכלליים בבחירות 1951. את עיקר הנטל הכלכלי העבירה מפא”י אל העובדים, שנדרשו להמשיך בהתאפקות ובריסון מתוך “אחריות לאומית”.
בתנאים האלה הפכה לחיונית שליטה מלאה בהתארגנויות העובדים כי היא היתה תנאי מוקדם לריסון יעיל של העובדים. דמוקרטיה באיגודים מקצועיים – כמו זו שביקשו לעצמם הימאים – נתפשה במצב דברים זה כסיכון גדול. לכן נבחר, מול דרישות הימאים, הכיוון של הדיכוי הכוחני. שביתת הימאים נשברה בדיוק בשל הדרישות הדמוקרטיות של השובתים, ובגלל דרישות אלה השלטון ראה צורך לשבור אותה בדרך של “יראו וייראו”.
הרטוריקה של שבירת השביתה פעלה להסוות את דיכויה ואת האינטרסים שעמדו מאחוריו. השובתים הוצגו כבוגדים במאמץ הלאומי, כפוגעים ב”משק”, בדמוקרטיה ובשלטון הרוב. באופנים אחרים ממשיכות רטוריקות כאלה להתקיים בדיון במאבקי עובדים בישראל עד היום – השובתים מוצגים תמיד כמבטאי אינטרסים צרים הפוגעים בכלל, באינטרס הלאומי וב”משק”.
במרכזו של אולם האמנות הישראלית במוזיאון ישראל ניצבת גם היום תמונתו המרגשת של נפתלי בזם “לעזרת הימאים”. כאשר תיכתב היסטוריה חברתית אמיתית של ישראל, שביתת הימאים תזכה בה למקום של כבוד.
