משהו קרה עם הטקילה איפשהו לאורך האבולוציה של צריכת האלכוהול בארץ. לפני 30-20 שנה היא נשפכה כמים בברים בארץ והיתה הוודקה-רד בול של שנות ה־90, כלומר משקה להשתכרות פרועה שהתבסס על הערבוב בין אלכוהול מזוקק לבין משקה קל (ספרייט בדרך כלל). המנהג הנפוץ והמוזר למדי היה מזיגה של חצי שוט של טקילה, מעט ספרייט עליה, הנחה של כף היד על שפת הכוס ודפיקה עזה על השולחן מלווה בלגימה מהירה. הטקס הזה כונה "הקפצת טקילה" והיה מלווה בדרך כלל בציון מספר ("הקפצתי 12 טקילות").
כמובן שהמתוחכמים שבשתיינים הכירו גם בניינטיז את הלכות שתיית הטקילה בסגנון האמריקאי, שם הטקס מתנהל לפי הכלל "ליקוק, לגימה, מציצה" – קצת מלח, לגימה של שוט ואז מציצת פלח ליים. אמנם ליים גם כיום אין, אבל הטקס הזה עם לימון בוודאי עדיף על הטחת הכוס בשולחן עם ספרייט.
והנה, גם הפופולריות של המנהג הזה דעכה. אולי בגלל שטקילה יקרה קצת בשביל לשמש משקה לשתייה לשם השתכרות. בניגוד לוודקה, מקסיקו הצליחה לשמר את הסטטוס של הטקילה כמשקה מקומי והגבילה אפילו את הבקבוק שלה אך ורק למקסיקו. במשך שנים היא סירבה לאפשר למשל את מכירת הטקילות המובחרות לשוק הסיני כדי לא ליצור ביקוש גדול מדי שיוביל להורדת האיכות.
טקילה היא משקה עתיק באמת, ומקורה עוד בתקופה שלפני הגעת הכובשים האירופים לאמריקה. היא מיוצרת אך ורק מאגבה כחולה – קקטוס שהטיפול בו, קצת בדומה לגפנים, נעשה גם כיום בשיטות חקלאיות מסורתיות. המשקה מוכן מהגזע של הקקטוס שמסירים ממנו את העלים, ובמצב זה הוא נראה כמעין אצטרובל ענק. הוא נאפה בתנור כדי לפרק את הסוכר שהוא מכיל לגלוקוז, ואז מרוסק לעיסה בריחיים.
ההבדל בין טקילה לבין מזקל – המשקה המזוקק השני מאגבה – הוא שמזקל ניתן להכין מכל סוג של אגבה בעוד שטקילה מכינים רק מאגבה כחולה. הבדל נוסף הוא האזוריות – טקילה מיוצרת רק באזור חליסקו במקסיקו. התרבויות המקומיות העתיקות שתו מעין בירת אגבה, הקונקיסטדורים עלו על הפטנט וזיקקו את המשקה, ומשפחת קוארבו – יצרנית הטקילה המפורסמת ביותר – התחילה לייצר את המשקה בסוף המאה ה־18.
רוצים להישאר מעודכנים?
טקילה נחלקת לשני סוגים עיקריים – לבנה (סילבר) שלא יושנה בחביות, ומיושנת ששהתה בחבית החל מכמה חודשים ועד לכמה שנים. הטעם של טקילה מיושנת מעודן יותר בדרך כלל, וההבדל מתבטא כמובן גם במחיר.
אנחנו לא אומרים לא למותג אלכוהול חדש על המדפים, ולכן נקבל בברכה גם את טקילה אוויון (Avion) שמיובאת כעת לארץ. כמובן שהייבוא שלה מלווה בהרבה מילות באז כמו אולטרה פרימיום ו־100 אחוז אגבה, אבל נזכיר שכל הטקילות הן כאלה, אם כי הקקטוסים שגדלים באזורים הגבוהים יותר אכן נחשבים ליותר פירותיים. אוויון עוברת תהליך סינון איטי במיוחד, והתוצאה, לדברי היבואנים, היא משקה חלק ובעל טעם מודגש של אגבה. גם במקרה הזה אני ממליץ להתרשם בעצמכם משום שיש טענה שבמקרה של טקילה, סינון קפדני וזיקוק יתר עלולים להעלים את טעמי הקקטוס.
המחיר בלי ספק שייך למחלקת הפרימיום: אוויון סילבר תעלה לכם 179 שקל, ותמורתם תקבלו לטענת היבואן טקילה עם "ארומות עשירות של אגבה טהורה עם נגינות עשביות של מנטה ורוזמרין, גוונים עדינים של פרחים, פלפל שחור ורמזים של אשכולית ואננס". אוויון אנייחו אשר מיושנת במשך שנתיים בחביות עץ אלון אמריקאי תעלה לכם 229 שקל, והיא "מתאפיינת בנגיעות של וניל, קרמל, קוקוס ומייפל, מנטה ורוזמרין עם ארומות פירותיות של אפרסק ודובדבן".
