כבר לא מעט שנים שיקב רקנאטי מתאמץ להתמיד בקו לא פשרני ולייצר יינות נעדרי חנופה, שברמה אחת מבטאים מאוד את הטרואר – תנאי הגידול של הגפנים בכרם, הזנים, האדמה והאקלים, וברמה אחרת מבטאים גישה שמעדיפה אקספרסיביות על קומוניקטיביות. זה התחיל עוד בימיו של לואיס פסקו, היינן שאיתו חדר היקב לתודעה עם בלנדים משוגעים לזמנם (פטיט סירה זינפנדל) ועם יציאות שהפכו לנכסי צאן ברזל (הרוזה המצוין והספיישל רזרבים הראשונים), אבל אין ספק שמי שעיצב את היינות של רקנאטי בדמותו הוא גיל שצברג. הוא גיבש את הסגנון של היקב, ניקה אותו משאריות של סכריניות והפך את האמירה שלו לברורה ונחושה.
אם אפשר להעמיד שני קטבים בעשייה הייננית הישראלית, רקנאטי יהיה בצד אחד ויקבי רמת הגולן בצד השני. כמובן שבכל הקשור לטעם אמירות כאלה הן טנטיביות ויש חריגות לכאן ולכאן, אבל באופן כללי אתם יכולים לצפות לכך שבעוד שברמת הגולן יגישו לכם טנא שלם וחביב של פירות, ברקנאטי ישימו בטנא חלוקי אבן, אדמה ושזרות לצד ענבים שזה עתה נבצרו ועדיין מורגש בהם הבוסר.
בסדרות הנמוכות יותר זה מתבטא פחות אבל עדיין נוכח. בסדרות הגבוהות יותר האמירה היא ברורה – בציר מוקדם יחסית שאחראי לחמיצות גבוהה, פחות אלכוהול ופחות מתיקות, טאניות וחתירה (לפחות בחלק מהיינות) לאיזון.
רוצים להישאר מעודכנים?
הסגנון האופייני של רקנאטי ניכר בהחלט בקברנה סוביניון גליל עליון 2017 של היקב. יש בו מאפיינים זניים של קברנה – בעיקר פירות שחורים כמו שזיפים בשלים – אבל הפרי הוא לא המוקד. יש בו מידה מסוימת של עץ שלא משתלט בכלל אבל מוסיף תיבול מעקצץ. מידת החמיצות בו היא פנטסטית ומדויקת שנותנת רקע לכל השאר. השהיה של היין בבקבוק במשך חצי שעה-שעה אחרי הפתיחה (בתנאי קירור נאותים במזג האוויר הנוכחי, בבקשה) תאפשר לעפיצות להופיע.
מה שפחות מהנה בעיני, ומלווה לא מעט את היינות האדומים של היקב, הוא הנטייה לאפשר נוכחות של ברט – סוג של שמרים שבכמות קטנה יכולים להיות רצויים ובכמות גדולה גורמים ליין להיות בעל ניחוח של תערובת של זפת וזיעה. אחרים אולי יראו במידת הברטיות של הקברנה של רקנאטי יתרון אך בי היא מעוררת רתיעה.
בסך הכל מדובר ביין ברמה גבוהה למדי. היתרון הגדול שלו הוא האיזון בין חמיצות, עפיצות, תבלינים ופרי מרומז שמייצר משחק בין חספוס לאלגנטיות. תמורה טובה למדי למחיר – כ־60 שקל לבקבוק.
