זהו סיפורה של עידית לוי, חיפאית בת 72, נשואה באושר, אמא לחמישה ילדים, סבתא לתשעה נכדים, ויש לה גם כלבת לברדור אהובה. היא פסיכותרפיסטית שמתמחה בפוסט טראומה ובעלת קליניקה פרטית. החיים חייכו אליה, אבל ביום אחד הכל נעצר.
"לרובנו המשפט 'חיה כל יום כאילו זה היום האחרון בחייך' מוכר וידוע כקלישאה, אבל בינינו חיים אנשים שזוהי למעשה מציאות חייהם. ואני אחת מהם", מספרת לוי, "בדיוק חזרתי משבועיים באנגליה, שם שהיתי אצל אחד מילדי שגר שם. היומן שלי היה עמוס בפגישות עם מטופלים לאורך כל הבוקר והצהריים. בתחילת היום עוד הספקתי לעבור בדיקת דם בגלל שסבלתי מכאבים בירכיים ומכאבי ראש, וייחסתי את זה לעומס בעבודה".
בין פגישות הבוקר לאלה של הצהריים צלצל הטלפון. על הקו היתה רופאת המשפחה שביקשה מלוי לעזוב הכל ולרוץ למיון בעקבות תוצאות בדיקת דם שאותה היא עשתה בבוקר. מכאן הרכבת התחילה לדהור במדרון.
"מהר מאוד אובחנתי עם לוקמיה חריפה מסוג AML, ונכנסתי לעולם של חיים עם מחלה קשה מאוד ולתהליך טיפולי קשה עוד יותר", מספרת לוי מה עבר עליה מאותו רגע, "נאלצתי להודיע לכל המטופלים שלי שלא אוכל להמשיך ולטפל בהם, ובנוסף הייתי צריכה למסור את הכלבה האהובה שלי. במשך שלושה חודשים עברתי טיפולים כימותרפיים, ולמזלי אחי הצעיר נמצא מתאים לתרום לי מוח עצם. חודש לאחר ההשתלה הגעתי לרופא שלי בקריה הרפואית רמב"ם במחשבה שזהו, הולכים לבשר לי שהמחלה מאחורי, בוודאי לאור העובדה שבעלי אובחן לפני 15 שנה ב AML והחלים. כשראיתי את פניו ד"ר אבי פריש, הרופא המסור שלי, כבר הבנתי שהבשורות לא טובות. ד"ר פריש בישר לי שהמחלה חזרה ושאין דרך להבריא ממנה".
עידית לוי ושתיים מנכדותיה (צילום: אלבום משפחתי)
רוצים להישאר מעודכנים?
מה מרגישים כששומעים משפט כזה?
"לנסות ולהסביר במילים מה הרגשתי באותו רגע זה כמעט בלתי אפשרי. הרגשתי שאין לי כוח יותר או חשק להמשיך ולחיות. השבעתי באותו הרגע את הרופא שאני לא מוכנה להיות מחוברת למכשירים ולחיות כצמח, והוא הבהיר לי שאנחנו ממש לא שם".
אז מה בכל זאת?
"הרופא אמר שהאפשרות היחידה שכעת עומדת בפני היא תרופה בשם זוספטה, שיכולה להאריך את חיי באופן משמעותי. זוהי תרופה שבז'רגון הרפואי מוגדרת כמאריכת חיים, והיא למעשה התרופה שהחזירה לי את החיים. אל תתני לגיל שלי להטעות אותך, אני היפראקטיבית ואוהבת לעבוד ולהיות פעילה. כשעברתי את טיפולי הכימותרפיה ואת האשפוזים לא הכרתי את עצמי ובקושי יכולתי לעמוד על הרגליים. היום, למרות השלב המתקדם של המחלה, בזכות התרופה אני חיה את חיי כאשה עצמאית".
כמו שאמרת – "אם אלה החיים, נחייה".
"מאז התרופה חזרתי לבשל, לאפות ולנהוג – תשאלי את בעלי, הוא חושב שאני הנהגת שלו. זכיתי להגיע למסיבות הסיום של הנכדים שלי בבתי הספר, הספקתי אפילו לחלות בקורונה ולהחלים ממנה. אני מקווה לחזור למקצוע שאותו אני כל כך אוהבת כפסיכותרפיסטית. הבן שלי שגר באנגליה הגיע לישראל ביחד עם הנכדות, וכולנו בילינו יחד למשך שבועיים תמימים. מבחינתי אלה הרגעים שמגדירים עבורי חיים שלמים ומלאים".
התרופה שמחזיקה אותך בחיים לא נמצאת בסל הבריאות.
"השנה יגישו אותה לוועדת הסל בפעם הרביעית. עיקר הבעיה הוא הדיון הציבורי, או נכון יותר – ההתעלמות של ועדות הסל בשנים האחרונות מאנשים שהם מעל גיל 70 ורוצים לקבל את האפשרות לחיות עוד. החודש הוא חודש המודעות לסרטן הדם, והרגשתי שאני חייבת להציף את הנושא. אני מנסה לא להגזים, אבל כן – יש גם תוכניות קדימה, בכל זאת אני על הרגליים ויכולה, אז למה לא? עד התרופה הזו חייתי עם גרזן מעל הראש, ועכשיו הכדור הקטן הזה שאני שומרת עליו מכל משמר החזיר אותי להיות עצמאית, העניק לי את היכולת לבלות עם הבת שלי בהופעה של קרן פלס, ואפילו לעשות תוכניות לנסוע לאנגליה בקרוב".
