השילוש הקדוש. "אם היינו יכולים להתעסק בזה כל יום, כל היום, זה היה חלום” (צילום: עדי לסרי)
השילוש הקדוש. "אם היינו יכולים להתעסק בזה כל יום, כל היום, זה היה חלום” (צילום: עדי לסרי)

“בחיפה אין רוק, אבל אנחנו נעשה אותו"

שלומי לחיאני (50, בעל בית דפוס), סער הכהן-לסרי (40, עורך דין), גיא גיטר (40, עוסק בפרסום דיגיטלי) ואייל פרקש (42, מדריך טיולים) הם השילוש הקדוש - להקת רוק שיוצרת בבית הספר למוזיקה ביט. בזמן שרוב בני גילם כבר מפנטזים על פנסיה, הם מנסרים את הלילה

שלומי לחיאני קם בוקר אחד לפני שנתיים כשהיה בן 48, ולא – הוא לא החליט שהוא עם והתחיל ללכת. הוא החליט ללמוד לתופף. שנתיים אחר כך והוא חבר בלהקת הרוק החיפאית השילוש הקדוש שסך שנות ארבעת חבריה הוא לא פחות מ־172 שנים.

שלושת חברי הלהקה הנוספים הם סער הכהן-לסרי (שירה, גיטרה), גיא גיטר (גיטרה) ואייל פרקש (בס), והם מגדירים את עצמם כיוצרי רוק ישראלי-חיפאי. הם אמנם רק בתחילת הדרך – ההרכב בגלגול הנוכחי התעצב והתייצב רק לפני חודשיים – אבל קצב היצירה שלהם הוא מדהים והם עובדים על הרצועה החמישית של האלבום שהם מתכוונים להקליט. הלהקה יוצרת ומתאמנת בביט – בית הספר למוזיקה במרכז הכרמל בניהולו של יובל קאופמן שתומך בה על אף גילה המופלג.

קבעתי עם לחיאני ריאיון אחד על אחד, גם בגלל שהוא המבוגר האחראי אבל בעיקר בגלל היכולת הוורבלית שלו שהיא בלתי ניתנת לעצירה. כשהגעתי למשרדו בהדר, גיטר כבר היה שם ומאוחר יותר הגיע גם הכהן-לסרי. פרקש לא היה בסביבה, לכן דבריו מובאים בסוף הכתבה.

בדרך כלל הסולן הוא גם הפרונטמן של הלהקה, האמן שחשוף לתקשורת, הכוכב (ע”ע מיק ג’אגר מהרולינג סטונס, פרדי מרקורי מקווין ולהבדיל כריס מרטין מקולדפליי). לחיאני, כך נדמה, אוהב להשתזף באור הזרקור אבל יודע לפרגן לחבריו.

לחיאני, הכהן-לסרי הוא הפרונט מן שלכם?

“הוא הפרונטמן לגמרי, ולא סתם פרונטמן אלא פרונטמן מעולה. דרך אגב, הוא לא הסולן הראשון של ההרכב”.

גיטר: “התחלנו כשילוש אמיתי, עם מישהו אחר”.

לחיאני: “והגענו בכלל מרוק סיטי (בית ספר נוסף למוזיקה במרכז הכרמל; ח”ה). את החיבור בינינו עשה בעצם מר טננבאום (איסר אריאל – המתופף שהקים את להקת רוקפור, פרש ממנה וכיום הוא הבעלים של רוק סיטי; ח”ה)”.

גיטר: “כל הזכויות על החיבור שלו”.

לחיאני, למה אתה קורא לו מר טננבאום?

“אני מעדיף לקרוא לו טננבאום כי הוא שינה את שמו לאריאל והוא כבר לא איסר וזה מוזר לי. הוא בעצם חיבר אותי ואת גיא. למדתי לתופף אצלו, וגיא עבד שם”.

גיטר: “עבדתי ולמדתי שם”.

לחיאני: “הצלע השלישית, שני בלום, היה סולן וניגן על בס. בחור חמוד ממש”.

זה יכול להיות מקרה פיט בסט מהביטלס שפרש לפני ההצלחה הגדולה.

לחיאני: “זה לא המקרה הזה. הוא היה בסדר אבל בסוף זה לא הסתדר. גיא ואני רצינו דברים מסוימים והוא הלך לכיוון אחר. רצינו שיהיה יותר פרונט. הספקנו לעבוד על איזה קאבר ביחד ואז התפרקנו”.

אז גיטר עבד שם, אבל איך אתה הגעת לרוק סיטי?

“למדתי קצת תופים לפני זה אצל חבר, רלף הובר, שהוא מתופף בחסד. הוא לא יכול היה להמשיך ללמד אותי כי בדיוק נולד לו ילד, אז עברתי ללמוד אצל טננבאום”.

ככה פתאום, באמצע החיים, מתחילים ללמוד תופים?

“תמיד הייתי מחובר למוזיקה. התעסקתי קצת במוזיקה לפני הרבה שנים, אהבתי נורא רוק, מחובר בנשמה. זה משהו שהעברתי לילדים הגדולים שלי. הבן הבכור הוא גיטריסט ובסיסט, והוא ניגן איתנו במשך תקופה. עכשיו הוא במזרח, בטיול הגדול של אחרי צבא. הבן השני מנגן בפסנתר והוא חייל קרבי. התיפוף אצלי התחיל בביט עוד לפני שהגעתי להובר. התעניינתי אצל קאופמן בחוג תיפוף לבן שלי אורי כשהוא היה בן 6. קאופמן אמר שיש שיעורים של חצי שעה בימי שישי ושאביא את הילד. הגענו פעם, פעמיים, שלוש, ואורי התחיל לעשות סימנים של נמאס לו. יום שישי אחד, חצי שעה לפני השיעור, הוא הודיע לי בבכי שלא בא לו יותר. הרמתי טלפון למורה ואמרתי לו שהבן לא יגיע אבל אני בא במקומו. החלטתי שדי, טיפחתי אותם, את ילדי, ועכשיו תורי. באתי, התיישבתי על המערכת, המורה אמר לי לעשות ככה, לעשות ככה, ואז שאל אם פעם תופפתי. עניתי שלא. ‘אתה תופפת לפני’, הוא לא הפסיק לומר לי, ואני חזרתי ואמרתי שלא. הוא מתעקש שכן, ואמרתי לו ‘אני לא ילד, אני לא משקר, מעולם לא תופפתי’. הוא אמר שאם ככה אז אני צריך מורה ברמה גבוהה יותר והפנה אותי להובר. הגעתי אליו לסטודיו והוא בחן אותי. הוא שם שיר ברקע וביקש ממני לתופף. תופפתי, והוא אמר לי שאני יכול להגיע רחוק. אבל אני לא ילד ואין לי המון זמן פנוי כדי להתאמן, אז שאלתי אם בכלל שווה להתחיל. את אותה השאלה בדיוק שאלתי את איסר כשהגעתי לרוק סיטי. אמרתי לו שאין לי עכשיו זמן לטחון שנים ושיגיד אם יש לי בכלל סיכוי להיות מתופף. הוא אמר לי שאני כבר מתופף ואז העלה פוסט בפייסבוק על קית’ מון, שהיה מתופף לפני שהיתה לו מערכת תופים בכלל, עם תמונה שלי. זה נתן לי להרגיש ממש טוב. הוא רצה להקים הרכב של רוק סיטי שבו אני אהיה המתופף למרות שתופפתי איתו רק ארבעה-חמישה חודשים, גיא שעבד שם והצלע השלישית שכבר לא איתנו שגם ניגן שם. ככה הוא חיבר בינינו”.

גיטר: “אני ניגנתי לפני כן עם שני הרכבים שהתפוגגו להם, וכשאיסר חיבר בינינו היה שם קליק מיידי”.

לחיאני: “היה וייב מטורף מהרגע הראשון”.

ואיך הפכתם להרכב של הביט?

“היתה לנו פגישה עם איסר שאמר שאנחנו מנגנים לא נורמלי, אבל אז נוצר איזה עניין שאני לא רוצה להיכנס אליו. אמרתי לחברים שאם אומרים עלינו שאנחנו כל כך טובים, חבל שנתפרק וכדאי לבדוק מקומות אחרים להתאמן בהם. כך חזרתי לביט, בגלל ההיכרות שלי עם קאופמן, ומאז אנחנו שם”.

 

השילוש הקדוש. “ברור שההופעה הראשונה תהיה בביט” (צילום: עדי לסרי)

השילוש הקדוש. “ברור שההופעה הראשונה תהיה בביט” (צילום: עדי לסרי)

 

 

לא רוצים הביתה

עם ההרכב המקורי הספיקה הלהקה להקליט כמה שירים, והתגובות של החברים היו אוהדות. הם נפרדו מהסולן בגלל בעיות עם השירה לטובת “האוצר הזה” (לחיאני מצביע על הכהן-לסרי שהצטרף לשיחה). “אחיו הוא חבר שלי כמו אח”, מספר לחיאני, “ואמרתי לו שנשארנו שניים ושיביא אותו. סער הצטרף והכניס לנו מקצועיות ברמה אחרת. הוא הביא גיטרה מפחידה. בחיפה הוא גיטריסט על”.

הכהן-לסרי, 40, נשוי ואב לשלוש בנות, הוא במקור מזיכרון יעקב. הוא נדד למרכז, ומחודש יולי האחרון הוא גר בחיפה. הכהן-לסרי מנגן בגיטרה מגיל 15, ובשנתיים האחרונות הוא עוסק במוזיקה בביתו, שבו הוא הקים אולפן הקלטות. למחייתו הוא עוסק בעריכת דין בתחום האזרחי מסחרי. גיטר, גם הוא בן 40, נשוי ואב לשניים, עוסק בפרסום דיגיטליוגם הוא מנגן מגיל 15. הוא מעולם לא למד אצל מורים ולא יודע לקרוא תווים. הוא זה שמלחין את כל השירים של ההרכב. פרקש, 42, גרוש פלוס שלושה בנים, עסק במוזיקה מצעירותו, הוא מנגן במפוחית, בכלי הקשה, בפסנתר, בגיטרה ועכשיו גם בבס. הוא מדריך טראקים ברחבי העולם, עובד בחברה להגנת הטבע ומלמד בקורסים למורי דרך באוניברסיטת חיפה. לחיאני הוא בעליו של בית דפוס מצליח. ארבעתם כבר מסודרים כלכלית, ולכן יכולים להרשות לעצמם להקליט אלבום – עניין לא זול בכלל – ולחלום בגדול.

גיטר: “חבל שלא התחלנו עם זה לפני כן. אם היינו יכולים להתעסק בזה כל יום, כל היום, זה היה חלום”.

לחיאני: “הייתי מוכן לוותר על הרבה מאוד דברים בשביל להתעסק במוזיקה ולבוא הביתה לאשה ולהגיד לה שאנחנו בסדר עם הבנק. אבל זה לא עובד כל כך בארץ. אנחנו עושים את זה בשביל פאן. בסך הכל אנחנו בסדר בקטע הכלכלי. אנחנו עושים את זה באהבה, ואולי בגלל זה בסוף ייצא לנו משהו ממש טוב”.

כבר יש שם לאלבום?

גיטר: “יקראו לו ‘פנורמה’. זה שם מקורי, ואני נותן את הקרדיט לאשתי שזו הצעה שלה. אחרי כל חזרה אנחנו יושבים בפיצה פנורמה ברחוב שער הלבנון ומפרקים מגש. ‘פנורמה’ זה שם מתאים לאלבום – חיפה, חיפאים – וגם שם מגניב עם כל מה שאנחנו מביאים. כל אחד מביא משהו משלו, וזה יושב בול. עפנו על הרעיון”.

מתי תתחילו להופיע?

לחיאני: “אנשים בביט כבר משגעים אותנו שנתחיל להופיע, אבל זה יקרה רק עם חומר מקורי שלנו. אנחנו לא עושים קאברים. הקיצר, אנחנו בעבודה של כתיבה, הלחנה והקלטה”.

גיטר: “אחר כך החלום הוא להופיע, וכמה שיותר”.

סיבוב הופעות?

גיטר: “אם אפשר אז למה לא?”.

לחיאני: “ברור שההופעה הראשונה תהיה בביט”.

גיטר: “היא כבר סולד אאוט עוד לפני שיצאה ההודעה”.

לחיאני: “אני מניח שזה מה שיהיה בגלל שאנחנו לא עושים את זה למטרות רווח. אנחנו כמו עמותה”.

מלכ”ר.

“מלכ”ר לגמרי. אני חושב שזה יזרום. נביא הרבה אנשים ונקווה שהם יאהבו, ואז אולי מכאן תצא הבשורה ובסוף גם נעשה מזה כסף”.

הכהן-לסרי: “אולי בסוף. אנחנו כולנו פחות או יותר באותו סטטוס של החיים שהובילו אותנו לכל מיני משרות יום, אבל לכל אחד היה את הרצון להתעסק במוזיקה. מילדות תמיד דוחפים לך לראש שאתה לא יכול להתפרנס ממוזיקה, שלא תוכל לחיות כך, שזה לא ילך. ואז אתה הולך בדרך אחרת שאולי קצת מנוגדת לאופי שלך ולמה שאתה אוהב לעשות ביום יום. אז אתה עובר את גיל 40 ומתחילות להיות כל מיני תהיות על החיים – מה אני עושה? מה אני אוהב לעשות? – וזה שלב שכולנו עברנו אותו. אז למרות העיסוק העיקרי אנחנו לא מוותרים על מוזיקה ומפנים את הזמן, גם אם זה בשעות מאוחרות, וזה 100 אחוז לנשמה”.

לחיאני: “בכניסה לחדר החזרות יש לכולנו משפט קבוע – ‘איזה יום קשה לאללה היה לי היום’. אנחנו מגיעים מפורקים, אבל אז מתחברים למוניטור ובום – מגיעה השעה 23:00 ואנחנו אומרים ‘לא רוצים הביתה, רוצים עוד’”.

לעד תהיו אינדי או שיש סיכוי לחבור לחברת תקליטים?

“אנחנו נוציא את התקליט בעצמנו ונשווק את עצמנו. אם נראה שזה תופס ויגידו שיש בזה עניין, אולי נצטרך מישהו שיעשה לנו יח”צ וסגירת הופעות. אבל קודם כל שנהיה שם, שאנשים יאהבו. בארץ יש בגדול בעיה עם רוק. זה לא שאני נגד מזרחית – הורי הם מרוקאים – אבל אני ילד שגדל על רוק, ובגדול זה די נגמר, הרוק זז הצדה”.

גיטר: “הרוק דעך. הוא לא נגיש כמו שהיה פעם”.

למה זה קרה?

“האוזן עוברת איזו אבולוציה”.

לחיאני: “בדיוק. ואנחנו רוצים להראות שיש פה רוק בועט וטוב ואיכותי, עם טקסטים עמוקים, עם מסר ועם גיטרות מנסרות. הלו, זו מוזיקה”.

כמה עולה להפיק אלבום?

“קודם כל אנחנו צריכים להקליט את כל השירים. זה לא מעט כסף, אבל אני מאמין שאנחנו בסדר עם זה, נעבור את זה”.

גיטר: “זה אחד היתרונות שלנו בתחום הזה – אנחנו כבר מבוגרים, עברנו כמה דברים בחיים ויש לנו את הקצת הזה לתת. אנחנו עובדים קשה בשביל ההובי הזה. היום בעידן הדיגיטלי הרבה יותר פשוט להוציא אלבום, הרבה יותר מהיר. אנשים מקליטים שיר ומוציאים אותו, הם לא מחכים. העלויות ירדו, כמו גם זמן ההפקה, והכל הרבה יותר פשוט. אפילו שאנחנו לא עובדים על זה כל יום, עדיין יש לנו הספקים יפים ותוצאות יפות. אני מקווה שאנשים יאהבו, אני מאמין שכן”.

 

השילוש הקדוש. "בקטע של רוק הגיל הוא יתרון עצום" (צילום: עדי לסרי)

השילוש הקדוש. "בקטע של רוק הגיל הוא יתרון עצום" (צילום: עדי לסרי)

 

לא אוהבים מזרחית

ארבעתם גדלו על אותה מוזיקת רוק של שנות ה-70 וה-80 ולכולם יש איידול. גיטר מושפע מאחד שחי, נושם ובועט – דייב גרוהל מהפו פייטרס. כשיגדל הוא רוצה להיות בדיוק כזה. לחיאני גדל על לד זפלין ועל המתופף האגדי שלה ג’ון בונהם, והכהן-לסרי התחיל עם רוק כבד ולאט לאט התעדן.

לחיאני, בתחילת השיחה אמרת שאתם עושים רוק חיפאי. מה זה אומר?

“זה בעצם אומר שבחיפה אין רוק, אבל אנחנו נעשה אותו”.

גיטר: “הרוק יצא מחיפה בשנות ה־80. המון אמנים גדולים יצאו מחיפה ומהקריות. אני חושב שזה מה שאנחנו עושים – להשאיר את זה חי וקיים. אם הייתי יכול לעשות קאברים של הפו פייטרס כל היום…”.

לחיאני: “בנוסף”.

גיטר: “ברור שבנוסף, לא במקום”.

לחיאני: “בונזו מבחינתי זו אגדה מטורפת. הלוואי ושהיה לי קצת ממה שיש לו”.

גיטר: “יש. חלק מהנשמה שלו נמצאת אצלך בידיים”.

לחיאני: “אני באמת מת עליו, אבל בגלל שגדלתי באייטיז אני כן קצת יותר מחובר לאלקטרוני. זה יכול להיות הקיור, הדארק אייטיז, לא הפופ המגעיל, לא מודרן טוקינג. לכן אני נורא אוהב את סער, כי בשיר אחד הוא עשה איזה סוויץ’ ונתן לנו קטע אלקטרוני. יש לו תיבת אפקטים הזויה שהופכת גיטרה חשמלית מנסרת ל־Keyboard או לסינתיסייזר. אני אוהב נורא את הדברים שהוא מביא”.

הכהן-לסרי: “מבחינת השפעה מוזיקלית אני דווקא התחלתי ברוק כבד יותר – מטליקה, איירון מיידן, גאנז אנד רוזס – וזה הלך והתעדן עם השנים. עברתי לפינק פלויד, לדייר סטרייטס ולדפש מוד. במוזיקה הישראלית אני אוהב מאוד את ברי סחרוף, את אביתר בנאי ואת מאיר בנאי”.

לחיאני: “יש בינינו דברים נורא דומים ויש דברים נורא שונים. כל אחד מאיתנו מביא את הדברים הקטנים האלה, אבל יש לנו דבר אחד משותף – אנחנו לא אוהבים מזרחית”. (כולם פורצים בצחוק).

גיטר: “אבל אנחנו אוהבים זוהר”.

לחיאני: “זוהר זה כאב, זה שכונות, זה של פעם. אנחנו די דומים, וזו אחת מהסיבות הטובות לכך שאנחנו עושים מוזיקה יחסית מהר מאוד. אף אחד לא מושך לכיוון אחר לגמרי, ולכן אין התנגשויות. אנחנו זורמים עם מה שאנחנו עושים. כל אחד מביא טוויסט קטן, ואנחנו עפים לגמרי. אנחנו עושים שירים ממש מהר – אני לא רוצה לומר שאנחנו מכונת להיטים אבל אנחנו קרובים לזה”.

אולי זה בגלל הגיל. לא נשאר לכם הרבה זמן.

“לא, זה לא שם בכלל. אני חושב שאני בן 30 בכלל. יש לנו עוד הרבה שנים לעשות מוזיקה”.

כיף לעשות את מה שאוהבים.

גיטר: “עוד מעט נצא לפנסיה, ואז בכלל נוכל להתמסר לזה”.

לחיאני: “אנחנו מנגנים טוב בכל קנה מידה, נכון סער?”.

הכהן-לסרי: “לגמרי. אנחנו לא עושים קאברים ומנגנים רק מוזיקה מקורית. זה מביא סיפוק הרבה יותר גדול ליצור משהו משלך מאשר לנגן שירים של מישהו אחר”.

לחיאני: “באזור שלנו אין הרבה הרכבים שעושים מוזיקה, בטח לא בגיל שלנו, ואין הרכבים שעושים דברים מקוריים. ליצור רוק ישראלי שנכתב בעברית – ואנחנו שרים רק בעברית – ובלי פוזות זה מובן ונגיש, ואני חושב שאנחנו עושים את זה טוב. אני רוצה שנעלה על במה גדולה בחיפה בחינם, וכשנסיים אנשים ימחאו לנו כפיים כי הם אהבו את מה ששמעו. לי באופן אישי זה יעשה ממש טוב. זה יהיה ענק”.

הופעת פעם מול קהל?

“לא, ואני כמו אש, אני כל כך רוצה כבר. אבל בשביל שזה יקרה אנחנו צריכים שיהיה לנו מספיק חומר ושהוא יהיה מספיק טוב כדי לצאת כמו שצריך”.

גיטר: “אני מתגעגע להופעות, זה אדרנלין מטורף. לסיים הופעה ולקבל מחיאות כפיים זה סוג של אהבה. זה וואו, קשה להסביר את זה. אני מעודד אותם שיאללה, בואו נעלה לבמה. אני מת לטרוף אותה כבר”.

לחיאני: “אני לא הופעתי וזה בוער בי ברמות של טירוף, אבל אני מבין שזה לוקח זמן. אם אני עולה בפעם הראשונה אז לעלות כמו שצריך ולא עם איזה חומר דרדלה, שאנשים יגידו ‘בסדר’. אני רוצה שזה יהיה יותר מבסדר”.

כמה שירים אתם מקליטים לאלבום?

“מה החלטנו, עשרה שירים?”.

איך עשרה שירים יחזיקו הופעה?

גיטר: “רק הסולואים של סער זה עשר דקות כל שיר”.

יש לכם פריחה מאוחרת. אתם מצטערים על כך שזה לא קרה בשנות ה־20 שלכם?

לחיאני: “כן ולא. וואלה, זה מדהים. דיברתי על כך עם רלף ואמרתי לו שאני מצטער שלא התחלתי בגיל צעיר, והוא ענה שטוב שהתחלתי רק עכשיו. שאלתי למה הוא אומר את זה אם אני כזה טוב, והוא הסביר מה היה קורה לי בגיל 20 – הייתי הופך למתופף כל כך טוב עד שהייתי בוחר את זה כמקצוע ומגיע לגיל 50 בלי כלום בחיים”.

חוץ מהמוזיקה שלך ואולי גם כמה מעריצות?

“לא מעניין. לא חסר לי”.

סקס, סמים ורוקנרול.

“סמים גם לא חסר לי”.

גיטר: “רק המוזיקה היתה חסרה אז, כל השאר היה לו”.

לחיאני: “בתכל’ס, בתוך הנשמות שלנו יש קטע שאומר שחבל שלא התחלנו לפני כי אולי היינו היום במקום אחר. או שכן או שלא. אנחנו יכולים לקשקש, אבל יכול להיות שמה שאנחנו עושים עכשיו לא היה עובר אז. יכול להיות שבגלל שאנחנו כל כך אוהבים את זה אנחנו רוצים לעשות את זה כמה שיותר שנים, ובטח גם לגנוב כמה שנים אחורה. אבל אי אפשר”.

הכהן-לסרי: “אני בדעה שכל דבר קורה בעתו. עכשיו, כשאנחנו בשלים ומיושבים בדעות שלנו, בטעם ובחיים בכלל, אנחנו באים ממקום אחר – עמוק ובשל יותר – וזה בא לידי ביטוי בטקסטים, ביצירה, בעיבודים ובלחנים. זה דווקא דבר חיובי. אצלי מוזיקה היתה שם כל השנים, לא הפסקתי לנגן, אבל להגיע למצב של ליצור מוזיקה מקורית זה משהו שרק לאחרונה הבשיל. הגיל מביא איתו משהו”.

לחיאני: “מה זה משהו? הוא מביא ערך מוסף עליון. האוזניים שלנו שמעו כל כך הרבה סגנונות, אבל היום אנחנו מגיעים לשיר וישר יודעים לשייך אותו שזה דומה לכך וכך. יש לנו בראש אוצר שלם של מוזיקה, ומתוכו אנחנו יכולים לקחת המון דברים”.

הכהן-לסרי: “עצם זה שאנחנו לא תלויים בזה לפרנסה זה נותן איזשהו רוגע. אין לנו לחץ לעשות שום מהלך מהר, יש לנו את הזמן לבשל את החומרים עד שנהיה שבעי רצון ונעשה גם הופעות”.

גיטר: “המון חברים בלהקות לא אוהבים לדבר על התקופה המוקדמת שלהם. הם תמיד אומרים ‘היינו ילדים, עשינו שטויות, זה לא היה הכיוון שרצינו’. אני חושב שאנחנו לא שם, לנו יש את הבגרות למוזיקה. זה משהו בוגר ומוכן”.

לחיאני: “אני מסכים איתך לגמרי. בקטע של רוק הגיל הוא יתרון עצום. שמענו אותו על כל כיווניו וגווניו. אם אנחנו יכולים להביא מוטיבים מתוך זה – זה הכי טוב. בשבילי המודל זה בונזו. הבן אדם מת לפני 40 שנה והוא עדיין מודל”.

 

השילוש הקדוש. “עוד מעט נצא לפנסיה, ואז בכלל נוכל להתמסר לזה” (צילום: עדי לסרי)

השילוש הקדוש. “עוד מעט נצא לפנסיה, ואז בכלל נוכל להתמסר לזה” (צילום: עדי לסרי)

 

“הרוק הקלאסי הוא בנשמה”

אייל פרקש הגיע אף הוא לביט עם בנו, ועל הדרך שאל את יובל קאופמן אם יש איזה הרכב שיתאים לו מבחינת הגיל. הצלע הרביעית בהרכב הוא טירון בן חודשיים בסך הכל, אך לדבריו, בגלל הווייב המטורף, הגיל הדומה והעובדה שהם גדלו על אותה מוזיקה זה רק גורם להם להישמע טוב יותר.

ומי האיידול שלך?

“זה מגיע מהמון המון עולמות – בוב מארלי, אהוד בנאי, מיק ג’אגר וכל להקות הרוק משנות ה־70 וה־80. מוזיקה ערבית קלאסית, מוזיקה הודית, יאיר דלאל, בוסתן אברהם. אני בא ממקום מגוון מאוד, אבל הרוק הקלאסי הוא בנשמה”.

גם אתה חושב שהרוק התמוסס?

“היום זה לא הרוק הטהור והמחוספס שהיה פעם. אני יכול להבין למה היום שומעים פחות רוק מאשר פעם. היום קל מאוד לסמפל קטעי מוזיקה ולערוך אותם באופן דיגיטלי, ובעצם העבודה של מפיק משתלבת עם העבודה של האמן עצמו. הגענו לעידן אקסטרה דיגיטלי. יותר מדי בקלות עורכים ומפיקים שיר, ולדעתי צריך לקחת יותר זמן כדי לבשל אותו בנפש. אחד מהדברים המדהימים בנגינה עם החברים שלך בחדר החזרות זה שיש שם סיפור, שמשהו מתפתח. זה לא רק הטקסטים והפרטיטורה והמוזיקה. כל חזרה זה הווייב שהאנשים מביאים, איך שהם מבינים האחד את השני מבחינה מוזיקלית. זה כמו מערכת יחסים, עולם שנפתח מחדש בכל פעם”.

אתה מצטער שזה מגיע רק עכשיו ולא בשנות ה-20 שלך?

“ממש לא, נהפוך הוא. אני מאושר שזה קורה רק עכשיו. כיום היכולת שלי לבוא לידי ביטוי במוזיקה, בטקסט או בשירה היא הרבה יותר עמוקה מאשר לפני עשור או שניים, כי מה לעשות – אנחנו מביאים סיפור חיים. אם אני משווה בין מי שהייתי פעם למי שאני היום, זה בן אדם אחר לגמרי. אנשים מגיעים לשיא הקריירה המוזיקלית שלהם בגיל שלנו, ואנחנו רק מתחילים למרות שכל אחד מאיתנו התחכך בעולם המוזיקה לא מעט. דווקא לגיל יש פקטור ומשמעות שונה בלהקה שלנו. אנחנו באים ממקום בשל מאוד, ולחיבור בינינו יש וייב נדיר. אנחנו בהתרגשות וזה כיף מטורף. אני יודע לאבחן מוזיקה טובה, ואני יודע שהלהקה שלנו מוכשרת ושזה ילך. אין לי ספק בכלל”.

 

 

השילוש הקדוש. "אם היינו יכולים להתעסק בזה כל יום, כל היום, זה היה חלום”

השילוש הקדוש. “ברור שההופעה הראשונה תהיה בביט”

השילוש הקדוש. "בקטע של רוק הגיל הוא יתרון עצום"

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
תגיות:
אולי יעניין אותך גם

תגובות

3 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    אין לכם בושה? יש מלאן אינדי רוק, מטאל פאנק בעיר אבל במקום זה בחרתם בכותרת אומללה וכתבה ריאקציונרית על… חבורה של סאחים בבועה בני 40 פלוס. כנראה זה הפרופיל של כתב כולבו הממוצע…כפני הכתבה כפניכם – לא רלוונטיים, עצובים, פתטיים.

  2. יאבינוס הרביעי

    אתם לא מתביישים? כתבה מנותקת מהמציאות. יש בעיר המון אינדי, מטאל, רוק ופאנק… אבל במקום זה אתם מכסים באופן מטעה וריאקציונרי חבורה של סאחים בני 40 פלוס. כנראה זה הפרופיל של הכותבים / הקהל שלכם – לא רלוונטיים ברמות פתטיות. לא קשה לברר ולמצוא הרכבים צעירים ובועטים בעיר… אבל כנראה הם לא משלמים כמו הגריאטריים שחיים בבועה ולא יצאו לעיר כבר עשרים שנה.

  3. גיל זה רק מספר

    גריאטרים? לא רלוונטים? פתטיים? – כמו יין טוב שמשתבח עם השנים, הם בהחלט רלוונטים, חבורה מגניבה שמסרבת לוותר על רוח הרוק המפעמת בהם, לא נותנת לסטיגמות ולדעות חשוכות לעצור אותה. שגדלה וינקה רוק מראשיתו – "הרוק הכבד/המטאל, נולד בשנות ה-70, הגל הראשון של להקות הבי מטאל הופיע בבריטניה בין השנים 1967 ל־1974. שלוש להקות אנגליות נחשבות לאבות המייסדים של הרוק הכבד: לד זפלין, דיפ פרפל ובלק סבאת'." ואל תשכחו חברה- יום אחד גם אתם תיהיו באותו גיל ואני מקווה שלא תתנו לינוקים לעצור אתכם או לסתום את פיכם.

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר