לפני כחודשיים אולפת חיידר היתה בטראק בהרי ספרד, ובסיומו היא גילתה שיש לה כמה ימים חופשיים. המחשבה להרוג ארבעה ימים בעיר, לא משנה איזו עיר, ללא מטרה, סתם כך כדי להעביר את הזמן בחוסר מעש, העבירה בה חלחלה. היא פתחה גוגל, ראתה שיש לה בדיוק יומיים להסתגלות, יום לרוץ ויום לנוח, אז היא נרשמה בספונטניות למרתון ברצלונה. בדיוק כמו כל ישראלית שמגיעה לשופינג ברמבלאס. ככה זה כשלהנאתה היא רצה שעה וחצי בכל יום, מדוושת שלוש-ארבע שעות ביום שישי ומשלימה שעתיים-שלוש של ריצה בשבת, וכל זה אחרי שפרשה באופן זמני מתחרויות ועושה זאת לשם הנאה בלבד.
חיידר נולדה לפני 47 שנים בכפר סמיר בבית בודד, שדבר לא מפריד בינו לבין הים מלבד רצועת חול. שם היא בילתה את כל חופשותיה ואירחה את חברותיה, ובתמימותה חשבה שכך גדלים כל הילדים, כילדי טבע.
“היינו מגיעים הביתה אחרי בית ספר, האוכל היה מוכן, אבא היה חוזר מהעבודה והיינו לוקחים את הסירים ויוצאים לאזור כרמיה, שם היתה באר מים”, היא נזכרת, “ישבנו על המחצלת, אכלנו, עשינו שיעורים, אמא ואבא נחו, ואחרי זה, בערב, הוצאנו מים מהבאר, התקלחנו, לבשנו פיג’מה ונרדמנו בנסיעה בדרך הביתה. זה היה בטבעי שלנו”.
חיידר. "אף פעם לא עניין אותי להתחתן" (צילום: סנדי אהרון)
חיידר היא אחותו הצעירה של רפאת (רפי) וגדולה מאחיה נשאת ומאחותה אדיר – רביעייה מלוכדת מאוד שעסקה בספורט. הבנים שיחקו כדורסל במכבי והפועל חיפה, האחות היתה שחיינית, והיא שיחקה כדורעף במשך 28 שנים, מגיל 13, בהפועל מטה אשר – אחת מהקבוצות הטובות בהיסטוריית הענף ובנבחרת ישראל.
העובדה שרפי היה שחקן מפורסם פתחה לך את הדרך?
“החינוך של ההורים שלי הוא זה שהביא לנו את הפתיחות. גדלנו בבית שחגגנו בו את כל החגים של המוסלמים, הנוצרים והיהודים, אפילו שהורי הם מוסלמים. רק בגיל מבוגר יחסית הבנתי שיש הבדלי דתות. ההורים נתנו לנו את היכולת לקבל את האחר כשווה ותרמו רבות לכך שהעזתי. נכון, גם ההצלחה של אחי עודדה אותי להעז, אבל כלום לא הפחיד אותי בקטע של המפגש הבין תרבותי, כי גדלתי בבית כזה”.
למה דווקא כדורעף?
“זה התחיל בשיא הספונטניות. בעקבות האחים שלי רציתי לשחק כדורסל והלכתי לרופא שיחתום לי על טופס שאני בריאה ויכולה לשחק. הרופא שאל אותי למה כדורסל, כי נראה לו שעם הנתונים שלי אתאים מאוד לכדורעף. אף פעם לא שיחקתי כדורעף ועניתי לו שאני לא יודעת מה זה המשחק הזה. הוא הציע לי לנסות במשך חודש ואם לא ימצא חן בעיני אוכל לעזוב ולהצטרף לכדורסל. הוא היה הרופא של מטה אשר. התחלתי, התאמנתי חודש והתאהבתי”.
במה במיוחד?
“אני חושבת שהאהבה שלי לכדורעף נובעת מהרשת שמפרידה בינך לבין היריב. לא צריך מרפקים ולא דחיפות. פשוט משחקים מול היריב, אך ללא מגע. זה הכי משך אותי למשחק”.
מתי הבנת שאת הולכת לכיוון מקצועני ולא סתם נרשמת לסתם חוג?
“הרופא לקח אותי לקבוצת הבוגרות של מטה אשר, שהיתה הקבוצה הכי טובה בליגה ושדורגה במקום הראשון בטבלה. הצטרפתי לצעירות, ולאט לאט שילבו אותנו עם המבוגרות. התאמנתי כל יום כמו בקבוצה מקצוענית, ובהתחלה חשבתי שזה האתגר שלי – לשלב אימונים ברמה היומיומית ולאזן עם הלימודים בבית הספר – אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא אתגר בכלל. האתגר היה להתמודד עם החברה הערבית שלא קיבלה את הדרישות ואת הפתיחות שהספורט דרש ממני. עם התמיכה של ההורים עברתי את האתגר הראשון”.
בקיבוץ עשו לך עניינים או שקיבלו אותך?
“בקבוצה לא עשו לי עניינים והיו קבלה, יחס ופרגון טובים. הרגשתי שם ממש בבית, אבל כשהיינו נכנסות לחדר האוכל בקיבוץ קלטתי שמסתכלים עלי בהבעה של ‘הנה הערבייה שבאה לכדורעף’. היו רק מבטים, אף פעם לא שמעתי מילה. החוויות התחילו לקבל משמעות אחרת כשהתחלתי לנסוע לחו”ל ולייצג את המדינה. זה היה הקושי. הייתי מגיעה עם כל השחקניות לשדה תעופה, ובביטחון הייתי מופרדת מהן. הן עברו במסלול אחר”.
אבל נסעת לייצג את המדינה.
“נכון, הייתי שחקנית נבחרת ישראל, אבל ביטחון זה ביטחון. חברות שלי היו מבלות שלוש שעות בדיוטי פרי ואני הייתי מבלה שלוש שעות עם הביטחון. החוויה המתסכלת באה אחר כך. כשהיינו מגיעות למטוס הן דיברו על השופינג ועל החוויות, ואני לא יכולתי לשתף בכלום. מה אשתף? על ההשפלה שעברתי? היתה לי דילמה גדולה מאוד מה אני עושה אחרי דבר כזה. איך אחרי כמה שעות טיסה את אמורה לעשות כמיטב יכולתך, כשחקנית שווה, למען המולדת. המעבר החד הזה בין חוסר שוויון לשוויון היה לי קשה מאוד, אבל אני יכולה להגיד שמהחוויות האלה התחזקתי”.
זה הוביל אותך למה שאת עושה היום?
“החוויות האלה של חוסר שוויון שספגתי כאשה בחברה הערבית וכערבייה בחברה היהודית מתנקזות לעשייה שלי היום. כנערה מתבגרת היה לי קטע רציני של חיפוש זהות ושייכות, אבל אני יכולה להגיד שהיום יש לי זהות ושייכות למעגלים שמתאימים לי, ובזה זה נגמר וטוב לי שם”.
חיידר. “לא מבינים כמה צפוף כאן עד שיוצאים החוצה"
רוצים להישאר מעודכנים?
תא לחץ במכון ווינגייט
חיידר מובילה מסעות אתגר בטבע של קבוצות מעורבות של נשים – יהודיות וערביות. היא נותנת להן את ההזדמנות להכיר את האחר ואת השונה ומאפשרת להן לבנות גשר ביניהן. מעבר להיכרות חיידר מעודדת אותן למצוא בעצמן יכולות גופניות שהן לא ידעו עליהן ומתרכזת בלתת לאותן נשים חוויה והעצמה בדרכה המיוחדת.
“כל הזמן חיפשתי מסעות, הרפתקאות, אתגרים”, היא משחזרת, “טיפסתי באנטרקטיקה ביחד עם משלחת שלום שנקראה ‘לשבור את הקרח’ להר ללא שם, והענקנו לו את השם ‘הר הידידות ישראלי-פלסטיני’. זה היה מסע בהנהלתו של דורון הראל – הישראלי הראשון שטיפס על האוורסט. שם, בטבע, הבנתי שכולנו שווים ושאין הבדל בין האחד לשני. כולנו מחפשים רק לשרוד. התחלתי להשתמש בזה ככלי לחבר בין אנשים, כי אין כמו הטבע. כשקר אז לכולם קר, והיתושים עוקצים את כולם. בטבע אנחנו שווים, וחשבתי שזו פלטפורמה מדהימה – לקחת אנשים שירגישו ויבינו מה זה טבע, כי שם מגיעים לתובנות שבחיים העירוניים קשה להגיע אליהן. בסוף זה הפך גם לעשייה. אני פעילה עם עוד שש נשים, אחת מכל יבשת, ואנחנו עושות בכל שנה מסע ביבשת אחרת בנושא מים להעלאת המודעות להנגשת מי שתייה, להעצמת נשים ולשלום. עשינו כבר מסע רפטינג במשך חודשיים על הגנגס בהודו, היינו בסין, ובספטמבר אנחנו מתכננות לעשות את המיסיסיפי בקאנו במשך חודשיים. המטרה שלנו היא להעביר מסר. אנשים מודעים לכל מיני בעיות סביבתיות וחברתיות אבל לא עושים כלום. כשהם שומעים על המסע המסר מועצם והדברים מקבלים לפתע משמעות אחרת. אנחנו פוגשות אנשים בקהילות, תלמידים בבתי ספר וסטודנטים באוניברסיטאות, ומציפות את הבעיות הבוערות שמשתנות מאזור לאזור. אנחנו מעוררות את המחויבות של כל בן אדם, מאמינות ומספרות על From Hope To Action – מתקווה לעשייה. כל אשה מעוררת השראה ומספרת איך חלמה על הדברים ומה עשתה כדי להשיג אותם. הנשים מעבירות מסר שלכל אחד יש אחריות על עצמו ועל המעגלים שסובבים אותו ואיך הוא יוכל להשפיע, לעודד אנשים לעשייה ולהיות מעורב”.
איך התחברתן?
“קיבלתי מייל שמחפשים נשים שעוסקות בחינוך ויש להן ניסיון במסעות, אשר עברו חוויות קשות ויש להן סיפור מעניין. הגשתי מועמדות ועשו לי ריאיון בסקייפ. לקחו אותנו למסע של חודש בנורווגיה – גררנו מזחלות, נתקענו בסופות שלגים (צוחקת)”.
צמד המילים “קשה לי” נמצא בלקסיקון שלך?
“קשה לי להיות בעיר וקשה לי להיות במשרד. להיות בחוץ זה כיף. יש לי המון סקרנות לדעת מהו גבול היכולת שלי, לאן אגיע. וזה מדהים אותי בכל פעם מחדש – איך הגוף משתף פעולה איתנו. אני לא יודעת מהם הגבולות שלו. ניסיתי המון דברים, אם זה קור, או אם זה לרוץ עשר שעות או אם זה המרתון הכי גבוה בעולם – Mt. Everest Base Camp”.
מה עשית באוורסט?
“טיפסתי לגובה של 5,300 מטר, ושם התחיל הזינוק וסיימנו בגובה של 3,500 מטר”.
מרתון? 42 ק”מ? איך נושמים בכזה גובה?
“לקח לי שמונה שעות לסיים. בהתחלה לוקח שבועיים להתאקלם תוך כדי טיפוס, וכשמגיעים לגובה של 5,000 מטר מתחילים לרדת. ב־4,000 מטר כבר רצתי כאילו אני בחוף הים של חיפה. פתאום מרגישים את הריאות. מדהים לגלות את הגוף, לשמוע את הלב ולנשום טוב מאוד. זה לחוות את הדברים מהבחינה הפיזית. אלו הן חוויות שכל אחד צריך לעבור כדי ללמוד יותר על עצמו, כדי לדעת מה הוא מסוגל ומה לא, כדי להרגיש איך הגוף מגיב. אני אוהבת לקחת את הגוף למקומות האלה”.
כמה זמן התאמנת למרתון הזה?
“במשך שמונה חודשים התאמנתי במכון ווינגייט בתא לחץ כדי להתאקלם. בין לבין רצתי שני מרתונים ובמשך שבועיים התאמנתי באלפים”.
אז אצלך אין קצה גבול יכולת.
“בכל פעם מגיעים לשיא חדש, עוברים אותו וממשיכים הלאה. זה מדהים. זה עובר מהפיזי, לנפשי, לרוחני. במרתון באוורסט הייתי בשמים. החיוך לא ירד לי מהפנים. התחלנו בשלג, בגשם, במים וברוחות, וזה לא הפריע לי. רק בטבע אנחנו יכולים להבין כמה אנחנו קטנים. לא מזמן תכננו לטפס את האוורסט Base Camp. היינו שלושה ימים בקטמנדו אבל ביטלו לנו את הטיסות להימלאיה בגלל תנאי מזג אוויר. הייתי שם עם נשים שאוהבות טבע אבל אין להן הרבה ניסיון. היה להן ממש קשה לקבל את זה שאנחנו לא ממשיכות. אז שיניתי את המסלול ויצאנו לאגמים הקפואים, שזה מסלול מדהים. טיפסנו בסערת שלגים לגובה של 4,500 מטר, ואז אחת מהן צעקה לכיוון האגם ‘ניצחנו, בסוף הגענו’. אמרתי לה שתגיד תודה לאגם שבכלל אפשר לנו להתקרב אליו. המחשבות האלה שאנחנו שולטים בכל ושאנחנו יכולים הכל פשוט מתבטלות. ההבנה של כוח הטבע ושאנחנו קטנים לעומתו היתה להן קשה מאוד. זאת חוויה אחרת כשלוקחים דברים בפרופורציות”.
חיידר. "ב־21:00 כבר אין עם מי לדבר”
לטפס בלי לחשוב פעמיים
לאחר המסע לאנטרקטיקה בשנת 2004 התחברה חיידר לארגון שעסק בפיתוח מנהיגות דרך אתגרים בטבע. בארץ היא עבדה במשרד החינוך והרגישה מחנק וצפיפות. היא הגישה מכתב התפטרות ונסעה לעבוד בארצות הברית.
“לא מבינים כמה צפוף כאן עד שיוצאים החוצה”, היא אומרת, “גם נמאס לי מהארץ ומתקרת הזכוכית. אין לאן להתקדם פה. גרתי בהרים והתחלתי להוביל קבוצות של אמריקאים מעורבים – שחורים, לבנים ואסייתים – בקטע של מנהיגות, היכרות וקירוב לבבות. אימצתי את הרעיון כי בארץ התעסקתי עם כמעט אותו קונפליקט וחשבתי שעדיף להביא לשם בני נוער ערבים ויהודים שיחוו את המסעות האלה. במשך ארבע שנים הבאתי לשם בני נוער מהארץ, והיה מוצלח מאוד. ואז ראשי הפרויקט רצו לפתוח סניף בארץ והציעו לי לנהל אותו. חזרתי ופתחתי את הסניף, אבל בגלל המשבר הכלכלי בארצות הברית הקפאנו את הפעילות. מאז אני מוציאה להימלאיה קבוצות של בני נוער וסטודנטים וקבוצות מעורבות של נשים וגברים. איכשהו תמיד ההתנהגות של הנשים בקבוצות האלה מפתיעה אותי. יש בקבוצה חלוקת תפקידים – מנווט, מאסף, מתעד של היום, הלידר של היום – ותמיד הנשים בחרו בתפקידים הכי סטריאוטיפיים. ‘אני במטבח כי אני יודעת לבשל ולא יודעת לנווט ולא מסוגלת להוביל קבוצה’. הן כל הזמן הסתכלו עלי בהערצה ולא הבינו איך אני עושה את מה שאני עושה. אמרתי להן שאני עושה מה שבא לי ושלכל אחת יש את היכולת הזו, אני לא וונדרוומן שעושה דברים בלתי אפשריים. לא הבנתי איך עורכת דין למשל לא מסוגלת לקחת החלטה בשטח. הבנתי שההתנהגות מושתתת על הבנייה חברתית ועל מי שאת ועל מיהם המעגלים סביבך שאומרים לך מי את, וזה גורם לחוסר ביטחון. אשה חזקה שאומרת שהיא לא יכולה ולא מסוגלת זה דבר שהפריע לי מאוד. הרי יש קשר אמיץ בין גוף לנפש, אז איך מפרידים בין השניים? אני חוויתי את זה ואני יודעת שזה אפשרי ושכל אחת יכולה. זאת הסיבה שהלכתי ללמוד לימודי מגדר לתואר שני – כדי ללמוד ולחקור למה אשה חזקה ומשכילה לא מסוגלת לקחת החלטה בשטח”.
מכאן יצאת עם התובנה לעבוד רק עם נשים?
“מכאן נולד לי הרעיון שהעבודה שלי תתרכז בנשים ובנערות, כדי שהן יבינו את העוצמה שיש להן. זה מדהים איך נשים משכילות וחזקות פוחדות לעלות טיפה לגובה, אבל ברגע שהן עושות את זה הן כל כך גאות בעצמן ומסתכלות על עצמן בצורה אחרת. אני מחברת אותן לדברים הכי פשוטים, הכי סימבוליים, פשוט שיחוו את זה. הדברים שיוצאים מהנשים בשטח הם פשוט מרגשים. בתכלס, מה אני רוצה שיקרה? שהן ילמדו להכיר את הגוף שלהן. זהו ההישג שלי – כשמישהי אומרת לי ‘הזכרת לי מי אני’. את כל מה שאני חוויתי אני רוצה שגם הן יחוו וייהנו”.
במה כרוכה ההשתתפות בקבוצות כאלה?
“אלו קבוצות קטנות של 12-8 משתתפות, ונוצר בהן קשר אישי חזק. יש כאלו שחוזרות שוב. אני יוצאת עם ארבע קבוצות בכל שנה – נערות יהודיות וערביות, סטודנטים, נשים יהודיות וערביות. טיול לנשים עולה 2,000 דולר, הטיולים של הנערות מסובסדים על ידי ספונסרים של עמותה שוויצרית, ולסטודנטים זה עולה 2,000 שקל, וכשהם חוזרים הם עושים פרויקט של תרומה לקהילה כדי להעביר את החוויה ואת המסר”.
נעבור לנושא אישי – זו החלטה מושכלת לא להתחתן?
“עם ההתבגרות מצאתי את המעגלים שמתאימים לי, את האנשים שכיף לי איתם. אנשים אומרים לי שבחברה שלנו זה לא מקובל שאני לא נשואה ושאין לי ילדים, ואני שואלת איזו חברה? אני עושה את מה שמקובל אצלי. אף פעם לא עניין אותי להתחתן, גם ילדים לא. כיף לי עם ילדים חצי שעה וזהו. זוגיות אף פעם לא היתה בסדר עדיפות שלי. מכיתה י’ תמיד אמרתי שאני לא רוצה להתחתן, ואם כן אז זה יהיה עם גבר גרוש או אלמן שיש לו ילדים משלו, וברגע שאתעייף מהם אומר לו לקחת אותם וללכת. זה לא השתנה מאז”.
מתי הפסיקו לשאול אותך בבית מה עם חתונה?
“ההורים של אף פעם לא שאלו. הם כאלה מקסימים, כל שיגעון שהיה לי הם קיבלו. אני זוכרת שלפני שאחותי התחתנה דיברנו על מה עושים ואיך מארגנים. אמרתי להם שכדאי שהם יעשו כל מה שבא להם כי אני לא יודעת אם תהיה להם הזדמנות לחתן עוד בת”.
היו לך מערכות יחסים?
“היו לי קשרים אבל זה היה מעייף. החופש שלי חשוב יותר, אני מחויבת אליו”.
זה משנה אם הוא יהיה יהודי או ערבי?
“לא. תמיד אמרתי שהוא צריך להיות בן אדם. בן אדם זה בן אדם. אבא שלי מדי פעם שואל ‘לא מצאת בן אדם?’. הנושא הזה אף פעם לא העסיק אותי יותר מדי”.
אורח החיים שלך מצריך נסיעות לתקופות ארוכות ואת גם עובדת בבית הגפן.
“אני מנהלת האירועים בבית הגפן ונוסעת על חשבון הזמן שלי. אני מספרת המון על בית הגפן, כי זו בעצם אותה אג’נדה של לחבר ולקרב בין אנשים. זו מחויבות חברתית, ובכל מקום אני מזכירה את המוסד הזה”.
עד מתי תרוצי מרתונים ותתאמני לטריאתלון?
“אחרי שפרשתי מספורט קבוצתי אמרתי שאני לא רוצה להיות משועבדת לשום דבר ושאתחיל להתאמן לטריאתלון מתי שבא לי וכמה שבא לי. אחרי שלושה חודשים מצאתי את עצמי חוזרת לאותה עקביות. ריצה, שחייה, אופניים, תחרויות, אפילו שעכשיו החלטתי להפסיק להתחרות ורק להתאמן. עכשיו בא לי על האולטראמרתון, שזה 60-50 ק”מ במרוצי שדה. אני כמעט ולא רצה בכבישים יותר, רק ריצות שטח”.
צריך לדרבן אותך לקום לאימון?
“לא, זה בטבעי, כל בוקר ב־5:00, אבל ב־21:00 כבר אין עם מי לדבר”.
מהי הפסגה שאליה את שואפת?
“פסגת האוורסט. אני מחפשת ספונסר כי זה עולה 70,000 דולר. כשעשיתי את ה־Base Camp ראיתי בדרך המון אנדרטאות של אנשים שנספו. ישבתי שם איזו שעה וחשבתי ‘אני באמת רוצה למות בשביל החלום שלי?’. אני לא יודעת את התשובה, אבל אם יזמינו אותי למשלחת כזו אצא בלי לחשוב פעמיים”.
חיידר. "עכשיו בא לי על האולטראמרתון"
