טאשה פז היא אופנוענית. לא סתם גרופית של אופנוענים מלאי קעקועים או אחת שאוהבת אופנועים. כבר שלוש שנים מתפרנסת פז מעולם האופנועים – היא יוצרת תוכן, יש לה בלוג בנושא אופנועים, היא כותבת למגזינים בחו”ל והיא עשתה כמה כתבות לערוץ הספורט.
“תמיד התעניינתי במוטוריקה, ואופנועים משכו אותי במיוחד”, היא מספרת, “כשהתחלתי לרכוב נחשפתי לעוד ועוד נישות בתוך העולם הדו גלגלי. זה עולם עשיר בדיוק כמו עולם היין או עולם הוויסקי. זה עולם תוכן ענק, ואני ספציפית מצאתי את עצמי מחברת הרבה מאוד תשוקות שלי – וינטג’, אמנות ומוטוריקה”.
היא נולדה לפני 30 שנה בסנט פטרסבורג, ובגיל 9 אמה סיפרה לה ולאחיה הבכור שהיא ואביה עומדים להתגרש. ואם זה לא מספיק כדי לשתק שני ילדים קטנים, האם גם גילתה להם שהם יהודים ועומדים לעבור למדינה אחרת בשם ישראל.
“עד אז חשבתי שאני נוצרייה”, משחזרת פז, “תמיד היינו אתיאיסטים כאלה – לא חגגנו חגים, לא הלכנו לכנסייה, אבל כן היתה לי שרשרת עם צלב על הצוואר. ואז אמרו לי שאני לא נוצרייה”.
איך היה המעבר?
“עלינו ארצה וחטפתי שוק. מה זה הג’ונגל הזה? הגענו למושב ואחר כך לרחובות, שם גרנו כמה שנים. ביום הראשון בבית הספר הלכתי מכות. מישהו דחף אותי, ואבא תמיד לימד אותי להחזיר. מפה לשם מצאתי את עצמי חוטפת מכות. כשנכנסנו לכיתה המורה שאלה משהו, ובמקום להרים אצבע, כל התלמידים התחילו לקפוץ ולצרוח. בשבילי זה היה הלם תרבות מוחלט”.
חתיכת אומץ לקחת שני ילדים ולעזוב לארץ אחרת.
“אמא היא אמיצה רצח. היא עשתה את זה פאקינג פעמיים במהלך חייה. היא מהנדסת חשמל ועבדה פה בשלוש משרות עם שני ילדים קטנים. ממש גיבורה”.
מתי הרגשת שהתאקלמת?
“בכנות, אולי רק אחרי הצבא למרות שישר למדתי עברית וקראתי ספרים כי לא רציתי להיות משויכת לקהילה סגורה. לעולים החדשים מרוסיה זה קורה כל הזמן, זה המקום הנוח ליפול אליו, ונורא פחדתי להיות אאוטסיידרית, זו שלא מבינה את השפה, את המנהגים, את הסלנג ואת התרבות. אפשר ללמוד שפה, אבל תרבות היא משהו הרבה יותר עמוק – צריך ממש לרצות ללמוד את זה, ולמדתי. למדתי להעמיד פנים שאני ישראלית”.
אפילו שכמה חודשים קודם לא ידעת שאת יהודייה.
“נכון. לפני שעלינו למדנו קצת על יהדות, ממש טיפה. הביאו לנו עוגיות אז הלכנו ללמוד. דתות לא עשו לי את זה למרות שבחטיבת הביניים רציתי ללמוד קצת יותר, אז הלכתי לשיעורי תורה. הייתי ילדה סקרנית מאוד”.
רק אחרי הצבא הרגשת ישראלית?
“כשהתגייסתי ניסיתי להתאקלם עוד יותר, ולכן שירתי בקרבי. הייתי מדריכת האמר קרבי, אחר כך עברתי לקרקל, ונשארתי הרבה יותר ממה שהיה צריך להישאר בסדיר. חתמתי קבע. אחרי שהשתחררתי חטפתי כאפה של החיים. לא רציתי להמשיך בקו של ביטחון ושמירה – הדרך שבה קרביים ממשיכים לרוב גם באזרחות. נכון, זו עבודה מסודרת, יש ביקוש לבנות כמוני, יש לי גם רובאי קרבי, אבל התחלתי לאכול כאפות על עצמי. רציתי ללמוד מעבר למה שלימדו אותי. גם הדעות הפוליטיות שלי השתנו בעקבות דברים שראיתי במהלך השירות ושגרמו לי לחשוב אחרת. בגלגול הניווטים שלי שלאחר הצבא הלכתי ללמוד לימודי סביבה במכון ערבה, שזה מקום נהדר שבו לומדים ישראלים עם פלסטינאים, עם מצרים ועם ירדנים, ושמים שם דגש על כך שאם אנחנו לא יכולים להסתדר בינינו לא נוכל לשמור על הסביבה. משם זה הוליד לי הרבה רעיונות על מה אפשר לעשות בחיים”.
הזכרת ניווטים. למה הכוונה?
“גרתי באיטליה, גרתי בבולגריה, גרתי בלונדון”.
טאשה פז. "זה עולם עשיר בדיוק כמו עולם היין או עולם הוויסקי" (צילום: אלי שירי)
רוצים להישאר מעודכנים?
“אני מאמינה מאוד בסביבה”
לאחר שהתגוררה ברשות עצמה מגיל 17, לא היתה לפז שום בעיה לנדוד לבדה בין ארצות שונות, לעבוד בעבודות מזדמנות ולנסות ללמוד, אף על פי שהיא והאקדמיה לא היו ביחסים טובים ומעולם לא היו חברים.
“רציתי ללמוד אבל לא ידעתי מה, אולי יחסים בין לאומיים”, היא מסבירה, “עשיתי שלושה סמסטרים בחיים שלי, וזה ממש לא מעט עבורי. סליחה, לא שלושה, רק שניים, ביחד עם עבודת מחקר ועם התמחות קצרה. זו היתה ההיכרות שלי עם העולם האקדמי. כל הלימודים שלי היו בנושא הסביבה – ניהול משאב מים במזרח התיכון, התמחות במדיניות סביבתית בארצות הברית. תכלס, זה מה שעניין אותי. נושא הסביבה מבחינתי הוא משהו שליחותי, וכשחזרתי לארץ התחלתי לעבוד בחוגי הסיירות של הקרן הקיימת לישראל. עבדתי שם שנה, וזו התקופה הכי ארוכה שנשארתי אי פאקינג פעם בעבודה. אני עובדת ממש טובה – חרוצה מאוד, נותנת פול גז מההתחלה – אבל זה נמשך בערך חודש ואז היצר היזמי שלי חוזר, ואני מתחילה להרגיש שאני חייבת לעשות משהו משלי ופורשת”.
את מהירוקים, מגרין פיס או שפחות?
“פחות גרין פיס, פחות אקטיביזם, יותר מאמינה בפיתוח עסקים ירוקים, בתמיכה בדברים הקטנים, בעסקים שלא משתמשים בחד”פ (כלים חד פעמים שלא מתכלים; ח”ה), ובדברים הגדולים כמו עסקים שרוצים למזער נזק סביבתי. אני מאמינה מאוד בסביבה כי זה בין הגורמים לכל מה שקורה, לכל הזבל. אני מצדיעה לאקטיביסטים, אבל אני לא שם”.
בוקר אחד הגיעה פז לעבודה וחטפה התקף חרדה. העובדת הסוציאלית של הארגון קלטה שעובר עליה משהו, ניגשה וייעצה לה ללכת הביתה ולהירגע כי ברור שהגוף מאותת לה שהיא עושה משהו שהיא לא רוצה לעשות.
“באותו הערב החלטתי שאני הולכת להתעסק עם אופנועים”, היא נזכרת, “אני לא יודעת למה. כבר רכבתי בעבר על אופנועים, תמיד הייתי על רכבי שטח ונורא אהבתי מוטוריקה, אבל זה אף פעם לא היה משהו שבו אני מתמקדת, שהוא הפרנסה שלי והשליחות שלי. כשעלה הרעיון והחלטתי שמעכשיו אני הולכת לפרנס את עצמי בזכות אופנועים, התחלתי לרוץ לכיוון הזה ועד עכשיו אני מתעסקת בזה. זו הפעם הראשונה שמשהו מעניין אותי במשך כל כך הרבה זמן”.
כשאני חושבת על קהילת אופנועים עולה לי בראש חבורות של הארלי דייווידסון.
“הארליסטים, ברור. זה מיתוג. בסופו של דבר הכל מיתוג בחיים, והארלי זה מיתוג מאוד מאוד חזק שרץ הרבה שנים. הסיבה שאת רואה הארלי ומקשרת את זה ישר לחבורות זה כי הארלי דאגו שלאוהדים שלהם יהיה מקום לבטא את עצמם – מסיבות של הארליסטים ושיווק אגרסיבי עם ספונסרשיפ. הם תמיד דואגים להראות שיש הארלי בשטח, אך מן הסתם יש מעבר לזה הרבה יותר. אני מצאתי את עצמי לא שייכת – לא לפה ולא לשם”.
אז למה כן?
“הנישה שהתעניינתי בה – אופנועים בבנייה אישית, בעיצוב אישי – זה וואו, עולם ענק אבל הוא לא שייך לאף אחד, לאף מותג. זו נישה שבאה מלמטה, מאנשים שרוצים להקים את הבמה שלהם ולא מותג מסוים. בדיוק כמו ואנס שאימצו את הסקייטרים. לסקייטרים לא היה בישראל מקום משלהם, זה לא היה נפוץ בכלל. זה בא מלמטה, אנשים התחילו לפתח את התרבות, לכתוב בלוגים, לעשות מסיבות ובעצם לבנות קהילה. כשהתחלתי להתעניין בתחום האופנועים בבנייה אישית זה היה בגלל הייחודיות, וכל דבר ייחודי מושך אותי מאוד. ראיתי שבארץ זה מדשדש, שאין באתרים המקומיים כתבות כמו בחו”ל, שאין פה תחרויות ופסטיבלים, ושגם נושא הלבוש הוא דל מאוד פה. אי אפשר להיות ייחודי כי אין מספיק מבחר. כשאני נכנסת לחנות לקנות מעיל רכיבה מציעים לי יוניסקס, אבל וואלה, אני לא רוצה יוניסקס. אני אשה, אני רוצה משהו נשי ויפה. כל הדברים האלה התחילו להציק לי ולמוח המרדני שלי, והחלטתי שבמקום להתלונן על מה שאין ועל כך שאני מרגישה קצת לא שייכת, אתחיל איכשהו להציף את הנושא. לא בקטע של לפרסם את עצמי כי מי אני ומה אני יודעת, אבל יש פה אנשים כישרוניים בטירוף ומגיע שיידעו עליהם. אז יאללה, בואו נתאחד ונעשה משהו מגניב ביחד”.
מגניב כמו מה?
“אז נולד הרעיון לפתוח בלוג כי חשבתי איך אתפרנס מהתשוקה שלי. התחלתי לכתוב נטו על דברים שעניינו אותי, על אנשי מפתח מחו”ל ששמעתי עליהם, על בוני אופנועים קטנים מכל מיני קיבוצים שהכרתי ורציתי לספר עליהם, להוציא אותם החוצה אל העולם. מן הסתם אני בין הנשים הבודדות בארץ שמדברות ספציפית על תחום האופנועים. יש עוד כמה, הן נהדרות, אבל אנחנו בודדות ומושכות הרבה תשומת לב. השתמשתי בזה כדי למשוך תשומת לב על מנת לקדם את התחום, לחבור לאחרים, לקדם את הצעירים, וזה פשוט גדל וגדל”.
גדל למה?
“לעוד רעיונות. היום יש קהילה גדולה, אבל עוד לא הגעתי לאן שאני רוצה להגיע מבחינת בניית הפלטפורמה עצמה, זה לוקח זמן. התחום מתפתח ממש בטירוף בישראל, ועכשיו זה נהיה קל יותר. עכשיו גם מכירים אותי קצת יותר, זה נותן לי יותר אוטוריטה”.
את זוקפת את הגידול לזכותך?
“לא, לא רק לזכותי. אני יכולה להגיד שכן הצפתי דברים ופתאום התחלתי לדבר עם חבר’ה יותר צעירים כי זה המפתח להמשך המורשת של מי שבנה אופנועים בשנות ה־60. דיברו איתי כאלה שאמרו שלא ידעו שהתחום הזה בכלל קיים ואיזה מגניב זה, והודו לי על כך שסיפרתי ועל זה שאני משתפת. זה וואו, זה אדיר, בעיני זה מרגש בטירוף. אני לא יודעת אפילו להסביר למה, אבל זה גדול”.
טאשה פז. "אני רגילה לעבור בין מקומות" (צילום: Extro Studio)
“אלימות במשפחה היא מכת מדינה”
ב־16 באוקטובר 2019 פרסמה פז פוסט נוקב בפייסבוק עם צילום ישן של אחיה ושלה בילדותם. “טוב, הזמנים קשים והגיע הזמן לעשות צעד ולחשוף את הקישקע”, היא כתבה, “הילדה המתוקה בתמונה זו אני כמובן, והיא צולמה שנים ספורות לפני שהתחלתי לחטוף מכות ‘חינוכיות’ מאבא שלי – איש משכיל שלא שתה, לא עישן ולא הימר, שהיה דווקא איש עסקים ויזם. אבל מה – הוא גדל על אלימות במשפחה גם כן. רוב הילדים שהכרתי גדלו ככה. עד שהגעתי לגיל 10 ואמא הגיבורה שלי התגרשה, שמה אותנו על מטוס והתחילה מחדש בארץ, כבר אספתי כמה צלקות על הגוף והמון צלקות על הנפש. שנים רבות אחרי זה אני חזקה אבל עדיין סוחבת אלימות בתוכי”.
הפוסט הסתיים ב“גבר אמיתי לא מרים ידיים ולא מכה אותך נפשית” ובהזמנה לרכיבת תמיכה “כי אלימות במשפחה היא מכת מדינה”.
לא פשוט להיחשף כפי שנחשפת.
“אין לי בעיה לספר על זה. הפוסט נכתב בעקבות משהו ממש מגניב. היה בארץ עוד רצח של אשה על ידי בעלה, ומישהו ביקש לארגן רכיבה של אופנוענים כסוג של הפגנת תמיכה המונית בנשים נגד אלימות במשפחה ואלימות נגד נשים. הוא ביקש ממני לעזור לו לקדם את זה ולגייס עוד אנשים, והאמת היא שלא ידעתי איך לעשות זאת. חשבתי שאם אחשוף מעט מסיפור הילדות שלי, אולי זה ייצור איזושהי שייכות. אז כתבתי על אבא שלי, שכמה שהיה כשרוני, הוא היה נוקשה מאוד ואלים מאוד כלפי וכלפי אחי”.
ובאמא הוא לא פגע?
“לא, אף פעם”.
זו היתה שיטת חינוך?
“כן, אלו לא היו התקפי זעם שהוא לא שלט בהם. אם עשיתי משהו שלא הייתי אמורה לעשות, אם ראיתי טלוויזיה כשאסור היה לי, העונש היה כך וכך סטירות. שיטת חינוך כזו, ואני לא מצדיקה התנהגות כזאת בשום צורה. לפי הסטנדרטים החברתיים, הוא היה בן אדם נורמטיבי – איש עסקים, כריש בתחומו, וזה מה שהוא למד בבית והעביר את זה הלאה. לדעתי לא זו הסיבה שהורי התגרשו, אני לא יודעת מה הסיבה”.
אמא לא ניסתה להניא אותו?
“לא, זה לא היה קיים באג’נדה. אבל היא עשתה מה שהיא היתה צריכה לעשות”.
במעבר חד נחזור לאופנועים. מה זה אומר לבנות אופנוע לבד?
“זה כמו לבנות בית. את לוקחת אופנוע ישן שלא נוסע, אבל יש לו שילדה יפה שבאה טוב בעין, ומשם אפשר להתחיל להרכיב. קונים חלקים, מייצרים חלקים, צובעים, ואז יש אופנוע שהוא אחד ויחיד בעולם הזה. אין עוד אחד כמוהו כי רק את יכולה לבנות אותו ואף אחד אחר לא. זה מדהים בעיני, זהו ביטוי עצמי ייחודי מטורף, ואז כל הסטיגמה הזו של אופנועים ואופנוענים קשוחים מתבטלת. את רואה גבר מקועקע עם זקן יושב במוסך שלו בחצות הלילה, מצייר ומסתכל על הציור שלו כאילו היה פרח. זה רך”.
רך עם וסט נטול השרוולים ובלי חולצה מתחתיו.
“זה לייף סטייל מצד אחד, ומצד שני הכל חארטה. מותג רוצה למכור דברים, אז הוא יוצר סטיגמות. אני פשוט מרגישה שאני כבר לא מהדור שמתחבר לכל הקשיחות המוגזמת הזו שאין לה שום סיבה שבעולם. אני לא צריכה להיראות קשוחה, אז אני לא מתחברת לזה”.
מה היה האופנוע הראשון שלך?
“החוקי? KTM DUKE 200 – אופנוע ממש חמוד של ערסים בני 16”.
האופנועים שבונים לבד הם לא חוקיים?
“בגדול אפשר לבנות אופנוע בלי לשנות את השילדה, שבה אסור לגעת על פי חוק. אפשר לבנות מסביבה, ואם הכל באותן מידות ולא נראה ממש הזוי לעין אז הכל בסדר. פעם לא עברתי טסט עם הדיוק כי האגזוז שלי היה רועש לטענת הבוחן, אף על פי שהאופנוע לידי היה רועש כפליים. פשוט האגזוז שלי היה בנוי קצת אחרת, אז אין לדעת. אחר כך היה לי אופנוע ממש ישן, וכשהתחלתי לכתוב בבלוג ולכתוב לחו”ל, התחלתי לקבל הצעות לרכוב על כל מיני אופנועים, אז יצא לי להתנסות על המון אופנועים, כולם בהשאלה”.
איזה אופנוע יש לך כיום?
“אין לי כרגע אופנוע. מכרתי את שלי כשנסעתי לגאורגיה, ועכשיו אני חוסכת לאופנוע אספנות מגניב”.
את יודעת לבנות אופנוע?
“אני יודעת מכניקה בסיסית, מה שלימדתי את עצמי. אני יודעת את חוקי הבנייה, אני יכולה להסתכל על אופנוע ולומר שהוא לא בנוי נכון או שאסתטית זה לא עובד. עמוק יותר אני עדיין לא יודעת אבל לגמרי לומדת. זה ממש מעניין אותי. אני אבנה לי בעתיד אופנוע. כשקניתי את האופנוע הראשון ישבתי עם המדריך וקראתי הכל. יצא לי להחליף כבל קלאץ’ לבד, החלפתי מצבר לבד, וזה בעצם כל מה שעשיתי לבד”.
הבלוג הוא בעברית או באנגלית?
“התחלתי לכתוב בעברית, וכשהעליתי אתר ועברתי מבלוג בפייסבוק לבלוג באתר עברתי לכתוב רק באנגלית. לא כתבתי בבלוג כבר יותר מחצי שנה”.
כי עברת לחיפה לפני חצי שנה.
“לא רק. אני בונה בנק תוכן כי אני עובדת עכשיו על פרויקט בתחום הזה ומחכה לרגע המתאים. אני רוצה להתחיל לכתוב גם בעברית, לחשוף פה את מה שיש בחו”ל, ולהיפך. הייתי הישראלית היחידה בכל הפסטיבלים שאליהם נסעתי. אלו מפגשים של 70,000 איש ואני תמיד הישראלית היחידה. בגלל זה כולם התעניינו מה קורה בישראל, אז טיפ טיפה שמתי אותנו על המפה. אני לא פורצת גבולות בתחום הזה, אבל הרגשתי טוב להביא קצת תשומת לב ולתת עוד חשיפה”.
למה דווקא חיפה? כפעילת סביבה, לא ממש נקי כאן.
“נכנסים לריאות שלי דברים הרבה יותר גרועים מהאוויר שאנחנו נושמים פה. עם כל ההתייפייפות, אני מעשנת. האוויר לא מפריע לי בינתיים, בואי נדבר על זה עוד כמה שנים”.
טאשה פז. "התחום מתפתח ממש בטירוף בישראל, ועכשיו זה נהיה קל יותר" (צילום: אלי שירי)
“לתל אביב אני לא חוזרת”
קדחת הנדודים לא דעכה, ופז מצאה את עצמה בחיפה. היא התמקמה בשוק תלפיות, זו היתה אהבה ממבט ראשון, והכל “באשמת” חברה מהלימודים במכללה.
“הכרתי בחורה שסיפרה לי על איזה פרויקט ושאלה אם בא לי להיפגש ולדבר על זה”, היא מספרת, “כשנפגשנו הבנו שיש בינינו סוג של כימיה יזמית, חיבור פאקינג אמייזינג. החוזקות שלה מחזקות אותי בטירוף, והיה זיווג משמים. התחלנו לעבוד על פרויקט בתחום המיחזור שלא עבד, ואחרי כמה שנים, למען האמת לפני שנה, היא התקשרה אלי שוב, והפעם עם רעיון אחר שלא קשור לסביבה, ושאלה מה אני אומרת”.
הן חשבו לשכור דירה בתל אביב אבל העלויות היו גבוהות מאוד. החברה, שהיא חיפאית במקור, העלתה רעיון לגור ביחד בחיפה אך פז דחתה אותו על הסף.
“אמרתי שזה לא בתוכניות שלי”, היא משחזרת, “הייתי בעיר הזאת פעם אחת בחיים, ומה אני אעשה פה, מה יש לעשות בחיפה? היא היתה ערמומית מאוד והציעה לי לבוא לבקר אותה בסופ”ש – נעבוד קצת, אשתחרר קצת מהעיר הגדולה והיא הבטיחה להכיר לי את חיפה. באתי ביום חמישי, היינו במסדה, בעיר התחתית, הגענו לשוק תלפיות, ואז איכשהו מצאנו את עצמנו מחפשות ביום חמישי בלילה דירה בשוק. ביום שישי ראינו אותה, ובשבת סגרנו חוזה. ככה מצאתי את עצמי בחיפה והתאהבתי. כל כך לא צפוי”.
אתן עדיין גרות ביחד?
“לא. חודש אחרי שהתחלנו לעבוד היא הכירה בחור, עברה לתל אביב והתחתנה. חודש לקח לי להתאקלם, אבל אני אוהבת את זה”.
לי ייקח הרבה יותר מחודש להתאקלם במקום חדש.
“אני רגילה לעבור בין מקומות, גרתי לבד מאז גיל 17. אין לי בעיה להיכנס למקום חדש ולא מוכר ולהתחיל לדבר עם אנשים. אם אני רוצה לצאת בערב ולא מכירה אף אחד בעיר, מה עושים? התחיל לעצבן אותי עניין התלות, אני לא מוכנה להיות תלויה באף אחד, אני רוצה להיות עצמאית לחלוטין. הכרחתי את עצמי לצאת לבד כי לא משנה באיזה אי נוחות את נמצאת, צאי לבד. כשהביישנות משתחררת העולם נפתח, ואז אפשר להכיר אנשים חדשים. תרגלתי את זה המון. זה כבר בא בטבעיות, ואנשים מרגישים שסבבה לגשת אלייך ולדבר. התחלתי לשבת בטאלק, להגיד בוקר טוב, להציג את עצמי, וחצי שנה אחרי התגבשה כאן חבורה. זו החבורה הראשונה אי פעם שהיא שלי. זה הכי מרגש. לא חשבתי שתוך חצי שנה אכיר אנשים שיהיו כל כך קרובים אלי”.
את עובדת מהבית ובעצם יכולה לעשות זאת מכל מקום, ועדיין את פה.
“וואלה, את צודקת. אני מתפרנסת מניהול מדיה חברתית ומייצור תוכן אבל רוצה להתפרנס רק מאופנועים. הסיבה שאני פה היא שנורא אהבתי את הדירה, את האזור עצמו, את איך שהוא נראה ואת חיפה. אהבתי את הפשטות של המקום. בהתחלה היו מחשבות של להישאר פה שנה, אולי שנתיים, היו מחשבות שזה עוד מקום, אבל כשהתחלתי להסתובב ולהכיר אנשים מצאתי קהילה שבחיים לא חשבתי שאמצא, במיוחד לא בזמן קצר כל כך. התחלתי להיקשר למקום ולהכיר את הסיפורים של האנשים שחיים פה. נהיה לי עצוב לראות ילדים שרצים בכביש ואין להם מקום לשחק, נהיה לי עצוב מהזבל ברחובות. אמנם לא מספיק עצוב כדי להתכופף ולהרים את הזבל, אבל מספיק עצוב כדי לחשוב מה אפשר לעשות עם זה”.
ומה באמת אפשר לעשות?
“בין החבר’ה אנחנו תמיד זורקים שוואלה, המקום הזה הוא אדיר. מה שמגניב בעיני הוא שכולם מכירים אחד את השני. אנשים חיים פה שנים, אוהבים את המקום ויש חיבור רגשי, אבל השוק הוא מוזנח, לא נקי פה. מי שמתלהבים ממנו אלו התל אביבים שבאים לביקור. הכל נראה נורא היפסטרי, נורא מגניב עם כל הגרפיטי והצבעוניות. מנגד יש פה זבל, יש פה פשיעה ואין לזה טיפול. ואני, מי אני שבכלל אבוא בטענות כלפי מישהו, אבל זה צרם לי בעין. התחלנו לזרוק כל מיני משפטים שאנחנו חוזרים עליהם, נהיו צחוקים פנימיים, ואז חשבתי על הסלוגן ‘שיק תלפיות’ ושחייבים להדפיס את זה על טי שירט. גלגלתי את זה בראש וחשבתי שאולי נקים עמותה שתמכור משהו כדי לשפר את האזור – להשתלט על גוש, לנקות אותו. ובמקום שיהיו שם ערימות של זבל, שיהיה שם גן ילדים, גינה קהילתית או גינה לכלבים. אפשר לעשות המון דברים, אבל מישהו צריך לעשות את זה”.
למה התושבים צריכים להתארגן? זו עבודה של העירייה.
“אני לא אומרת שזו לא עבודה של העירייה. כמו שאמרתי קודם – זה לא שאני לא מאמינה באקטיביזם, אני פשוט מאמינה בעשייה. ברור שאני רוצה לפנות לעירייה, אבל לפני שאבקש עזרה – ואני לא מדברת על תרומות – צריך לפתוח עמותה בקטע עסקי. אם העירייה תרצה בהמשך לעזור ותחשוב שהפעילות שלנו היא חיונית, אז מעולה, בואו בכיף, אבל אני לא מצפה מאף אחד לשום דבר”.
זה יקרה?
“עוד לא פתחתי את העמותה, אני בשלב שבו אני תופרת את החבילה. אני לא בטוחה עדיין מה למכור ואיך למכור כדי לגייס כסף. לגייס תרומה כי אנחנו כל כך טובים – אני לא מאמינה בזה כי צריך לתת משהו בתמורה. אני בונה חבילת מוצרים, תקנון, מיתוג ושיווק”.
אולי תעגני את הסלוגן כדי שלא יגנבו לך את הרעיון.
“אני לא מאמינה בתחרות. אם מישהו ייקח את הסלוגן ‘שיק תלפיות’ הוא לא יוכל לעשות את זה כמוני או כמו החבר’ה. רוצים שיק תלפיות? יאללה, קחו”.
מי בחבר’ה?
“אייל מנסור וגנה ליפשיץ שעומדים לפתוח דוכן ראמן בתלפיות, ואנחנו כל הזמן עושים משהו ביחד. יש את דין גולדשטיין שהוא שותף עסקי של ליפשיץ בעסק אחר, ויש עוד כל מיני כמו כרים זאנת שהוא סומלייה צעיר. יש לנו קבוצת ווטסאפ, וככה התארגנו. אני ממוקדת בתוכנית שלי ולא מערבת אותם יותר מדי על איך ומה לעשות, כי לכולם יש המון דברים ועסקים חוץ מזה. כשאפתח את העמותה אפשר יהיה לדבר תכלס. אבל חוץ מזה, בלי שום קשר, בעלי העסקים פה באזור רוצים מאוד לשפר את המקום”.
את מדברת עם כולם – בעלי הבאסטות, ערבים, יהודים?
“בטח, ברור. כולנו פה ביחד. פה זו הבועה הכי נחמדה שיש, ואנחנו בשוק שוכחים הרבה פעמים שזו בועה. לפעמים אנחנו נוסעים לתל אביב כולנו ביחד – יהודי, מוסלמי, דרוזי, נוצרי – ושוכחים לפעמים שלא בכל מקום יכולים לראות חבורה כזו. זה מרגש”.
היית רוצה שישפצו את השוק או שישאירו את המקום אותנטי?
“אני אומרת שישאירו ככה, אלא אם כן זה לא בטיחותי ואז חייבים לשפר. אפשר להוסיף צמחייה, לנקות. הבעיה היא הביוב והזבל שאף אחד לא מכריח אף אחד לנקות. ככה התרגלו במשך שנים”.
שיפוץ בניין השוק יתרום במשהו?
“זה יהיה וואו. אם ישפצו וייפתחו שם עסקים, גלריות אמנות ודברים כאלה, זה יהיה פשוט נפלא. זה בניין מהמדהימים שראיתי. יש שם הרבה ספייס, ופשוט צורם לי כשאני רואה כל כך הרבה בניינים נטושים. בתל אביב לא תראי כל כך הרבה בניינים נטושים באותו אזור. יש פה בניינים מדהימים בעיני, הם כל כך יפים, וכואב לי שהם עומדים נטושים ומסכנים”.
איך נראה העתיד שלך?
“אני רוצה לבנות אימפריה, אני רוצה להשקיע בעסקים – גלריה לאמנות לאופנועים, בר, חנות עיצובים יד שנייה, דברים און ליין. יש לי המון רעיונות שרובם קשורים לאופנועים, אבל כמו שאני מכירה את עצמי זה לא יהיה קשור רק לדבר אחד”.
בחיפה?
“כן. לתל אביב אני לא חוזרת”.
טאשה פז. "אני רוצה לבנות אימפריה" (צילום: אלי שירי)
אוהבת לרכב..
תהני