תומר פוקס. "אני מאוהב בחיפה ובעיר התחתית, וזה לא נגמר“ (צילום: חגית הורנשטיין)
תומר פוקס. "אני מאוהב בחיפה ובעיר התחתית, וזה לא נגמר“ (צילום: חגית הורנשטיין)

"כשאנשים נכנסים לאווירה החיפאית, הם נכנסים לאופטימיות"

מורה הדרך תומר פוקס הוא אנציקלופדיה מהלכת של חיפה בכלל ושל העיר התחתית בפרט. בסיורים שהוא עורך הוא לוקח את המשתתפים לפינות קסומות וחבויות, מציג אתרים שאיש אינו מכיר, וגם משנה תפישות חיים. "הפרגון של החיפאים הופך אותנו לבריאים", הוא אומר, "והלוואי שהבשורה הזו תמשיך הלאה"

פורסם בתאריך: 19.12.20 08:40

"חיפה התחילה ככפר דייגים יהודי קטן כבר לפני יותר מ־2,000 שנה במקום שבו נמצאת היום הפקולטה לרפואה ליד הקריה הרפואית רמב”ם”, מספר מורה הדרך תומר פוקס, “במאה ה־18, תחת האימפריה העות’מאנית, גובה מסים בדואי בשם דאהר אל־עומר עשה את העבודה שלו טוב מדי, והסולטן שהיה מבסוט כל כך שהכסף מגיע בזמן, כולל ריבית, העניק לו תואר נוסף שבסופו עלה לו בחייו כי היה לו תיאבון גדול מדי. הוא הוכתר לשליט הגליל, שהיה בעצם שליט צפון ארץ ישראל, ומתוקף תפקידו הוא בנה לא מעט ערים כמו טבריה ועכו – זו שאנחנו מטיילים בה על פני הקרקע, לא זו הצלבנית שמתחת. הוא הגיע גם לחיפה ובנה אותה לראשונה כעיר. הוא מחק את כפר הדייגים היהודי, הגיע לאזור שבו ממוקמת היום כיכר פריז, והסתכל צפונה. הוא ראה ים, ומאותה הנקודה הוא מתח שתי חומות – אחת מזרחית והשנייה מערבית – שמטפסות מעט על ההר ופוגשות האחת את השנייה סמוך לגן הזיכרון ובניין העירייה. בנקודת המפגש הוא הקים מקדש בשם בורג’ א־סלאם וזו חיפה החדשה, העיר הראשונה. בתווך שבין שתי החומות היתה הכיכר המרכזית של חיפה, אז קראו לה כיכר חמרה, אולי בגלל אדמת החמרה האדומה שעל הכרמל. בתקופת הבריטים היא המשיכה להיות מרכזית מאוד ונקראה סאחת אל־חנאטיר על שם החנטורות – כרכרות בעלות שלושה גלגלים. כל ההתרחשות היתה סביב הכיכר הזו, הרחובות המרכזיים הובילו אליה, ומה שנשאר ממנה זה שריד קטן – כיכר פריז של היום".

למה קוראים לה כיכר פריז?

"בשנות ה־50 בנתה חברה צרפתית את הרכבת התחתית הראשונה בארץ – הכרמלית. לנו ולצרפתים היתה אז מערכת יחסים די טובה, וכמחווה נקראה הכיכר על שם בירת צרפת. ראש העיר של פריז הגיע לכאן אחרי מלחמת לבנון השנייה שבה נורו טילים על חיפה כדי להביע סולידריות, ולקח את הכיכר תחת חסותו. ב־2011 הוא חנך אותה מחדש, וגם הביא פריטים אותנטיים, זהים לאלה שאפשר למצוא בשאנז אליזה. המזרקה הירוקה עם הנשים שמחזיקות את הגג מעל ראשן שבלחיצת כפתור מורידה מים מלמעלה, ספסלי הרחוב הכפולים, הפנסים ולבני הגרניט השחורות שבהן מרוצפת הכיכר, ממש כמו באירופה. נכון, זו לא פריז, אבל אלה חפצים יפים, והם נמצאים אצלנו בחיפה”.

מהחומה העתיקה נשאר שריד?

“אני לא מכיר. אני יודע שכאשר אין צורך בחומה להגנה אז מפרקים אותה, וכל אבן שסותתה היא מצרך יקר ועושים בה שימוש נוסף. אני לא מכיר שרידים של החומה מלבד השריד היחיד שהוא המסגד הקטן”.

ולמה נקראת העיר חיפה?

“יש לכך שני הסברים. הראשון הוא שכפר הדייגים הקטן שכן מתחת להר הכרמל שסיפק לו הגנה ובעצם חיפה עליו. השני הוא שהכרמל מסתיים בתוך הים, ורואים את זה בבירור כשעומדים בסטלה מאריס. לפני 2,000 שנה השפה שדוברה במרחב שלנו היתה ארמית. כשרוצים לתאר בארמית סלע גדול, כמו הכרמל שנכנס אל תוך הים, אומרים כייפא, ויש המאמינים שבמרוצת הזמן כייפא הפך לחיפה”.

פוקס, 38, שנראה יותר כמו פיטר פן, נולד בקרית חיים, בן זקונים לאחר שתי אחיות ואח. מאז שהיה ילד ועד לאחר השירות הצבאי הוא היה בטוח שאת לימודיו הוא יעשה באיטליה, באחד מבתי הספר המצוינים לבישול, כי זו היתה אהבתו הראשונה, אך לחיים היו תוכניות אחרות עבורו.

“אני בן לשני הורים חיפאים”, מספר פוקס, “אבי יעקב גדל בנוה שאנן, ואמי לאה גדלה במדרגות תימן. היו אז שני גרמי מדרגות ממש מתחת לשוק תלפיות – שוקרי שעדיין קיים והוא גרם מדרגות רחב מאוד ויפהפה עם בתים יפים מצדדיו, ותימן שנמחק אבל הסיפורים נשארו. כל מה שאני יודע על חיפה זה מהורי, שהם מורי הדרך הכי טובים שלי בכל הקשור לעיר. גדלתי בבית שמקדש את אהבת הארץ ואת הטיולים. אין לנוח בשבת אלא לצאת לטייל, להגיע לכל תצפית בדרך, גם למשעממות ביותר, לנסוע בכבישים שהם לא כבישים ברמת הגולן, ועוד קצת רמת הגולן. גדלנו על אהבת הארץ, ועד היום אני מתרגש בכל מה שקשור לארץ ישראל”.

די טבעי שהפכת למדריך טיולים.

“עשיתי תואר בלימודי ארץ ישראל ובארכיאולוגיה. בתיכון לא הייתי תלמיד טוב בהיסטוריה ואפילו בעטתי בכל מה שקשור להיסטוריה, אך למדתי לאהוב אותה. לקורס מורי דרך הגעתי בגלל אהבת הארץ וגם כדי שאחרים יכירו את הארץ. המשימה שלי היא להצליח להעביר את ההיסטוריה. ההיסטוריה קיבלה גוון של משהו רחוק ולא קשור שלא חייבים לדעת אותו, הרי מלמדים אותנו כילדים להסתכל לעתיד. זה תירוץ מספיק משכנע לילדים בבית ספר כדי לומר שההיסטוריה היא לא חשובה. אני גורס שהיא חשובה מאוד ושכיף וחשוב להכיר אותה, רק צריך להנגיש אותה בצורה פחות משעממת ויותר קצרה וקולעת, שתגרום לך לשאול מה קרה אז, מי זה הבחור הזה ומה עשתה המשפחה שלו. אני משתדל בדרכי לספר את ההיסטוריה של ארץ ישראל, ובחיפה בניתי את הביטחון שלי בהדרכה”.

 

תומר פוקס בסיור. "יש המון פוטנציאל לעיר הזאת, ויש לי הרבה ביקורת"

תומר פוקס בסיור בשוק הפשפשים. "יש המון פוטנציאל לעיר הזאת, ויש לי הרבה ביקורת"

 

"חיפה מרגשת, הכי מרגשת"

לפני כעשור, בדיוק כשהעיר התחתית החלה לשנות את פניה עם פתיחתו של קמפוס הנמל שהוקם במסגרת תוכנית לשיקום האזור, בנה פוקס ביחד עם חבר שלמד איתו סיור ייחודי וראשוני. הסיורים המעטים שהיו אז התרכזו כולם מערבה מרחוב שער פאלמר – לכיוון המושבה הגרמנית, הגנים הבהאיים וואדי ניסנאס. לא היה אז אף סיור שיצא מזרחה לכיוון שוק הפשפשים ורחוב קיבוץ גלויות.

“זה החלק העתיק יותר עם הסיפורים המעניינים יותר”, הוא מסביר, “אני חושב שחיפה כולה היא יפהפייה ושופעת סיפורים, אך העיר התחתית היא קסומה יותר מכל – יותר מהדר ויותר מהכרמל. נכון, כולן יפות וכולן קסומות, אבל העיר התחתית היא וואו. כאן הכל התחיל, וכך גם נבנה הסיור שלי. הוא מתחיל בים, ובעצם בבניית הנמל. לקחו לנו את הים, ואנשים לא יודעים שהיה לחיפה פוטנציאל להתפתח לעיר קיט, ואולי אפילו היתה קמה פה ריוויירה. במקום שהבריטים יבנו את הנמל במקום אחד מרוכז, הם בנו אותו כרצועה ארוכה. אנחנו יכולים להריח את הים אבל לא לגעת. בינינו לבין הים יש פסי רכבת ונמל”.

לא כולם יודעים שרחוב העצמאות יושב על שטח מיובש ושרחוב יפו היה בעצם קו המים.

“נכון, והשוק התורכי היה מרכז מסחרי אקסקלוסיבי ויוקרתי שיושב על הים. האריסטוקרטיה גרה בקומה השנייה והשלישית, והבוהמה הסתובבה שם. קשה לתאר ולדמיין את זה, ואני אתן פה טיפ – במדרחוב שהיה פעם השוק, מעל העיזה בר, תלוי ציור צבעוני המבוסס על צילום שחור-לבן של אותה הנקודה ממש, בשנים שבין סיום בניית המרכז המסחרי ב־1926 לחנוכת הנמל ב־1933. בין לבין מישהו עמד שם ברחוב המרכזי שנקרא רחוב המרכז, הסתכל צפונה, ראה ים וצילם. לספר שברחוב העצמאות היה ים זה אחלה, אבל מי יכול לדמיין את זה בכלל? והנה ציור שמראה את זה אחד לאחד”.

יש עוד הפתעות?

“אני מאוהב בחיפה ובעיר התחתית, וזה לא נגמר. אני מדבר איתך עכשיו אחרי הדרכה של זוג מניו יורק, והתרגשנו ביחד כאילו זו הפעם הראשונה שאני מדריך וכאילו לא הדרכתי משפחה היום בבוקר ואתמול ושלשום. חיפה מרגשת, הכי מרגשת, כי היא מפתיעה, כי אנשים לא מכירים וגם לא מצפים, בטח לא מהחלק הזה שלה. תמיד שואלים אותי בשלב מסוים בסיור אם לא מגיעים למושבה הגרמנית ולגנים הבהאיים, אבל אז מופתעים מהחלק העתיק וממה שצפון בו. אנחנו נעצרים ליד כנסיית בית החסד, כנסיית א־סאיידה, ואני מספר על הכנסייה שהוקמה ב־1862, על סגנונה המרשים, על איך היא ננטשה, נזנחה ושופצה בשנות ה־80 של המאה ה־20 והכל אחלה, אבל באמצע הסיפור נכנסים פנימה, ואנשים מופתעים ולא מאמינים. זו כנסייה יפה וגבוהה מאוד, בסגנון בנייה צלבני עתיק עם עמודים גבוהים, כולה מאבן, ושום דבר בחוץ לא מסגיר את מה שצפון בפנים. זו התרגשות. אני מתרגש עם המודרכים בכל פעם מחדש”.

איך חיפאים מגיבים כשהם מגלים לראשונה משהו שהם עברו לידו כל החיים ולא שמו לב אליו?

“הכל התחיל בעיר התחתית, אבל עבורנו החיפאים היא מקום לעשות בו סידורים. במקרה הטוב אנחנו מוצאים חניה ליד קריית הממשלה, הולכים למס ההכנסה, לרואה חשבון או לעורך דין, חוזרים לרכב ועפים. לא מסתכלים ימינה ושמאלה. רק אם מישהו מפנה עבורנו את המבט ואת תשומת הלב ומסביר לנו מה אנחנו רואים, רק אז נבחין. רובנו לא עושים את זה לבד, ולכן יש מדריכים. אבל ברגע שעושים את זה נגלית עיר אחרת, ואני לא מגזים. אני מסתובב כמה שעות עם קבוצה ותמיד מתנצל על כך שלא הספקנו כלום כי ראינו רק טיפה בתוך האוקיינוס שנקרא חיפה. יש אוקיינוס חדש שנקרא העיר התחתית ואוקיינוס עוד יותר גדול שנקרא שוק הפשפשים, וזו בכלל צלילה שאני עושה בשנה וחצי האחרונות”.

זה סיור נוסף?

“שוק הפשפשים היה תחנה בסיור שלי, וסיפרתי עליו ועל מסגד אל־אסתקלאל עם הכיפה הירוקה. לפני שנה וחצי הזמינו אותי דיירי השוק לעשות סיור שכל כולו מוקדש להם. כמובן שלא יכולתי להגיד לא. הייתי לקוח של השוק בשבתות ומדריך שעובר בו עם הקבוצות שלי, אז אמרתי להם שאעשה את זה בכיף, אבל אסור להתחיל את הסיור בשוק כי כל מי שמגיעים לחיפה, וגם חיפאים עצמם, צריכים להיכנס לאווירה החיפאית”.

מה זו אווירה חיפאית?

“יש כזו, ואני יוצא בהצהרה כזו בכל תחילת סיור. חובה עלי להוכיח שיש אווירה כזו, והיא כוללת הרבה דברים, אבל לפני שאני אומר מהי, הקבוצה כבר שמה לב בעצמה והמשתתפים אומרים לי ‘איזו עיר מפרגנת, איך כולם מפרגנים לכולם’. למי שבא מבחוץ לא מובן מאליו שעוצרים עם חיוך כדי לתת זכות קדימה להולכי רגל. יש פה אווירה של פרגון, וזה בריא לכולנו. כמובן שיש אווירה של דו קיום ויש הרבה סוגים של דו קיום. הקבוצות מוצפות בהתרגשות פסטורלית ובאופטימיות. אני לא רוצה לצאת בסופרלטיבים בשמם, אבל ככה הקבוצות יוצאות מהסיור”.

מה עוד תורם לאווירה החיפאית?

“אף אחד חוץ מאיתנו לא בא מיישוב שיש בו תחבורה ציבורית בשבת מלבד יוזמות מקומיות חלקיות. לנו יש קווים סדירים, ואף אחד לא מנחש שזה קיים אצלנו כבר מ־1951, קצת אחרי קום המדינה, מתוקף של חוק עזר עירוני שאבא חושי הוא זה שחוקק, ובמקביל יש שכונות חרדיות שבשבת סגורות לתנועה ואף אחד לא מתלונן, לא החרדים ולא החילונים. הם פשוט חיים, וכשאני מספר את זה ברחבה הצמודה לבית החסד, אני מצביע על בית הכנסת שנמצא שם ועדיין פעיל לתפילות מנחה, וצמוד לו, בקיר משותף, יש מתחם נוצרי. לאף אחד זה לא מפריע כי הלכתית זה בסדר, וזה פשוט עובד. יש גם הרבה דו קיום בין הזרמים השונים בנצרות, ויש הרבה בשורות שיצאו מחיפה. כשאנשים נכנסים לאווירה החיפאית, הם נכנסים לאופטימיות שדברים יכולים לעבוד. כשלא מחפשים למה זה לא יכול לעבוד, הדברים זורמים ויש אווירה חיפאית”.

אתה מקפיד לכתוב בכל פוסט ששוק הפשפשים בחיפה הוא היחיד בארץ. תסביר.

“זה שוק הפשפשים היחיד בארץ. בתחושה שלי, ביפו – ומבלי לפגוע בו – זה סוג של קניון פשפשים שהאותנטיות בו פחתה עם השנים”.

יש חלק שהוא עדיין אותנטי.

“יש מגרש אחד קטן שעדיין יש בו שמיכות פרושות על הכביש ורוכלים. אבל אני לא משווה, ודווקא מפרגן ליפו שעשו שם באמת אזור יפהפה, אבל שוק אותנטי יש אחד בארץ, וזה חיפה. יותר מכך – זה המקור של כל הענתיקות והווינטג’ בארץ. יש אנשים שמייבאים לבד, אבל חיפה מספקת למחסנים, להאנגרים, לחנויות ולשווקים את הסחורות ואת הפריטים. מדי שבוע נוחתת כאן מכולה שמגיעה מבלגיה – בירת הווינטג’ של אירופה – עם שלל רב, ומיד מגיעים התל אביבים עם המשאיות שלהם, מעמיסים ומסתלקים. היום 90 אחוז מהסחורה כבר מכורה להם מראש, והמחירים? אי אפשר לתאר את הפער בין המחירים בחיפה לאלה ביפו. והאנשים פה הם אנשים אותנטיים של שוק פשפשים”.

מה זה אומר?

“כשהשוק עוד היה תחנה בסיור, בכל פעם היתה מברכת אותי עם חיוך מרינה שהיא דיירת בשוק ומקסימה. כשבניתי את הסיור בשוק וישבתי עם הדיירים, אמרתי לה שאני רוצה שהיא תהיה תחנה בסיור. היא התנצלה ואמרה שהיא לא בנויה לדבר מול אנשים, אבל ביקשה לספר על עצמה. מרינה אמרה שהיא לא מוכרת כלי בית, חליפות אבירים או שטיחים פרסיים, אלא מוכרת רק דבר אחד – את מה שאמא שלה לימדה אותה ושאותו היא חוקרת ומעמיקה ולומדת מדי יום. היא יודעת לספר איפה הוא יוצר, באיזה מפעל, כמה פריטים יוצרו, באיזה סגנון ומתי, וגם יודעת לספר איך זה התגלגל לידיים שלה. מרינה עוסקת רק בפורצלנים, והם המומחיות שלה. היא העבירה לי מסר חשוב מאוד – להיות סוחר בשוק פשפשים זה לא עוד סוחר אלא מקצוע שמכבד את בעליו. ואז הבנתי כמה ידע יש לה, עולם ומלואו. ביקור תכוף בשוק פשפשים משנה לך את החיים ובעיקר את הגישה. קודם כל גישה צרכנית כי את נחשפת לאיכויות גבוהות מאוד במחירים נמוכים מאוד. הבתים של כולנו נראים כמו חדר תצוגה באיקאה, והארון של כולנו מלא בזארה ובמנגו, ופתאום כשאת נחשפת לאיכויות אחרות לגמרי את מיוחדת כי יש לך משהו שאין לו פס יצור, שהגיע מבית שפונה, שמחירו זול בהרבה מחדש ושאיכותו היא טובה יותר. נכון, יש מחסום, גם לי היה בהתחלה כשהחלטתי שכל כלי ההגשה אצלי בבית יהיו מאמייל, אבל ההרגשה הזו נעלמת עם הרכישה הראשונה. הפעם השנייה היא תמיד קלה יותר. אחרי הפעם הראשונה זה לא מדרון חלקלק אלא צניחה חופשית, אבל אחרי שניקיתי עם כלור את קערת האמייל הראשונה, הבאות אחריה לא איחרו לבוא, כמו גם כוסות, צלחות והשלמות של הסרוויס כולו. חוץ מגישה צרכנית, הסיור משנה הרבה גישות בחיים. האווירה בשוק כל כך מפרגנת, אחד מתמחה בשטיחים, השנייה בבגדים, ואם אין לה מה שאת מחפשת היא תשלח אותך לשכן שלה. האווירה החיפאית קיימת גם בשוק. בקיצור, בואו לשוק, קנו יד שנייה, זה בריא לעולם, זה איכותי עבורכם, זה שווה, זה מיוחד ויפה ומשנה אותנו לטובה. איתי או בלעדי, פשוט בואו”.

 

תומר פוקס בסיור. "אנשים חיים פה בפנסיה מגיל 20"

תומר פוקס בסיור בשוק הפשפשים. "אנשים חיים פה בפנסיה מגיל 20"

 

 

"כל אחד וסיפורו מעורר ההשראה"

בסיור בשוק הפשפשים מהווים הסוחרים, או כפי שפוקס קורא להם “הדיירים”, חלק אינטגרלי מהסיור, כמו גם עסקים אחרים לאורך המסלול. הם לא עוד תחנת עצירה בדרך אלא מקום שבו הם מספרים את סיפורם, אותו סיפור שגרם לפוקס לבחור בהם כתחנה בסיור.

“האנשים שאנחנו מתארחים אצלם הם לב לבו של הסיור, ואני בוחר אותם כי אני מתחבר אליהם, כי הם פרגנו לי לאורך כל הדרך וכי הם גם סיפור – כל אחד וסיפורו מעורר ההשראה”, הוא מסביר, “הם עשו דרך בחיים, הם יודעים להגיש את הסיפור, ובם כולם אנשים שעשו בחירה”.

למשל?

“זהבה אהרון מבובה זהבה שאחרי 25 שנים בחברת ביטוח, עשתה מהלך חד כל כך. היא מתארת איך היתה יוצאת מהקניונים, עמוסה בשקיות של בגדים, עם קוקו בלונדיני מתוח, ואיך כל תפישת חייה השתנתה. היא עזבה הכל כדי לעשות מה שהיא אוהבת, והיא גם סופר מוכשרת בזה. היא הגיעה לשוק ולא שכרה חנות אלא רכשה אותה בניגוד לכל העצות שקיבלה, גם מדיירי השוק הוותיקים. היא תקעה יתד עמוקה בסלע החיפאי. היא רצתה ליצור, וזה מה שהיא עושה. אין עוד זהבה בכל הארץ. מגיעים אליה מכל הארץ עם בובות מכל התקופות – זה רוצה שחזור, אחר מבקש תיקון, והיא לומדת במשך שנים איך להחזיר את העין למקום ולשזור עוד צמה ולחפות על הסדקים שנוצרו בפורצלן. היא תופרת במו ידיה תלבושות, וזה רק קצה החוט למה שהיא עושה בחנות הקטנה שלה. היא מבקרת בשווקים ובתיאטראות באירופה, מביאה תלבושות תקופתיות ומשכירה אותן כתחפושות לאנשים פרטיים או לתיאטראות. יש לה ידי זהב, ויצא לה שם טוב כאחת שמתקנת ומשחזרת כל בובה. גם אנשים שקונים מכשירים עתיקים כמו מכשירי ניווט מגיעים אליה ומבקשים ממנה לפרק, לנקות ולהשמיש אותם. היא יושבת מאחורי הווילון הכתום היפה שלה בבית המלאכה הקטן, והחנות הקטנה שלה היא עולם ומלואו. זה סיפור מעורר השראה”.

 

תומר פוקס עם זהבה אהרון. "היא תקעה יתד עמוקה בסלע החיפאי"

תומר פוקס עם זהבה אהרון. "היא תקעה יתד עמוקה בסלע החיפאי"

 

תחנה נוספת היא חמאם אל־פאשה.

“השף ארן ברנדר עושה שם נסים ונפלאות, והוא בחר להיות בסמטה לא מתוירת. אם לא תגיעי לכאן ותדפקי על הדלת, לא תדעי שמשהו קורה פה. הוא הקים אירועי הסעדה באחד מהמקומות היותר יפים, ונגלה לאוזני וללבי אדם שמעורה בהיסטוריה של חיפה ושל המרחב שבו הוא פועל, כמו מורה דרך מדופלם, מעמיק ומעשיר. אני מביא את הקבוצות שלי לפה לטעימות, והוא אומר ‘אני בחרתי להיות כאן’. הוא היה יכול להיות בהמון מקומות אחרים, בדיוק כמו שמציעים לזהבה לעבור לתל אביב כי אין אף אחת כמוה שם, ואני מעריץ אותם על כך שהם בחרו להיות כאן. הוא לא פתח מסעדה כי זה עסק מפרנס אלא בגלל שהוא אוהב לבשל ורק אחר כך בגלל שזה עסק שמפרנס. היא מדביקה פורצלנים ובונה מחדש את הבובות כי זה מה שהיא אוהבת לעשות, וכן, היא שמחה להתפרנס מזה”.

 

תומר פוקס בחמאם אל-פאשה. "אם לא תגיעי לכאן ותדפקי על הדלת, לא תדעי שמשהו קורה פה"

תומר פוקס בסיור בחמאם אל-פאשה. "אם לא תגיעי לכאן ותדפקי על הדלת, לא תדעי שמשהו קורה פה"

 

דוגמה נוספת היא בית החסד.

“בית החסד הוא המפעל לשיקום אסירים המצליח ביותר בארץ, והוא פועל נגד כל הסיכויים. הם חיים על תרומות, אבל הם כל כך משימתיים. זו משפחה נפלאה, משפחת שחאדה. כמיל, אב המשפחה, נפטר בשנת 2000, ואשתו השווייצרית אגנס המשיכה את מפעל חייו ולא נתנה לו לגווע, על אף שהיתה מטופלת בחמישה ילדים. אגנס הצליחה גם להגדיל את המפעל, והיום הילדים ממשיכים את החסד הזה. חייבים להבין מי זו המשפחה המיוחדת הזו – משפחה שמקדשת את האדם, את היחסים ואת הנועם. בבית החסד, בניגוד לכנסיות אחרות, פותחים את השערים בפני כולם כל הזמן, בעוד שבכנסיות אחרות יש זמני כניסה קשוחים. אני מדריך ביישן, הייתי נעמד בחוץ בסיורי ערב ומספר בשקט את הסיפור, ותמיד היה מי שפתח חלון ועם חיוך בירך בערב טוב ושאל אם נרצה להיכנס פנימה. זו האווירה. קשה לא להתחבר אל אנשים כאלה ולא להעריץ אותם. אני אוהב להעביר את ההתרגשות מהעשייה שלהם”.

נדמה שהקשר המיוחד שלך לאנשים בתחנות השונות הוא זה שמבדיל את הסיור שלך מסיורים אחרים.

“דרך המסיירים למדתי בעצם איך אני בונה את הסיורים שלי ואיך אני מגיש אותם. יש הרבה סוגים של מדריכים, וכשהפכתי למדריך הגעתי למסקנה שהדבר הכי חשוב הוא לאהוב אנשים, כל השאר הוא נרכש. ידע נרכש, אוריינטציה נרכשת, אבל אם אני לא אוהב אנשים, אין לי סיכוי במקצוע הזה. דרך המסיירים הבנתי כמה אני אוהב את חיפה. דרכם הבנתי שאני לא המרכז, ממש לא, אלא צינור להעברת מידע בדרך שלי. חיפה היא המרכז, האנשים שמארחים אותנו הם המרכז, לא אני. אני מפרגן לאנשים שאוהבים את מה שהם עושים, ועושים אותו טוב. הם מספרים יפה כל כך, והסיפור אכן עובר”.

 

תומר פוקס בבית החסד. "קשה לא להתחבר אל אנשים כאלה ולא להעריץ אותם“

תומר פוקס בסיור בבית החסד. "קשה לא להתחבר אל אנשים כאלה ולא להעריץ אותם“

 

"אני חיפאי אמיתי שהולך לישון מוקדם"

פוקס הוא רומנטיקן ללא תקנה, בעל נפש נוסטלגית ותמימה של אהבה ללא תנאי. “אני נמצא כל יום בשוק, ובכל יום נחשף לחלל חדש”, הוא מספר, “אני נכנס לעליות גג שהדיירים הוותיקים מכירים לי. השוק הזה לא נגמר, זה אוקיינוס עמוק שאי אפשר להגיע לקרקעית שלו. וגם האנשים. יש סיפורים נפלאים על אנשים נפלאים, ואני מאוהב. באנשים ובסיפורים של השוק”.

יש פה קצת גלוריפיקציה. לא הכל טוב פה. ביומיום אפילו די משעמם.

“קודם כל יש לי דעה ואני יוצא באמירות מתריסות שהן נחרצות. אני פתוח לשיחה ולדיון. הצדק הוא לא אצלי והעובדות ההיסטוריות הן לא אצלי. אני מדריך טיולים, ולא חייבים לקבל את כל מה שאני אומר. אני משמיע גם את הדעות שלי לעתים, ויש לי גם ביקורת. יש המון פוטנציאל לעיר הזאת, ויש לי הרבה ביקורת. אני דווקא מאמין מאוד בראש העיר. די שבעתי מראשי עיר פופוליסטים. ראש עיר לא צריך להיות כל כך הרבה שנים על הכיסא. אני מאמין לעינת קליש רותם. אני יודע שיש כאלה שצריכים את החמצן עכשיו, והיא חתכה להם את הצינור והם לא יכולים לחכות ולהאמין שזה יגיע. אני מבין את זה. איפשהו היא משכנעת אותי שיש לה תוכניות והיא מנקה הרבה דברים שצריך לנקות והיא עושה סדר במה שצריך לסדר. אם זה נכון או לא – אין לי מושג. אני רוצה מאוד להאמין לה. אני חושב שראש עיר צריך לבוא, לעשות וללכת, כי בשלב מסוים הוא שוכח עבור מה הוא נבחר. אתם אמורים להיות משרתי ציבור, סומכים עליכם שתנהלו כמו שצריך. אני מקווה לטוב כי יש פוטנציאל שחייבים לממש, וזה כולל ניקיון של העיר ושימור מבנים. זה תהליך, ואני מקווה שהוא יתחיל בקרוב. מה שמחזיק את היופי הזה של העיר הוא החיפאים. אני מאוהב בהם ומתרגש מהם. זכינו בעיר ובתושבים שהפרגון הוא המוטו שלהם. הפרגון הזה הופך אותנו לבריאים, והלוואי שהבשורה הזו תמשיך הלאה”.

אתה שוב נסחף.

“יש כל כך הרבה פינות יפות וכל כך הרבה סיפורים יפים שביחד אין על חיפה ואין על העיר התחתית. כזו עיר יפה – גם ים וגם הר, טבע ואנשים, סיפורים ויוזמות, מבנים ופוטנציאל. יש עוד הרבה עבודה, אין ויכוח על כך, אבל אפשר לראות את היופי גם עכשיו וצריך להתעקש שיממשו את הפוטנציאל. צריך בשביל זה כסף וחזון. אני מקווה לשינוי”.

משהו לסיום?

“אני חיפאי אמיתי שהולך לישון מוקדם. כשאני שואל את המסיירים מהי האווירה החיפאית, חלקם עונים שאנשים פה עייפים. אז חבר’ה, אנשים פה לא במרדף, הם נהנים מהיום ונהנים מהים, יש כאלה שנרדמים תוך כדי הליכה, ואנשים חיים פה בפנסיה מגיל 20. משתחררים מהצבא ישר לפנסיה, אבל נהנים מהדרך. זה הקסם של חיפאים – ליהנות מהיום ומהרגע”.

 

תומר פוקס. "יש סיפורים נפלאים על אנשים נפלאים" (צילום: חגית הורנשטיין)

תומר פוקס. "יש סיפורים נפלאים על אנשים נפלאים" (צילום: חגית הורנשטיין)

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

11 תגובות
  1. בק ריקי

    כתבה מעניינת ומפרגנת לחיפה. תומר המדריך עושה זאת מכל הלב ומכל הנשמה. הייתי בסיור שלו.

  2. חיפאי וותיק

    ידיד היקר מדריך הסיורים כיכר אל חמרה שהיא כיכר פריז נקראת ככה כי האדמה הייתה של משפחת ח'מרה , ושיהיה בהצלחה בסיורים מאוד חשוב לחיפה מבחינה תיירותית. המשך כך צריך עוד סיורים כאלה

  3. לא לנסות לייפות מצב בעייתי בתור אוירה מקומית

    בשנות ה80 שאלו מדריך של ניו יורק למה יש כל כך הרבה לכלוך ופשיעה בעיר. ככה זה זאת תרבות ניו יורקית הוא אמר, צריך רק לאהוב לחיות ככה ולא לחפש אתרים נקיים וסביבות מטופחות. עד שבר ג'וליאני ועשה מהפכה והוכיח שאין דבר כזה "אבל ככה זה, תאהבו מה שיש".

  4. תיזהרו ממדריכי תיירים

    באופן כללי, הם מספרים הרבה דברים לא מדויקים, מומצאים, וצ'יזבטים

  5. מיכאל

    מקווה לטייל איתך בקרוב, בטוח יהיה מעניין, למרות שאני חיפאי ותיק מאד. לגבי קליש, אנחנו חלוקים. חשבתי שאחרי ה"אני, אני,אני" הפופוליסטי של יהב ומצנע והשחיתות שמצנע התחיל בה ויהב המשיך בה, קליש תעבוד בשביל חיפה והחיפאים. לא מזיזה אצבע, המצב יותר גרוע מבעבר, יהיה יותר גרוע בעתיד. אין לה כל ערך מוסף לעיר, וחבל מאד !!

  6. יפעת

    העירייה בראשות קליש מושבתת . אין שום עבודה לטובת התושבים בניגוד לעבר. בזמן יהב רק פנית ומיד קיבלת מענה, היום לא מתייחסים לתושב. אפס עשייה והכל קשור בראש. כשהראש עושה אפס כך גם הגוף.

  7. א.א.חיפה

    תומר אתה יכול לשלב בסיפורים את היהודים שחיו בה. מהיכן הגיעו ומה מקור הכנסתם.לא הכל נוצץ .על פעולות האיבה שעברו. מקומות וארועים . היהודים לא היו רבים..ומה עם ואדי רושמיה שם התרכזו יהודים נקנו שטיחים וכסף בהם רובע ינודי. ליד רחוב הגיבורים שם בנו בית כנסת ואף בית ספר לילדינו. וכמובן נבנה מקווה. .שם היה ארוע פעולות איבה נגד היהודים לראשונה ב1936. בתקופת הבריטים. אז לא הכל ורוד.גם את זה צריך לספר.

  8. שלום אהרוני

    בסיפור היפה על חיפה חסר האמת על היישוב היהודי הותיק שהיתגורר מאז המאה ה 18 באזור שנהרס בערי נתחתית ועל חורבותיו ניבנה בית המישפט .
    ומומלץ.לך לעשות סיור בעוד חתיכת היסטוריה ברחוב יודפת של בנתה מישפחת אבוטבול הגדולה שכונה והיתה מאלו שהקימו את המרכז המסחרי הישן בעיר.
    מצער שהרבי לפ יך סילפו את ההיסטוריה של חיפה .

  9. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    המצב בעיר והעירייה ישתפר אם החמוצים השמאלנים שמצביעחם לפוליטרוקים כושלים כמו מצנע יהב וקצ יצביעו לאנשי עשייה עם נסיון מהליכוד.
    חד וחלק הבעיה של חיפה זה זקניי העיר מהדינוזאורים הסוציאליסטים וכלגוליהם ההזויים נוסח קליש לזימי
    יאללה לנקות.. לטאטא החוצה.

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר