כרמי פרל. "אני עושה דברים שבעיקר מצחיקים אותי, אני לא בא לקבל אישור מאחרים“
כרמי פרל. "אני עושה דברים שבעיקר מצחיקים אותי, אני לא בא לקבל אישור מאחרים“

"תמיד אפשר להגיד שזה יום חרא"

כרמי פרל גדל בשכונת נוה יוסף, שלדבריו עיצבה את אישיותו. כדי להתרחק ממעגל הפשע הוא ביצע פעלולים מסוכנים, משימות מגוחכות ומתיחות, שמאחת מהן נולד מותג החולצות "יום חרא". "לפעמים אתה לא יכול לצעוק את זה", הוא אומר, "אז החולצה שלי תצעק במקומך"

פורסם בתאריך: 30.1.21 09:09

כרמי פרל נולד באוקראינה לפני 32 שנה ועלה לישראל כשהיה בן שנתיים וחצי. בשנים הראשונות התגוררה המשפחה ב”שכונות מישור החוף”, כך הוא קורא להן, וכשהוא היה בן 5 עברה המשפחה לרחוב החשמל בשכונת נוה יוסף, שם הוא גר עד היום. לדעתו השכונה עיצבה את אישיותו וגרמה לו “להיות בעל אישיות חריפה יותר ויותר”. קל לא היה לו, אך מעשי קונדס וחוש הומור מפותח עזרו לו להתרחק ממעגל הפשע, ללמוד לתואר ראשון ולפתוח חברה עוד לפני שחגג 30. והוא לא עוצר.

“גדלתי בעיקר בשכונות עוני, וזה לא להיט”, הוא מספר בקול מונוטוני, “ביסודי למדתי בבית הספר קישון שנמצא בבניין הצמוד לבית שלי, אחר כך עברתי לאליאנס, אבל סיימתי באנקורי. מגן הילדים נחשבתי תמיד לליצן של החבורה, זה שעושה מעשי קונדס וזה שתמיד יש לו הערות במהלך השיעור – מה שהוביל לבעיות משמעת. לא הייתי תלמיד רע אלא ממוצע, אבל כזה שמפרק את הכיתה. רק בדיעבד, הרבה שנים אחרי כן, הבנתי מה זה אומר לשבור את הכיתה. המורים היו אומרים לי שאני מוציא אנשים מריכוז אבל אז לא הבנתי מה זאת אומרת”.

לא קל תלמיד כזה בכיתה.

“ביסודי הייתי מלא מרץ ורצו לתת לי ריטלין, אבל אמא שלי אמרה שאין מצב כי היא עובדת בבית מרקחת מגיל 19 ומכירה את כל השטויות האלה. ניתבתי את האנרגיה הזו לשיעורי ספורט וייצגתי את בית הספר בכל תחרויות הריצה, אבל עדיין הייתי מלא באנרגיות. אגב, בבית הייתי רגוע מאוד, שונה לגמרי מאיך שהייתי בבית הספר”.

אמרת שהשכונה הפכה אותך לחריף. איך זה התבטא אז?

“השכונה שגדלתי בה היתה שכונה עם אלימות מילולית ופיזית, וזה מביא אותך להיות בן אדם חריף מאוד בדיבור. זה בא לידי ביטוי בכך שבכל יום יש ירידות אחד על השני, גם עם חברים וגם עם אנשים לא מוכרים. אלימות כזאת מביאה אותך לקטול אנשים חזק ולא לראות בעיניים. אין סינון מה כן ומה לא, מה נכון ומה לא נכון. היתה גם אלימות פיזית, וכילד פחדתי מאוד מהשכנים הערבים. בגלל זה הפכתי לילד שרץ מהר מאוד ומשחק טוב כדורגל”.

ממש פורסט גאמפ.

“אני אסביר – רצתי מהר כי אם הייתי רואה ערבים מגיעים למגרש או לתחנת האוטובוס הייתי רץ להתחבא. כך הגעתי לייצג את בית הספר בכל התחרויות ביסודי, וגם בחטיבה השתתפתי במרוצי שדה וכדומה. שיחקתי טוב כדורגל כי הערבים אמרו לי ‘אם לא תשחק טוב תקבל מכות’. זרקו עלי נפצים כשעמדתי בשער ואיימו עלי שלא הולכים הביתה עד שלא מסיימים טורניר, שזה אומר לפחות שעה-שעתיים של משחקים”.

 

כרמי פרל. "רצו לתת לי ריטלין אבל אמא שלי אמרה שאין מצב כי היא עובדת בבית מרקחת מגיל 19“

כרמי פרל. "רצו לתת לי ריטלין אבל אמא שלי אמרה שאין מצב כי היא עובדת בבית מרקחת מגיל 19“

 

ספריי בריח של שירותים כימיים

את שנות החטיבה והתיכון העבירו פרל וחבורתו מהשכונה בלעשות שטויות. את ההשראה הם קיבלו מצפייה בתוכניות “JackAss” ב־MTV, שבה אנשים ביצעו פעלולים מסוכנים, משימות מגוחכות ומתיחות.

“אני זוכר את הפעם הראשונה שבה ראיתי את התוכנית”, מספר פרל, “התחלתי לחקות את הפעלולים, ועם הזמן פיתחתי אותם. לעשות שטויות היה סוג של בריחה – לנסוע על סקייטבורד ולקפוץ לשיחים, לרדת במדרגות בתוך עגלת סופר או בתוך פח אשפה גדול, לקפוץ מקומה שנייה וגם לאכול ולשתות דברים מגעילים. הבידור היה קודם כל עצמי, אחרי זה על אחרים. הביטוי העצמי היה בהתנהגות מטורפת ובחוסר גבולות. אין זהו, אין מספיק, תמיד יש יותר. אם עשיתי משהו, אז בפעם הבאה הוא יהיה חריף יותר”.

ופה בדיוק המקום להזהיר ילדים לא לנסות לעשות את זה.

“פעם אחת, כשהייתי בתיכון, הגעתי לטכניון, שפכתי דלק על הראש ושרפתי אותו. כל החברים צעקו ‘תכבה תכבה’, ואני המשכתי לשבת כשהראש שלי נשרף. האם היה חם? וואלה, לקח לי זמן להרגיש את החום. יום אחרי חבשתי כובע צמר חורפי ב־30 מעלות חום בים. כששאלו אותי ‘מה קרה? למה אתה עם כובע?’, עניתי ‘נשרף לי המוח’. תמיד חיפשתי את הפיצוץ לפנים, מילולית או פיזית. רציתי לבדוק עד כמה אנשים סבלניים או מתחרפנים, ולכן לקחתי את זה בכל פעם שלב אחד יותר גבוה, והגעתי למצב שבו אני עושה מתיחות”.

כל החבורה השתתפה בזה?

“כולנו בשכונה היינו עושים שטויות, אבל היה לנו חוק ברזל – לא לעבור על החוק. ודווקא כל החברים שגדלתי איתם יצאו סבבה איכשהו. ל־90 אחוז מאיתנו יש תארים, ולמי שאין תואר הוא עצמאי. אף אחד לא נפל לפשע, אף אחד לא חשב שהוא הולך להיות גנגסטר. כל הזמן הייתי עושה שטויות, ואנשים לא הבינו איך לא התפרסמתי. כשהייתי בן 14 העליתי סרטונים ליוטיוב שבדיוק התחיל, אבל לא חשבתי שאפשר לעשות מזה כסף, עשיתי את זה בשביל הכיף”.

אלו מתיחות עשית?

“החברים שלי השפריצו עלי ספריי בריח של שירותים כימיים עם תוספת של חרא, שאותו הזמנו ב־ebay. הלכנו עם זה למטרונית, ואנשים פשוט ברחו ממני. אני נשארתי אדיש, וכששאלו אותי מה זה הריח הזה אמרתי ששחיתי בתוך הביוב בבת גלים וצללתי לתוך חרא. אנשים רצו לעזור לי אבל אמרתי שהכל טוב ושאני בדיוק נוסע לחבר כדי לשחות לו באסלה. כשהיה לי רעיון עשיתי אותו בלי לחשוב על ההשלכות. אם אתה מתחיל לחשוב על מה שיכול לקרות לך, שאתה עלול להיפצע למשל, לא היית עושה את זה”.

איפה הגבול?

“תמיד שאלו אותי איפה הגבול, ועניתי שאני מחפש אותו. זה עדיין מפחיד אנשים כי אני עושה משהו ואז תמיד מנסה לעבור את הגבול שהצבתי ומחפש איפה זה מוגזם. במשך הזמן זה עבר ממעשי קונדס לדיבור. לקסיקון המילים והסלנג שלי נוצרו בגלל השכונה שבה גדלתי ובגלל מה שעברתי. עם השנים הבנתי שאני מצחיק יותר ויותר כי היה לי קל לקטול אנשים, לרדת עליהם ולהביע את דעתי עליהם בצורה מצחיקה. לרדת על אנשים בא לי בטבעיות”.

מקונדסון לסטנדאפיסט?

“עם השנים עשיתי פחות שטויות אבל בדיבור שנון יותר. רק בשלוש-ארבע השנים אחרונות התחילו לשאול אותי למה אני לא עושה סטנד אפ. הייתי עובר בין שולחנות בפאבים, מתיישב ליד שולחן בלי להכיר את האנשים ומתחיל לצחוק על משהו או על מישהו, בצורה עדינה כמובן כי אני לא בא להרוג לו את האישיות. אני לא כותב חומרים, אני מאלתר”.

ולא חשבת לעשות סטנד אפ?

“בשנת 2019 רציתי להתחיל לנסות, אבל הסצנה היא בעיקר בתל אביב. אמרו לי בכמה מקומות ‘אנחנו נותנים לך חמש דקות, ועדיף שיהיה לך ניסיון’. ניסיתי לארגן משהו בחיפה כי אין את זה בכלל פה. דיברתי עם בעלי מקומות, שאלתי מי יכול לתת לי להופיע וקיבלתי הצעה להופיע בקפה טיפול ברחוב מסדה. רציתי לארגן עוד כמה סטנדאפיסטים כמו בבמה פתוחה אבל הבעלים אמר לי להופיע לבד ושהוא נותן לי 40 דקות להופעה שלמה. חשבתי שזה רעיון לא טוב כי יש לי אפס ניסיון”.

זה באמת המון זמן.

“גם עשר דקות זה הרבה מול קהל שפשוט מצפה שתבדר אותו. הבאתי 50-40 חברים, ובאמצע ההופעה עצרתי ושאלתי אותם מה לא בסדר ובמה אני צריך להשתפר. את ההופעה השנייה עשיתי בחנות הספרים גולדמונד, שם ארגנתי עוד סטנדאפיסטים וכל אחד קיבל שבע דקות. הביקורות אחרי ההופעה הזו כבר היו יותר טובות, ואנשים אמרו לי שזו ההופעה הכי טובה שלי. הקהל ממש צחק כי שיפרתי את ההופעה אחרי שהבנתי מה עשיתי לא בסדר. הספקתי לארגן עוד כמה הופעות, ואז התחילה הקורונה. ניסיתי לקבוע עוד הופעות אבל הן התבטלו בגלל ההגבלות”.

 

כרמי פרל. "הביטוי העצמי היה בהתנהגות מטורפת ובחוסר גבולות“

כרמי פרל. "הביטוי העצמי היה בהתנהגות מטורפת ובחוסר גבולות“

 

 

לעשות דברים מגעילים עם אוכל

פרל הפך את התחביב למקצוע, והיום הוא מתפרנס מעריכת וידאו וממכירת חולצות בחנות אינטרנטית שפתח. זה לא אומר שהוא הפסיק לצלם את עצמו, אבל עם קצת פחות קפיצות לשיחים וטרמפים בפחי אשפה ירוקים. הוא רכש לעצמו מקצוע “מכובד” וסיים תואר ראשון בחשבונאות וכלכלה באוניברסיטת חיפה אך לא ניגש למבחן הלשכה, כך שאין לו הסמכה. הוא חותם על כך שהוא גם לא ייגש.

“כל מי שלמד איתי אמר לי שתוך חצי שנה-שנה אפרוש כי גם באוניברסיטה ראו מי אני”, הוא מספר, “זרקתי הערות למרצים כי זה תמיד מגרד לי ואני לא יכול לסתום. עד היום זו האהבה הכי גדולה שלי כי תמיד עשיתי שטויות. תמיד חיפשתי דמות מטורפת כמוני, והבנתי שמי שהכי עושה לי את זה זה הקומיקאי סשה ברון כהן. אם הייתי עומד מולו הייתי אומר שהוא הרבה יותר רמה ממני. צריך ביצים גדולות בשביל לעשות את מה שהוא עושה אבל זו השאיפה שלי”.

ומה הקטע עם הסרטונים?

“גם היום, בגיל 32, אני מצלם סרטונים, אבל יותר שנונים ופחות עם לשבור את הגוף שלי. אני עדיין יכול לעשות דברים מגעילים עם אוכל, אבל זה תלוי בקהל ובווייב. לא תמיד היתה לי פואנטה, הפואנטה היתה שאנשים יצחקו, אבל לא תמיד הצופים לקחו את זה בסבבה. קשה יותר לעכל סרטונים מגעילים עם אוכל. אנשים ידעו שאם יש לידי צלם והמצלמה נדלקת, משהו רע יקרה למישהו. לא ראיתי את עצמי בתור שחקן, לא זאת היתה השאיפה שלי, אבל אהבתי דברים דוקומנטריים – לתעד אותם ולערוך אותם כסיפור. את מה שהיום נקרא ולוג אנחנו עשינו כבר אז”.

והכל מותר, אין לך גבולות?

“אני לא מחפש לקטול אנשים אלא לעשות לעצמי וגם לאחרים שמח. אני קורא לעצמי הרבה פעמים ‘זונת צומי’ כי אני תופס חזק את הבמה, אם זה בימי הולדת או סתם בישיבה עם אנשים. גם אם זו חבורה שאני בקושי מכיר אני עדיין אצחיק את כולם. זה הכישרון שלי – להצחיק את כולם כבר בהיכרות הראשונית איתם. אני תמיד מחפש את התגובה, שיענו לי, אבל אף פעם אני לא בא לאנשים בקטע ערסי. אני מושך את זה לכיוון שלי אבל יודע לחבר דברים שיצחיקו את כולם. גם סבתא שלי בת 91 צוחקת מהדברים שלי”.

אנשים לא מתחרפנים?

“אני עושה דברים שבעיקר מצחיקים אותי, אני לא בא לקבל אישור מאחרים. אנשים יודעים שאני חריף ומבינים שאין לי גבולות. ניסיתי לעשות שת”פים עם יוטיוברים אחרים ואמרו לי ‘בוא’נה, אתה מטורף’. הם פחדו קצת, ואיתם זה קצת יותר קשה כי זה נוגע להם באגו, מבחינתם זו תחרות. אני לא בא להתחרות איתם, אבל אני מאמין שאם הייתי איתם בצילומים אז הייתי בודק גבולות ועושה הכל יותר חריף מהם. יצא לי לדבר עם סטנדאפיסטים ולבקש עצות, וגם שלחתי להם חומרים שלי. הם אהבו אבל עדיין קשה להם להתמודד איתי. שלחתי להם גם חולצות אבל הם לא מסוגלים ללבוש אותן”

תספר על ליין החולצות שלך. איך הכל התחיל?

“התגלגלתי לזה כשהייתי סקייטר. סתם זרקתי משפט והדפסתי אותו על כמה חולצות. זה היה בשנת 2010, ובשנת 2017 עשיתי את ‘יום חרא’”.

שכבר הפך למותג.

“היו לי ימים שבהם לא הצליח לי כלום והתחרפנתי. הייתי יוצא לצילומים עם ולדי טריטנר, חבר טוב שלי שהיה מצלם איתי המון, ויום אחד כל מה שניסינו לעשות לא צלח. היינו די מיואשים והחלטנו לחזור הביתה. בדרך אמרתי לו ‘תקשיב רעיון, אני אעלה למטרונית או לאוטובוס, אצעק ‘יום חרא’ ואתה תצלם’. חשבתי על זה עוד שנייה וחשבתי שזה לא יעבוד, ככה סתם לצעוק ‘יום חרא’ לא יעזור. אז החלטתי שאעשה כאילו אני מדבר בטלפון ואז אגיד ‘אתה לא מבין מה היה היום, איזה יום חרא היה לי היום’, וכך עשיתי. צרחתי בקולי קולות ‘איזה יום חרא’ במטרונית, ואנשים היו בשוק. אנחנו צחקנו מזה, העלינו לפייסבוק ואנשים אהבו. בתגובות כתבו לי לצלם בעוד מקומות ובכל מיני סיטואציות. מאז ‘יום חרא’ התפתח והפך להיות מזוהה איתי ובהמשך גם למותג שלי. ואז עלה לי רעיון – למה שאנשים לא ילכו עם חולצה שמודפס עליה ‘יום חרא’. זה מתאים לכל יום ואירוע בשנה”.

יצא לך ספונטנית?

“כן, הרי על כל מצב אפשר להגיד שזה יום חרא. בארץ כל הזמן מתלוננים, אז תמיד אפשר להגיד שזה יום חרא. איחרת לעבודה – יום חרא. הגעת לדואר והיה סגור – יום חרא. אני לא בחור שלילי, ומה שאני בא להגיד זה שלפעמים יש לך יום חרא, אז תהפוך אותו ליום מטורף, ליום כיף. לפעמים היום הוא פשוט חרא, ואתה לא יכול לצעוק את זה אז החולצה שלי תצעק במקומך”.

התפתחת ויש לך ליין שלם של משפטים. זה הולך?

“לאט לאט. זה נחלק לשניים – יש אנשים שאוהבים ויש אנשים שאוהבים ורוכשים. יש גם אנשים שלא מתחברים בכלל, אבל אותם אני לא מחשיב. החולצות עולות 75-65 שקל למשפטים הקבועים, ויש גם משפטים בהזמנה אישית ואז החולצה עולה 90 שקל כי אני מדפיס רק אחת כזו ולכן זה יותר יקר”.

המשפטים, כמו הסרטונים, הם קשים לצפייה.

“עכשיו אני יותר קשוב לצד הנשי ועובד על משפטים פחות חריפים כדי שיותר נשים יתחברו למותג. ועדיין הלוגו שהוא האימוג’י של גוש חרא מופיע על כל חולצה, גם כשהמשפטים הם יותר סבבה כמו ‘פחמימות או לא לחיות’. באינסטגרם @yom.hara אפשר לראות את כל הקולקציה”.

יש משפטים שמובנים כנראה רק לך כמו “סקייט שולט, בנות זונות”.

“כשאנשים שואלים אותי לפשר המשפטים אני עונה שאני לא מסביר. אני נותן להם לזרום עם הראש שלהם. אני מנסה תמיד לכתוב משפטים דו משמעיים, ואז כל אחד לוקח את זה למקום אחר. יש כאלה שזורקים לי פירושים שאפילו אני לא חשבתי עליהם ושמבחינתי לא היו בכיוון, אבל סבבה. אם זו האסוציאציה של הבן אדם, לא אגיד לו שזו לא היתה הכוונה שלי”.

מה תרצה לעשות כשתהיה גדול?

“אמר לי פעם צלם מקצועי שהוא לא מבין איך מכל השטויות שאני מצלם יוצא משהו טוב אבל גם שהשתפרתי מאוד עם השנים. במקום שיהיה בלגן שלם, הכל פתאום מתחבר. הסרטונים שלי היום הם בסגנון של הקומיקאי רועי כפרי. פעם לא הבנתי מה הוא עושה כי הוא כאילו מדבר שטויות בלי קשר, אבל בתמונה הגדולה יש קשר והכל מתחבר בסוף”.

זה מה שאתה רוצה? לצלם ולביים סרטונים?

“אני מעדיף להיות מאחורי המצלמה כי אני רואה את התמונה בראש ויודע מה אני רוצה. אני תמיד פתוח לרעיונות, וכל מי שבא לי עם רעיון אני אשמע אותו. בתור פרנסה זה החלום, לשם תמיד שאפתי. הייתי רוצה לעשות סרטים בסגנון של ברון כהן. הוא הוציא עכשיו את ‘בוראט 2’ ולא ירד ברמה. אני מחפש אנשים לעשות איתם סרטונים כאלה, אבל אין בנמצא, במיוחד בגיל שלי שזה כבר יותר מסובך. היום בעיקר ילדים מצלמים באינסטגרם ובטיק טוק. נראה שהיום אנשים פחות משקיעים, יש פחות תוכן. כולם עושים ליפסינק או מעשי קונדס, אבל הכל חוזר על עצמו והכל יותר לייט”.

בסרטונים נשארת ילד?

“בנשמה כן. בפיזיות לא בדקתי עד כמה אני שביר עכשיו, אבל נשארתי בגיל העשרה. עד שמדברים איתי על כסף, אז אני משתנה. לרוב אני מסתלבט, אבל אם מדברים איתי על השקעות במניות אז אני מדבר רציני ולא מסתלבט על הבן אדם. ביומיום אני תמיד מחפש לעשות דברים מצחיקים ואומר לאנשים שהחיים הם בדיחה. אתה רואה שאנשים מתחרפנים, ורק בשלב מאוחר יותר מבינים שהכל סתם ושאפשר להבליג על הרוב ולדלג. אני מקבל דברים טוב יותר מרוב האנשים בגלל שהחשיבה שלי היא שונה. המצב בארץ הוא אף פעם לא להיט, אבל מנגד – יש לנו מדינה מדהימה. ‘יום חרא’ משתקף בהמון שלבים בחיים שלי, ובכל פעם שאנחנו מקבלים פיצוץ זהו יום חרא אבל אנחנו לומדים מזה משהו. אמרו לי ‘אל תשתנה בחיים, זה מי שאתה’, ואני יודע שבאתי לעולם כדי לעשות שמח לכולם, באתי כדי להרים חיוך לאנשים, וזה מה שהמוצר שלי עושה. המשפטים על החולצות מצחיקים אותי ומעלים חיוך על הפנים של האנשים. אין טעם לבאס אנשים, העולם קשה ממילא”.

 

כרמי פרל. "יש אנשים שאוהבים ויש אנשים שאוהבים ורוכשים“

כרמי פרל. "יש אנשים שאוהבים ויש אנשים שאוהבים ורוכשים“

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

3 תגובות
  1. רמבי

    כרמי הנפלא,
    יום חרא בשינוי אותיות הוא יום אחר!!!
    גם את תגיד שימחה רבה לאט תקבל אסלה, אז מה?
    אתה דוגמה ומופת לטוב שבאדם.

  2. רמבי

    כרמי הנפלא,
    יום חרא בשינוי אותיות הוא יום אחר!!!
    גם אם תגיד שימחה רבה לאט תקבל אסלה, אז מה?
    אתה דוגמה ומופת לטוב שבאדם.

  3. צור

    אפשר גם:
    ביבי ושרה, זה יום חרא!
    בצנרת הביוביהו זורמת חרא, סליחה שרה!

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר