"הגיע הרגע שבו אמרתי 'זהו, אני רוצה לעשות את השינוי הזה'". זהבה אהרון (צילום: חגית הורנשטיין)
"הגיע הרגע שבו אמרתי 'זהו, אני רוצה לעשות את השינוי הזה'". זהבה אהרון (צילום: חגית הורנשטיין)

"אנחנו רוצים שחיפה תגיד 'יש לנו שוק פשפשים'. זה הכל"

כשהיא בשיא הקריירה שלה בסוכנות ביטוח, החליטה זהבה אהרון שדי לה ושהגיע הזמן לפרוץ החוצה לעולם. סיור עם חברה בשוק הפשפשים חיפה גרם לה להתאהב מאז היא שם, בחנות הווינטג' שלה, "בובה זהבה". על השוק שהיא כל כך אוהבת, היא אומרת שעבר שינוי מדהים בתשע השנים האחרונות, אבל עדיין לא זוכה למלוא ההכרה שמגיעה לו

פורסם בתאריך: 29.5.21 14:03

קצת לפני שחגגה יום הולדת 45, זכתה זהבה אהרון לקידום במקום עבודתה בסוכנות ביטוח מקומית, והתמנתה לנהל את מחלקת חבויות גוף. השמחה הייתה מהולה בעצב. עוד שנתיים קודם לכן, החלה לכרסם בה תחושה של החמצה, של אי מיצוי כישרונותיה, אותם דחקה הצידה כל חייה. היא אולי שמחה על התואר, אבל העבודה והאחריות קברו אותה עמוק מתחת להררי התיקים. העומס היה כל כך גדול, עד שהיא החלה לקחת עבודה הביתה ועבדה כמעט מסביב לשעון.

"פשוט מאסתי בזה והתפטרתי", היא נזכרת בסיבות להחלטה לעזוב הכל ולחפש דרך חדשה להגשמת חלום, "המחשבה שאני הולכת למות בחדר מלא ניאונים ותיקי לקוחות זעזעה אותי. לא זה מה שייחלתי לעצמי. רובנו עושים עבודה שלא בדיוק בחרנו בה ובכל זאת אנחנו שורדים אותה חיים שלמים. אבל אז הגיע הרגע שבו אמרתי 'זהו, אני רוצה לעשות את השינוי הזה'. זה קרה לפני תשע שנים".

ידעת מה הכיוון?

"ידעתי קצת, היות שכל השנים, בעצם כל החיים, הייתי קשורה לאמנות ויצירה, ומגיל קטן אני תופרת, מייצרת, מפסלת, מציירת. ילדה עם כישורים וידיים טובות, אז מאחר שהחלום שלי היה ללמוד בבית ספר לאמנות וההורים שלי לא איפשרו לי, החלום שלי התפוגג וחשבתי שזה כבר לא יקרה. במהלך השנים נרשמתי לקורסים, אם זה תכשיטנות בכסף וזהב בוויצו, אם זה תלבושות במה ותיאטרון ואם זה בובנאות באתרים בריטיים. מילאתי את התשוקה הזו בכל מיני קורסים והשתלמויות ערב לא מחייבים, אבל בדיעבד הם נכנסו למגירה שבעתיד יפרצו ביתר שאת. כל פעם היה איזה 'כוכב' חדש שעסקתי בו ביותר אינטנסיביות וכשהתפטרתי, בדיוק עסקתי בבובות. אז הלכתי לכיוון הזה".

מחלקה שלמה של אביזרים תיאטרליים להצגות ולסרטים (צילום: חגית הורנשטיין)

מחלקה שלמה של אביזרים תיאטרליים להצגות ולסרטים (צילום: חגית הורנשטיין)

עולם מקביל מתחת לאף

עוד כשעבדה בסוכנות הביטוח, רכשה אהרון בובות פורצלן, אותן הלבישה מחדש בתלבושות פומפוזיות בסגנון ויקטוריאני, וביחד עם סיגלית, חברה לעבודה שפרגנה להובי החדש, היו עוברות בין ירידים ברחבי הארץ ומציעות את הבובות למכירה.

"הלכנו לירידי אמנות, ירידי נשים, העצמה, מתנות בכל הארץ", היא נזכרת, "ואז יום אחד סיגלית אמרה לי, וכאן בעצם נרשם המפנה הגדול, שכדאי לנו לבקר בשוק הפשפשים בחיפה. מקום העבודה שבו הייתי כל חיי הבוגרים נמצא שבע דקות הליכה מכאן ומעולם לא הייתי בשוק פשפשים. כף רגלי לא דרכה באף שוק, לא בארץ ולא בחו"ל. היא אמרה לי 'בואי', ואני פלצנית של משרדים ממוזגים, לא נוגעת בשום פריט שהוא יד שנייה, לא נוגעת במלוכלך, מאוד סימטרית, מאוד אסתטית. אמרתי לה 'לא' פעם, פעמיים ובסוף השתכנעתי וירדנו לכאן בשבת. בום. התאהבות ממבט ראשון".

במה התאהבת?

"ראיתי את האווירה, ראיתי מה זה וינטג' ויד שנייה, וכל העולם הזה פתאום נפרץ בפניי כעולם מקביל שלא ידעתי על קיומו, ועוד הוא היה פה מתחת לאף. כולי הייתי ממש נסערת והתנפלתי על כל האוצרות האלה בצורה גורפת. שכרתי חנות כאן, ושנה אחר כך כבר רכשתי אותה, וזו הייתה הצהרה ממש גדולה של 'פה אני נשארת'. התחלתי לנסוע בעולם, להביא פריטים וחפצים, לחקור וללמוד את הנושא בצורה יותר מושכלת, לקרוא מאמרים וכתבות ולדעת מה קורה בעולם. הרגשתי שזה בעצם אוצר גלום שאני לא אספיק ב'לייף טיים' אחד למצות אותו".

אז התמקדת בבובות?

"לא רק, אבל המדור שהכי קרוב לליבי בחנות הזו הוא של הבובות, שבגללן קיבלה החנות את שמה 'בובה זהבה'. מגיעים אליי מכל הארץ ונדמה לי שאנחנו רק שתיים שעוסקות בתחום ההזוי הזה של תיקון בובות. זאת אמנות ארכאית, כי מי צריך היום מתקנת בובות. היום צריך מתקנת מחשבים, מתקנת מכשירי סלולר, אבל מתברר שכן. אנשים שומרים בארון בובות מתקופת הינקות והילדות. נכנסה לפה אישה, כמעט בת 90, ובידה הבובה שלה מילדותה, כשהייתה בת 4, ותמונה מצהיבה ומהוהה שלה עם הבובה, לפיה אני צריכה לשחזר אותה. כשהיא ראתה מה קרה לבובה, היא פרצה בבכי, כי זה פשוט לפגוש את עצמך אחרי פאקינג 80 שנה ולראות את עצמך עוד פעם ילדה. זה מאוד מרגש, מאוד קרוב ללב. אני לומדת כל הזמן מאתרים בריטיים, כי אספנות של בובות זה תחום לא מפותח אצלנו בארץ, יחד עם זאת, יש מספר לא מבוטל של אספנים, והם מגיעים לפה. אגב, לא רק מבוגרים מגיעים, גם צעירים שמחוברים לבובת קופיקו או לאלמו שהם היו אוהבים להתכרבל איתן, והיום רוצים להחזיר אותן לחיים".

"כל העולם הזה, שלא ידעתי על קיומו, פתאום נפרץ בפניי". זהבה אהרון (צילום: חגית הורנשטיין)

"כל העולם הזה, שלא ידעתי על קיומו, פתאום נפרץ בפניי". זהבה אהרון (צילום: חגית הורנשטיין)

החנות עמוסה בבגדי וינטג' ואביזרים תקופתיים.

"כפי שאמרתי, לא אספיק למצות את כל העולם הזה, לכן התמקדתי, מלבד הבובות, בעוד תחומים – הווינטג' והלבשת וינטג', שאותה אני מביאה מאמסטרדם ומברלין, אחר כך התפתחה מאוד מחלקת תלבושות הבמה והתיאטרון, שזו בעצם הגלריה למעלה. כל מיני תלבושות שהבאתי עם השנים, פירקתי וחיברתי אותן לתלבושות תיאטרליות ששוכרים אותן לסרטים, להצגות וגם לאירועים פרטיים. זה משהו שאני מטפחת לאט-לאט, מין עולם רחב שעומד בפני עצמו ומתוכו נולד ז'אנר נוסף בשם Steam Punk אהוב ליבי".

מה זה Steam Punk?

"זה שייך לתקופת הקיטור, זה תת ז'אנר מוכר מסרטי 'מקס הזועם', 'צ'רלי בממלכת השוקולד', כל עולם הפנטזיה. זה עולם מנוגד לכל המלמלות שעסקתי בהן. פתאום התחלתי להתעסק במטאל, גלגלי שיניים, כל מיני חפצים מתקופות שונות שאני מפרקת ובונה מהם את האביזרים והתלבושות האלה".

מי קהל היעד?

"הברנרים של Midburn ו-Burning Man (פסטיבלים חברתיים, סביבתיים, תרבותיים בארץ ובארה"ב – ח"ה) שקונים אותם כאן. זה ז'אנר שלא אני המצאתי, הוא קיים בעולם המון שנים, הוא פשוט נכנס לישראל בזכות ה-Midburn, כמובן שזה יותר קטע תל אביבי, אבל אני התחלתי לייצר את הכובעים המיוחדים ואת הקסדות ואני היחידה בארץ שעושה זאת".

מה הדליק אותך בזה?

"קודם כל הדליק אותי שאלה שתי תקופות שמאוד מתחברות למה שיש בחנות – התקופה הוויקטוריאנית – כל תלבושות הבמה והתיאטרון, הנסיכות והנסיכים, הדוכסים והאבירים – ותקופת הקיטור, שזה כל השעונים הישנים שאני מפרקת ומוציאה את הליבות. שני האלמנטים שבעצם מאפיינים לפי הספר את ה-Steam Punk הם בעצם כבר פה בחנות. מאחר שהם כבר היו כאן, היה קל לחבר ביניהם, ועם קצת מיומנות יצירתית יצאו דברים מהממים. ניסיתי לעשות 'קול קורא' בנושא, כדי לעשות תערוכה, ואז גיליתי שאני היחידה בארץ שמייצרת את הפריטים האלה כרגע".

"זאת אמנות ארכאית, כי מי צריך היום מתקנת בובות" (צילום: חגית הורנשטיין)

"זאת אמנות ארכאית, כי מי צריך היום מתקנת בובות" (צילום: חגית הורנשטיין)

הסאגה מול העירייה

כשאהרון הגיעה לשוק הפשפשים לפני תשע שנים היא מצאה מקום מוזנח, אפור, שאפילו לא אוזכר על גבי המפות העירוניות, וגם לא ב-Waze ,Trip Advisor, או ב-Google Maps. העובדה שמתחם השוק במפות נצבע באפור ואף לא הוגדר בשמו, שיגעה אותה והיא החלה לפעול בעניין.

"בכל מפה עירונית בעולם יש ספוט על שוק הפשפשים שנמצא באותה העיר", אומרת אהרון, "כל המקומות האלה השכילו לעשות מהשוק שלהם מונומנט תיירותי או נקודת תיירות מבוקשת, ורק אצלנו זה אפור ומלוכלך, כאילו לאחר יד. התחלתי לגשש באפלה. פניתי לעירייה וזרקו אותי מכמה מחלקות, עד שהבנתי שהמקום הזה הוא מובלעת מבחינת עיריית חיפה. הוא לא משויך לאף אגף, לא לעיר תחתית, לא לאגף התרבות, לא לכלום. מובלעת ללא אבא ואמא. זה היה אומר לי 'זה לא שייך אליי' והשני אותו הדבר, אז שאלתי למי כן? היה פה מקרה שגרם לי פתאום להבין למה המקום הזה אפור ולא מצוין בשום מקום".

מה קרה?

"הייתה לי שיחה מאוד משמעותית עם מחזיק תיק התרבות אורי בלום ז"ל שאמר לי 'קבלי ממני טיפ, קודם תלמדי את תורת השווקים ותלמדי מה זה שוק פשפשים'. לא ידעתי את התורה, ובאמת התחלתי לקרוא מאמרים על שווקים בעולם ואיך התפתח שוק מחנה יהודה, איך הוא נולד. בגדול זה צריך לצמוח מהבטן של המקום ולא ממקור מוניציפלי שמודיע 'עכשיו עושים פה שוק'. זה הוכיח את עצמו לאורך השנים בהיסטוריית השווקים בכל העולם, שזה צריך לצמוח מבפנים בעזרה ובליווי של הרשות המוניציפלית. ואת זה ביקשתי. בראש ובראשונה ביקשתי שיקראו לנו 'שוק פשפשים חיפה' ולא רק שם רחוב. זה לא בא לי משום מקום. יום אחד הייתה פשיטה של אגף הפיקוח וחולקו לסוחרים דוחות של 700 שקלים על הוצאת סטנדים. הייתי בבית כשהתקשרו לספר לי מה קרה, ואני מנסה לדבר עם העירייה, אך הם לא מוכנים לדבר עם אף נציג מהשוק, כי אנחנו סוג ב'. 'קודם תלמדו להתנהג', זה היה משפט שחזרו עליו הרבה מאוד ורתחתי מזעם".

"כשמשהו בדמי, אני מתקשרת ומנסה לשנות את התמונה כאזרחית". זהבה אהרון (צילום: תומר פוקס)

"כשמשהו בדמי, אני מתקשרת ומנסה לשנות את התמונה כאזרחית". זהבה אהרון (צילום: תומר פוקס)

מה עשית?

"הלכתי לעירייה והתיישבתי מול מי שהיה אז מנהל הפיקוח ושאלתי אם הם לא מתביישים, כי האנשים בשוק בקושי מביאים הביתה 50 שקלים ובמחי יד דפקו להם קנסות של 700 שקלים. הוא ענה לי משהו שגרם לי לעשות את כל המלחמה הזו למען השם של השוק. הוא אמר לי 'סליחה, גבירתי, מה ההבדל בינך לבין עסקים ברחוב הרצל? גם שם נתנו היום דוחות על הוצאת סטנדים. למה להם כן ואתם לא? דינכם שווה בעיניי'. 'אבל זה שוק פשפשים', עניתי והוא שאל איפה זה כתוב. התייעצתי עם עורך דין שאמר לי שהעירייה צודקת ושזה לא יעבור בשום מבחן משפטי, כי למקום הזה יש כבר דנ"א של שוק פשפשים ומה שאני צריכה לעשות, זה לגרום להם להגיד את זה בקול".

 

 

לקבל הכרה.

"אף אחד לא רצה לדבר איתי, אז פשוט עליתי לשידור בתוכנית של יונה יהב ברדיו ואמרתי את כל מה שיש לי לומר. הוא ענה שמאותו רגע אנחנו שייכים למינהלת העיר התחתית והפנה אותי לאדם בשם צחי טרנו, שהיה ראש המינהלת. ופתאום היה לנו אמא ואבא, פתאום יש למי ללכת, ממי לבקש שלט. התחלתי לרוץ אחרי טרנו שיעשה לנו שלט עם סמלי העיר ושיהיה כתוב עליו 'שוק פשפשים חיפה'. הם לא הבינו למה אני כל כך לוחצת בעניין הזה, אבל לא הרפיתי. זה לקח די הרבה זמן, אבל קיבלנו את השלט. השלב הנוסף היה להדפיס מפות של השוק. ירקתי דם ויזע, ובאמת המינהלת עזרה לנו והדפיסה מפות".

ואתם כבר לא אפורים.

"אנחנו כבר לא אפורים, אנחנו מופיעים במפה עם נקודות ממוספרות במיקום החנויות שלנו. ההישג השלישי שאני זוקפת לזכותנו הוא השירותים הציבוריים. 100 שנה לא היו פה שירותים, סוחרים עשו את הצרכים שלהם בסמטאות ובחצרות. השירותים האלה היו נקיים כמו בבית מרקחת, כמו כל מקום מאורגן בעולם. אני ממש התרגשתי כשזה קרה".

חבל שהם נעולים.

"אמור להיות איש ניקיון של העירייה בכל יום עד השעה 16:00. לא בטוחה אם זה קשור, אבל נכון להיום, השלטון התחלף ונעשו טעויות איומות בתחילת הדרך מבחינת אגף התרבות. אין פה פעילות, לא ניסיון לפעילות. כמובן שכולם התחבאו מאחורי המשפט שאין תרבות כי יש קורונה, אבל האין תרבות הזה סחף את כל חיפה, ולא רק אותנו. יריד הווינטג' שעשיתי ביחד עם המינהלת במשך שמונה פעמים בוטל, ניסיתי להחיות אותו ביחד עם דובי חיון, וזה היה כל כך עקום ולא יאה ולא נאה. נכון להיום אין כלום. יצא לי לדבר עם יעל השביט, ראש מינהל תרבות, ספורט, קהילה וים שכתבה לי שהיא רק נכנסה לתפקיד ותשמח להיפגש. היא תפיק מחדש את כל האירועים, כמו שהיה פעם במינהלת".

אשרי המאמין.

"במינהלת כל יום היה אירוע בעיר התחתית, פסטיבלים וירידים, הלוח שלהם היה עמוס באירועים ועכשיו יש אפס אירועים. היא אמורה להתחיל לעשות אירועים, אבל קודם צריך להקים את הכל מחדש, אם זה 'צובחוץ', פסטיבלים, ירידים וכל מה שהיה כאן".

את באמת חושבת שרוצים להקים את הכל מחדש?

"עינת קליש רותם לא רצתה עוד לפני הקורונה אירועים וסגרה הרבה ברזים, אבל פה ושם היו אירועים מטופשים כאלה ואחרים הפונים למגזר החרדי. בכל מקרה אני אמורה להיפגש איתה כדי להחזיר עטרה ליושנה ואת יריד הווינטג' כפי שהיה".

קוראים לך מלכת השוק, ואת לא אוהבת להיקרא כך.

"לא, לא. לפני כשבע שנים, לאחר שנתיים בהן 'התבחבשתי' עם העירייה לבדי, זה גבה ממני הרבה שעות. הייתי סוגרת את החנות לימים שלמים בשביל להיפגש עם נציג עירייה, כדי שבעצם יזרקו אותי מהחלון ואחזור מהדלת, עד שבסופו של דבר מצאתי את עצמי מול טרנו. אמרתי לסוחרים שבכל שוק, אפילו בתלפיות, יש התארגנות ופה אחד שמדבר עם הרשויות. הצעתי לעשות בחירות ושנבחר ועד ויו"ר שיהיה קול אחד שייצג את כל 60 הסוחרים, ובאמת עשינו בחירות".

מערכת בחירות עם קמפיינים ודילים?

"לא עם פוסטרים וכאלה, אבל כן הייתה תכונה והתארגנויות. נהיו קבוצות, היו 'הם ואנחנו'. זו אוכלוסייה קשה קצת לפעמים, שרואה ברשויות משהו שהוא נגדה. אז היה קשה להסביר להם שזה בעדם ולא נגדם וכדאי להם לחבק את הדבר הזה, כי רק ככה נשיג אי אילו דברים. זה היה יום מאוד דמוקרטי ומצחיק. הגיעו הסוחרים ושלשלו פתקים לקלפי. זה היה כזה סוריאליסטי ומרגש. בחרנו את גבריאלה רובין מהחנות 'מפעם' ליו"ר, אני לא הגשתי מועמדות, כי חשבתי לתומי מתוך תורת השווקים, שהוותיקים הם בעצם לב-ליבו של השוק ומישהו מהם צריך להיות האיש שייצג אותנו. הייתי מוכנה ללוות אותו יד ביד ולהיקרא 'מזכירת הארגון' שזה במילים אחרות 'מכבסה'. המשכתי לעשות הכל לבדי, השגנו את ההישגים שמניתי, אבל נכון להיום אין ועד. עד היום כשיש משהו, מבקשים ממני לסדר. אני מין צינור כזה, אני לא מעוניינת ביותר מזה. יש לי מספיק על הראש, אני לא צריכה את זה. כשמשהו בדמי, אני מתקשרת ומנסה לשנות את התמונה כאזרחית, כבעלת חנות".

התנפלתי על כל האוצרות האלה בצורה גורפת". זהבה אהרון (צילום: תומר פוקס)

התנפלתי על כל האוצרות האלה בצורה גורפת". זהבה אהרון (צילום: תומר פוקס)

יהלום לא מלוטש

גם כיום, לאחר כמעט עשור, השוק עדיין בדמה. היא משתגעת כשהיא נכנסת ללשכת המודיעין העירונית והמפות של שוק הפשפשים חיפה לא מוצגות לראווה.

"העובדים תמיד מתפלאים על איזה מפות אני מדברת, כאילו מה זה שוק הפשפשים", היא מתעצבנת, "גם אני לא ידעתי על הקיום שלו 45 שנה, אבל כשבאתי לכאן, ראיתי שיש מה להראות לעולם. כבר הכרתם במקום, קראתם לו בשם, אז תתייחסו אליו כאחד מאוצרות העיר.

"ההתקדמות של השוק הזה בעשור האחרון היא מדהימה. בימים הראשונים זה היה כמו לשבת במדבר נבדה, עם הרוחות שמעיפות סלילים של אבק, כשחתול מנומנם עובר לאיטו במורד הרחוב. אמרתי לעצמי לאן באתי, אבל רק רציתי שתהיה לי סדנת עבודה, לסגור את הדלת ולהתחיל לעבוד. כשכבר הוצאתי את הראש וראיתי מה זה העולם הזה, התאהבתי בצורה מוחלטת. חברתי לזה בכל רמ"ח איבריי והתחלתי בעצם לטרוף את העולם הזה ולהבין שכל אספן, יצרן, אמן, השווקים בשבילו גן העדן".

היית רוצה שהשוק יישאר כפי שהוא או שישופץ וייראה כמו השוק ביפו?

"שוק הפשפשים חיפה זה יהלום לא מלוטש, והייתי מעדיפה שישאירו אותו ככה, לא ללטש אותו. אנחנו לא רוצים להיות קניון רמת השרון. אנחנו רוצים שייקחו אותו ככה, עם הפציעות שלו, עם האבק שעליו ויגידו לכולם שיש פה יהלום. לשמור עליו בתולי, אותנטי ולא להפוך אותו למפלצתי כמו ביפו, שם הסוחרים מאוד מתלוננים על זה. מרוב אובר יחצנות שעשו לו, הנכסים הפכו לכל כך יקרים, ואין לסוחרים קיום. הכל שם כל כך יקר. שם זה הפך למפלצתי, וזה לא מה שאנחנו מבקשים, אנחנו רוצים שחיפה תגיד 'יש לנו שוק פשפשים', זה הכל. שחיפה תגיד את זה ברשתות, בברושורים שלה".

יש פה גם סוחרים ערבים, איך עברתם את הימים הקשים?

"אם אנחנו נכנסות לשיח הזה של השבועות האחרונים, יש פה דו קיום של שנים על גבי שנים. דו קיום ותיק, הם לא מכירים משהו אחר. מוחמד נולד ליד משה והוא אומר 'מה זה דו קיום בכלל, מה אתם רוצים מאיתנו'. פה לא הרגשנו וגם לא נרגיש אחרת, וכל אלו שמדברים על חרמות, אני נותנת להם שבוע עד שיחזרו לקנות שווארמה אצל מוחמד. זה קשקוש. מה? אני ארעיב את מוחמד שמכר לי שווארמה, ומה יקרה? הוא פתאום יהפוך לציוני נלהב? קשקוש בלבוש. פה אפשר ללמוד מה זה דו קיום, כי פה לא משתמשים בסיסמאות. ברמה הכי תמימה, בדיוק כמו שתינוק נולד ומתרגל לדבר בשפת אימו, ככה ערבים ויהודים נולדים, האחד לתוך המרחב של השני ולומדים לחיות ביחד".

נולדת בטירת כרמל למשפחה מסורתית, כך חונכת בבית?

"הגעתי ממסורת מאוד ימנית, ממסורת שפוחדים מערבים. בהתחלה הייתי מאוד נגועה בזה, וכשהיה נכנס לחנות ערבי הייתי מתכווצת מפחד. במשך הזמן הבנתי ושחררתי שכל אחד יכול להיות מסוכן, יהודי או ערבי, ואין לי מה להכליל. זה עשה לי שינוי תודעתי חזק מאוד. אני לא נולדתי באמצע המפה, אלא במקום מאוד ימני והשינוי שעשיתי זו פילוסופיה שלמה. זה חולל בי שינוי בכל רובד אפשרי בחיים שלי, המעבר שעשיתי, זה לא רק שינוי קריירה. עברתי שינוי כל כך עמוק ששינה אותי מהקצה אל הקצה. פתחתי עיניים מבחינה פוליטית, מבחינת אינטראקציה עם אנשים, מבחינת סוגים של אנשים שלא ידעתי על קיומם, כאילו הייתי שמורה באקווריום. לא ידעתי שיש כזה וגם כזה. התוודעתי לדברים ולפתע הבנתי שעבדו עליי כל החיים. זה מזכיר לי שנסעתי לראשונה לוורשה, ואמי המרוקאית כל הזמן הייתה אומרת לי איזה אוכל מגעיל יש להם. חזרתי משם ואמרתי לה 'את שיקרת לי חיים שלמים, לא הפסקתי לאכול, יש להם אוכל כל כך טעים'. פשוט שיקרו אותי שנים ועל הרבה דברים. השינוי חולל בי מהפך גדול בכל רמה אפשרית".

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
  1. בתקופת קליש הכל מת

    במקום להמשיך ולמנף את השוק כפנינה חיפאית וכאחת מהאטרקציות בעיר- הנהלת העיריה יודעת לבטל אירועים ולשלול כל דבר.

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר