סער ניב הוא הדוגמה הקלאסית ל"ילד עם פוטנציאל, שאם רק היה משקיע יותר, היה יוצא ממנו משהו". הוא הדוגמה הקלאסית לתלמיד שמערכת החינוך לא התאימה לו, ובשלב מאוחר יותר בחייו, עשה את ההתאמות הנדרשות לו והצליח לשבור את הסטיגמה שהלבישו עליו בכל יום הורים, בכל שנה. ללא תעודת בגרות, אך עם רצון להצליח, חזר ניב למערכת החינוך בדלת הקדמית והוא מלמד פיזיקה את תלמידי הריאלי בבית בירם.
הוא בן 37, נשוי ואב לשני בנים, מתרגל באוניברסיטה, לימד הרבה שנים במכינה בטכניון, לומד לתואר שני במכון ויצמן בתוכנית למורי פיזיקה מצטיינים. אגב, בתיכון הוא לא למד פיזיקה, על אף שמאוד רצה. "הם עשו לי קטע לא יפה, ונכנסתי לאיזו פינה של אגו ועקרונות והחלטתי לוותר", הוא נזכר. הוא ידע שיחזור לזה בשלב מאוחר יותר, ובאמת, לאחר השחרור מהצבא, הוא נרשם למכינה בטכניון, השלים את כל הפערים והתקבל ללימודים. במקביל, הוא גילה, להפתעתו, שהוא ממש נמשך לקטע של הוראה, וכבר במכינה הפך למתרגל, ונשאב.
זו הנקודה שההורים אמרו "הוא התיישר"?
"כן, הפתעתי את הסביבה כולה. אם תשאלי חברים שלי מהתיכון מה ייצא ממני, אף אחד לא היה חושב לרגע שזה הכיוון שבו אלך. אני תמיד מספר לתלמידים שלי, שהתלמיד הכי גרוע בכיתה שאני מלמד, הוא עדיין הרבה יותר טוב מהתלמיד שאני הייתי, וזה נכון. במיוחד כשאני מלמד בריאלי חמש יחידות פיזיקה".
"אנחנו משלבים את הלהקה יחד עם היומיום שלנו. כל אחד ועיסוקיו". חברי ההרכב (צילום: קרן גבעון אמסלם)
התקשית בכל המקצועות?
"לגמרי. למעשה אני מגדיר את עצמי כאחד שלא התאים למערכת החינוך. אני לא אומר שמערכת החינוך לא התאימה לי, אני לא זורק את האחריות על אחרים, אני לא מתאים לה. אני אוטודידקט, אני לומד לבד, מאז ומתמיד יש לי את היכולת הזו. לצערי, אני לא יכול ללמוד כשמישהו אחר מלמד אותי. אני לא קולט. עד עכשיו זה רודף אותי, גם היום בתואר השני, אני חייב לקרוא בעצמי, לעשות את הקישורים לבדי. אני לא מבין בזמן אמת כשמסבירים לי, זה משהו נורא. זה סוג של הפרעת קשב, אבל בשילוב של יכולת גבוהה כן ללמוד, כי אני כן מצליח במה שאני עושה, אך עם הרבה עבודה קשה. אני נורא מקנא באלו שיכולים לשבת בהרצאה, לקלוט, להבין ויותר מזה לא צריכים לעשות כלום, אולי ללכת לפתור תרגילים, אבל יש להם כבר את הידע בראש. פיתחתי עם השנים מין מנגנון שכל חומר חדש שאני לא מכיר, אני צריך ללמד אותו את עצמי, אני צריך להסביר אותו לעצמי בשיטות שאני מבין, למרות שאני לא מבין את החומר. עם הזמן אני פשוט מתורגל לחשוב ככה ולעבוד ככה".
חזרת למערכת החינוך עם הבנה אחרת לגבי איך מורה צריך ללמד?
"היכולת ללמד זו בעצם יכולת שהלבשתי על עצמי כשאני הייתי צריך אותה, אבל כנראה שהתאהבתי בללמד. אני גם נהנה ממה שאני עושה ולא הייתי מחליף את זה במשהו אחר".
לא היית רוצה להיות פיזיקאי?
"ממש לא, אני אוהב את הפיזיקה, יש לה מקום חשוב בחיים שלי, אבל לא הייתי רוצה להפוך את זה למקצוע מחקרי, כי פיזיקה זה בעיקר לעסוק במחקר ואז להיות איש אקדמיה שזה מעניין, אבל פחות. אני טיפוס קצת יותר דינמי, פחות מתאימה לי משרה באקדמיה. אני אוהב את מה שאני עושה, ראש טוב".
לא קורא תווים
וכשניב אומר "ראש טוב", הוא מתכוון למה שהוא עושה לאחר שעות הלימודים, כאשר בלילות הוא הופך לחיית רוקנרול כגיטריסט של ההרכב שלו The Slippery Days – להקת מחווה לגיבורי נערותו, להקת ג'ון בון ג'ובי.
"הסיפור עם בון ג'ובי התחיל בגיל 13 בערך", הוא משחזר, "כשבת דודה שלי, מורן שחר, שהיא גדולה ממני בשנה וחצי, הייתה בין המעריצות הגדולות בארץ שלו. איך לא, הוא היה אז נורא חתיך, אז אפשר להבין את הערצה הזו".
השיער.
"השיער והעיניים, והיה לו קול יפה אז. היו לה את כל הדיסקים שלו ומלא פוסטרים ואני הייתי קצת ציני לכל הדבר הזה. כל פעם כשהייתי מגיע אליה, תמיד המוזיקה שלו התנגנה ברקע ולאט-לאט זה התחיל להגניב אותי. קצת התבגרתי, הגעתי לגיל שמתחילים להתעניין בדברים נוספים, כמו בנות, ראיתי חברים שלי מנגנים על גיטרה וזה נראה פתאום נורא מגניב לעמוד על במה עם גיטרה חשמלית. אמרתי לעצמי, 'טוב, מה אני מכיר? אני מכיר בון ג'ובי', אז התחלתי להתעניין יותר, לצפות בקליפים, בתוכניות מוזיקה ובאינטרנט שרק התחיל. אפשר היה למצוא תמונות מגניבות וקצת סרטונים, ובקיצור התחלתי להעריץ את הגיטריסט שלהם".
ריצ'י סמבורה?
"רציתי להיות כמוהו ואמרתי שזה הולך להיות ממש מגניב – שיער ארוך, גיטריסט טוב, והתחלתי לנגן על גיטרה. בהתחלה על גיטרה קלאסית עם מורה, ואחרי שנה עברתי לחשמלית, אבל המשכתי לבדי ופשוט לימדתי את עצמי. כל מה שניגנתי היה בון ג'ובי ושוב בון ג'ובי. לימדתי את עצמי לשמוע סולואים, כדי שאוכל ללמוד לנגן אותם. אני לא קורא תווים או טאבים. מכיר אקורדים, יכול להסתכל על אקורדים, אבל אני מנגן משמיעה. אני שומע את השיר כמה פעמים ומהר מאוד תופס מה אני צריך לעשות. אלו גם לא דברים נורא מסובכים, אבל צריך לעשות אותם טוב".
זה גם קשור להפרעת קשב.
"קשור מאוד. ואז התחיל להתפתח אצלי איזה חלום – לנגן בלהקה, ואני אהיה ריצ'י סמבורה של הלהקה, שמן הסתם תהיה מחווה לבון ג'ובי. לא רציתי שום דבר אחר, לא רציתי להיות הפרונט-מן, רציתי להיות הגיטריסט, אבל החלום הזה די התרחק כשהגעתי לגיל 18 והתגייסתי לצבא, אבל המשכתי לנגן את החומרים האלה וגם דברים אחרים שאני אוהב. לפני כשלוש שנים, בפסח 2018, הרגשתי שהיקום מדבר אליי ואומר 'אתה צריך להקים להקת מחווה לבון ג'ובי'. זו לא הפעם הראשונה שהיקום אומר לי את זה, הוא אומר לי את זה מגיל 16, אבל כל פעם אני שומע ושם את זה בצד. הפעם הרגשתי שזה יקרה, זו הייתה תחושה נורא מוזרה. התהלכתי עם ההרגשה הזו כשבוע-שבועיים ולא ידעתי איפה בכלל להתחיל לחפש ולמצוא מישהו שאוהב את בון ג'ובי כמו שאני אוהב אותם והוא רוצה להיות הבון ג'ובי של ההרכב, כי זה המרכז של כל הסיפור הזה. לא הכרתי מישהו כזה".
ובכל זאת הקמת הרכב.
"אחרי שבועיים התפרסם פוסט בקבוצת המעריצים של בון ג'ובי בפייסבוק שגם אני הייתי חבר בה, כמו אלפי אנשים אחרים, על ידי המנהלת שכתבה שכבר הרבה זמן הם לא עשו פעילות הקשורה לקבוצה ומה דעתנו להיפגש, אולי לערב קריוקי או למופע מחווה. ואז בחור בשם אולג זוסמן, שלא הכרתי, כתב שהוא בעד מופע מחווה והוא מתנדב להיות הסולן".
בום.
"ראיתי את התגובה הזו וקפצתי עליו בפרטי שאנחנו הולכים להקים יחד הרכב מחווה, והוא צחק עליי, הוא לא התייחס לזה ברצינות, אבל אני הייתי רציני, כי עד שהוא הגיב כבר מצאתי מתופף ובסיסט. קלידן היה קצת קשה למצוא. התחלנו לעשות חזרות בשכונת דניה ובתוך חודשיים העלנו מופע פה ב'וונדרבר' בחיפה לקבוצת המעריצים, אבל פתחנו את ההופעה גם לקהל הרחב. נכון שהבייס היו החבר'ה מהאירוע וכולם מאוד התלהבו ושאלו מתי יש עוד הופעות, כי הם נורא נהנו. אנחנו, שהקמנו את ההרכב רק לאותו אירוע, לא הבנו למה הם רוצים עוד הופעות".
והמשכתם להופיע.
"ההרכב הזה החזיק מעמד כשנה, הופענו עוד כשש-שבע פעמים בכל הארץ, ורצה הגורל ובאותה השנה בון ג'ובי הגיעו לישראל. זו הייתה הפתעה מאוד גדולה, כי הוא היה בישראל ב-2015, ועד אז הוא לא היה אף פעם. לא חשבנו שהוא יחזור לכאן בפרק זמן כה קצר יחסית".
כי 50 אלף איש נעלבו שלא שר את Bed Of Roses ואת ההמנון Always.
"נכון. אני לא הלכתי להופעה הראשונה, החרמתי את ההופעה ב-2015".
למה?
"כי הגיטריסט ריצ'י סמבורה שבגללו הייתי All into it, עזב את ההרכב ב-2013, ואז עדיין לא היו ברורות הסיבות שלו לעזיבה, ואני אמרתי שאם ריצ'י לא מגיע, אין לי מה ללכת לראות אותם. אחר כך קצת הצטערתי, כי אני כן אוהב את הלהקה ואת המוזיקה, אז ב-2019 כן הלכתי ואז הצטערתי שהלכתי".
אני עזבתי הרבה לפני הסוף, אף על פי שעמדתי הכי קרוב לבמה בגולדן רינג.
"הקול שלו, מסכן, הוא גמור. זה היה באמת עצוב לראות את זה".
הלהקה הייתה מצוינת.
"נכון, זה בדיוק מה שאמרנו. הם נשמעים בון ג'ובי, אבל הוא היה מסכן. מה שאתה יכול לעשות כשאתה בן 20, לא עובד כשאתה בן 55. ככה זה, אין מה לעשות. הלהקה הזו לא הפסיקה להופיע, כשהם יוצאים לתור הם עושים הופעה כמעט כל ערב במשך כמה חודשים רצוף, כך שהשחיקה של הקול שלו היא בלתי נמנעת".
"במוזיקה עצמה אנחנו מכסחים". סער ניב (צילום: קרן גבעון אמסלם)
בלי חקיינות
אל ההופעה הלכו כל חברי ההרכב ביחד, ושם הם גם החליטו לסיים את הפרויקט, שלמעשה נמשך שנה בגלל שהיה מין הופעת חימום לדבר האמיתי – הופעה של הלהקה האמיתית בפארק הירקון. לשני החברים המייסדים היה ברור שהם בשלים מספיק להרכב חדש ורציני, והפעם הם אלו שיבחרו את הנגנים בקפידה ולא יסתפקו באוסף שיוקם במהירות.
"החלטנו שאנחנו לא מוותרים ומקימים את ההרכב מחדש, הפעם עם אנשים שתהיה להם טיפה יותר מסירות לבון ג'ובי אקספיריאנס", הוא מספר, "כדי שנוכל להיות הרכב טריביוט כמו שיש בחו"ל, שמשתדלים להישמע ממש כמו המקור. הכוונה לא לחקות, הדגש שלנו הוא לא על חקיינות, אנחנו לא נראים כמו יותר מדי, ולא מנסים לעשות את הפוזה של, אבל אנחנו מנסים להישמע כמה שיותר דומים למקור".
לא לובשים תחפושת של אלביס למשל.
"בדיוק, זה לא הסטייל של הלהקה. הדגש כאן הוא המוזיקה, להישמע כמה שיותר קרוב ולתת לאנשים אפשרות, בלי לשלם מאות או אלפי שקלים ולראות להקה טובה ומזדקנת בפארק הירקון, אלא לתת את החוויה, להשמיע את המוזיקה הטובה. לבחור את השירים שהקהל אוהב לשמוע, כי אנשים באים היום לשמוע להקה אמיתית שרוצה להשמיע שירים שכולם רוצים לשמוע. כמה פעמים הלכת להופעה של אמנים שרק רצו לקדם את האלבום החדש שלהם והתבאסת כי אף אחד לא הכיר אותו? הלהקה השמיעה אולי שניים-שלושה להיטים וכולם שרו בהתלהבות, ואז 20 שירים של שקט ודממה, כי הקהל לא מכיר את המילים. להקת בון ג'ובי מספיק עשירה בלהיטים ובהמנונים, שירים שכל מי ששומע אותם, אפילו אם הוא לא יודע בשלוף שהם של הלהקה, הוא מכיר את השיר ויכול לשיר. אלו השירים שאנחנו מנגנים בהופעה, לא אחד או שניים, אלא 20 שירים כאלה, שעתיים הופעה לפחות, קונצרט רוק כמו בניו ג'רזי בשנות ה-80, עם אנרגיות מטורפות. כולם נותנים את המאתיים אחוז שלהם ואנחנו בטוחים שמי שמגיע להופעה הזו, גם אם הוא לא מעריץ של הלהקה, ייהנה מהמוזיקה. מוזיקה נוסטלגית, מוזיקה של הילדות, כזו שכולם אוהבים".
ודיסטורשנים.
"בדיוק. ורוק. איך אפשר לחיות בלי רוקנרול?
יש לכם הווי של להקת רוק?
"זו שאלה טובה. קצת קשה, כי אנחנו משלבים את הלהקה יחד עם היומיום שלנו. כל אחד ועיסוקיו".
זה הזמן להכיר את חברי הלהקה.
אני מלמד פיזיקה, אולג הוא בודק תוכנה בחברת הייטק הקשורה למוזיקה, הבסיסט שלנו, איתי לייבוביץ' הוא סטודנט למדעי המחשב. יש סיפור מעניין איתו, הוא היה תלמיד שלי במכינה בטכניון. כשהמכינה הסתיימה הוא ראה שאני מחפש בסיסט, הוא הצטרף אלינו ומאז אנחנו חברים מאוד טובים. המתופף והקלידן זה סיפור קצת עצוב. כשהקמנו את ההרכב הנוכחי, המשיך איתנו המתופף של ההרכב הקודם והצטרף קלידן חדש שבחרנו. הקורונה לקחה לנו אותם, לא שחלילה היא הרגה אותם".
הצלחת להלחיץ.
"לא נפגשנו זמן רב בגלל הסגר, כי אסור היה להיפגש ולהתקהל. הקלידן החליט שמספיק לו, שהוא רוצה להתרכז במשפחה. הוא איבד את מקום העבודה שלו בגלל הקורונה, וזה בסך הכל מובן. המתופף ניגן במקביל בעוד הרכב בחיפה והם כן נפגשו לחזרות והוא החליט להמשיך איתם. מאז התחלנו את התהליך מחדש. הייתה לנו שנה של קורונה ובין הסגרים מצאנו את הקלידן הכי טוב שיכולנו למצוא, אסף סנה, שהוא יועץ השקעות, שפעם עשינו איתו שיתוף פעולה בהרכב הישן. מצאנו גם מתופף, בר לבנה, שאני מאוד רציתי אותו להרכב המקורי, אבל הוא בדיוק התגייס לצבא ועכשיו צירפנו אותו. עכשיו הוא כבר משוחרר וסטודנט למשהו שקשור במשחקי מחשב. הוא מעריץ מהקבוצה של המעריצים. הסתדרנו".
ופער הגילאים סבבה?
"וואו, פער הגילאים מטורף, הוא נע בין 21 ל-50 של הקלידן. יש פה פער וואו".
דיברת על כך שאינכם חקיינים, אלא נשמעים כמו המקור.
"אנחנו מנגנים עם ציוד שלא נופל מהציוד של הלהקה האמיתית. השקענו בזה הרבה מאוד כסף. אמרנו לא חקיינות, אבל בציוד לגמרי חקיינות, אחד לאחד לפי המפרט של הלהקה האמיתית. גיטרות יקרות, מיקרופונים, מגברים. קניתי עכשיו מגבר פרידמן שעלה לי כמעט 17 אלף שקל, כדי שיישמע כמה שיותר כמו המקור. אין מה לעשות, ברגע שהציוד דומה לציוד המקורי, הסאונד נשמע דומה, והדגש פה על הסאונד, כי זה הדבר החשוב ולי אכפת איך אנחנו נשמעים. כשאנשים כמונו שומעים קטע פעם אחר פעם, מריצים אחורה ומנתחים כל תו וכל ניואנס קטן, זה נקרא להיות מסור למטרה. אני אוהב, כי אנחנו בדיוק כאלה".
סולן הלהקה, אולג זוסמן (צילום: קרן גבעון אמסלם)
אולג שר כמו ג'ון?
"היום הוא שר הרבה יותר טוב ממנו. לשיר כמו בון ג'ובי של שנות ה-80 או שנות ה-90 זה קשה, בון ג'ובי היה מצוין, זמר עם קול מדהים, אבל אולג הוא זמר בקנה מידה עולמי. בואי נגיד שיחסית ללהקות מחווה שראינו ברחבי העולם הוא מעולה. הרבה אנשים אומרים שהוא מזכיר את המקור בגוון קול שלו".
אם הלהקה האמיתית תוציא שיר חדש שיהיה להיט מטורף, אתה תלמד לנגן אותו? כי הרי אתה המקבילה של סמבורה שמן הסתם לא משתתף בו.
"וואי, זו שאלה כאובה לי. אני יכול להגיד לך שאני הכי בעייתי מבחינת ההרכב, כי שאר חברי ההרכב עדיין נמצאים בלהקה. זו שאלה טובה והיו שירים שסירבתי הרבה זמן לנגן או ללמוד אותם, כי לא הוא ניגן אותם במקור. למשל שיר שאנחנו מנגנים ואני אוהב וגם הקהל אוהב, שנקרא Blaze of Glory משנות ה-90, שג'ון הוציא אותו כסינגל לפסקול של הסרט 'אקדוחנים צעירים 2'. הוא לא הוציא את השיר הזה עם הלהקה, אף אחד מהלהקה לא השתתף בו. לא רציתי ללמוד את השיר, אבל אולג התעקש, כי הקהל אוהב. הסתכלתי על גרסאות לייב שהלהקה ניגנה אותו מאוחר יותר בהופעות וריצ'י כן ניגן. אז למדתי את התפקיד שהוא עושה".
אבל עכשיו זה לא יכול לקרות.
"יהיה לי יותר קשה, אבל אם זה יהיה להיט מאוד גדול והקהל ידרוש לשמוע אותו ולא נוכל שלא לנגן אותו, כמו It's my life, אני אלמד אותו. אני אתבגר".
אתה כבר יודע למה הוא פרש?
"אנחנו לא לגמרי יודעים, הסיבות שמורות איתם, אבל ממה שהיום אנחנו מבינים, פחות או יותר, ריצ'י הרגיש שהלהקה גוזלת ממנו המון זמן. כשהוא היה צעיר זה התאים לו יותר, אבל ברגע שהוא הרגיש שבתו הצעירה זקוקה לו, כבר לא התאים לו לעזוב אותה במשך חודשים לטובת סיבובי הופעות בעולם. היא הייתה צריכה אותו, במיוחד לאחר גירושיו מהת'ר לוקליר. היו לו עניינים משפחתיים והראש שלו לא היה לחלוטין בתורים ארוכים. העזיבה לא הייתה מתוך סכסוך, הוא פשוט לא רצה להמשיך להופיע וזה עצוב מאוד למעריצים. ריצ'י וג'ון הם הצמד שכל הלהקה בעצם בנויה עליו".
התלמידים שלך יודעים מה המורה שלהם עושה בלילות?
"הם יודעים, אבל אני לא תוקף אותם עם זה על ההתחלה. הם מגיעים אליי בכיתה י' והרבה מהם שואלים על השיער הארוך, זה מה שמעניין אותם. אני לא מרגיש בנוח לדבר על זה כבר בשיעור הראשון, יש קצת דיסטנס, אבל לאט-לאט הם מגלים. הם רואים שאני מפרסם הופעות, במיוחד כשהן בחיפה. אין פה לאן לברוח יותר מדי. אז אני מספר, לפעמים מראה להם קצת חומרים, כמה שניות מהופעה או מחזרה. אני חושב שזה מגניב אותם, אפילו נתקלתי במקרים שתלמידים רצו להביך אותי בכוונה, וכשנכנסתי לכיתה הם השמיעו מוזיקה של בון ג'ובי".
רוצים להישאר מעודכנים?
אתה לא מובך.
"אני לא מובך, אני מבסוט, כי זה די מה שאנחנו רוצים. אנחנו רוצים להפיץ את המוזיקה, להשמיע אותה. שמחים שאנשים ממשיכים לשמוע בון ג'ובי, זו להקה שהייתה מאוד פופולרית בזמנו בחו"ל ובישראל, והיום היא להקה שקצת נשכחה. הדור הצעיר לא מכיר את המוזיקה הזו. אני מספר לתלמידים בשיעור אופטיקה, נניח, על שבירת אור במנסרה".
מראה להם את עטיפת התקליט של פינק פלויד?
"ואומר להם שזה הצד האפל של הירח, אבל הם לא מבינים את ההקשר, או מה הקשר של הירח למנסרה. פעם, כשרק התחלתי ללמד בטכניון, חצי כיתה עדיין ידעה מה הקשר, צחקה מהבדיחה והיום – שקט מוחלט. אני קולט שאני מדבר לעצמי וזה קצת עצוב".
דבר איתם על נועה קירל.
"אני לא מתחרה איתם במוזיקה שלהם, אני לא יודע כלום על המוזיקה הזו, והם, לצערי, ברובם, לא יודעים הרבה על המוזיקה הישנה יותר. אז אני שמח שלפחות במשהו זה מצליח, אם בכלל. כי מה? זו מוזיקת רוק, באמת. איך אפשר לוותר על מוזיקת רוק? אני אוהב מוזיקה, אני אוהב עוד סגנונות, אבל רוק זה לא דבר שאפשר לוותר עליו. רוק ודיסטורשן וגיטרות זה חלק מהאבולוציה של המוזיקה בכלל. מוזיקה זה דבר מאוד עתיק, אבל מאז עידן הלהקות שהתחילו להופיע ואנשים שהתחילו לשלם כסף בשביל לראות מופעים, לרוקנרול יש חלק מאוד נכבד מתוך זמן הפעילות הזו. הוא התחיל בשנות ה-50, אפשר להגיד שהוא גסס אי שם בשנות האלפיים המוקדמות. זה קצת עצוב, אבל זו עדיין חצי מאה שקשה להתעלם ממנה".
היה מביך אותך להופיע בפני בית הספר?
"כן. אם הייתי צריך לעלות עכשיו על הבמה בבית הספר מול כל התלמידים זה היה מביך אותי. אם להופעה מגיעים תלמידים, וזה כבר קרה, אין לי בעיה. קרה שהגיעו והיה בסדר גמור".
במאי בשנה שעברה הייתם אמורים להופיע ב"וונדרבר" והקורונה דחתה את ההופעה בשנה.
"ההופעה הקרובה היא מחר (שבת, 12 ביוני) ב'וונדרבר', ואנחנו מאוד שמחים וגאים להיות בין הלהקות הראשונות שמופיעות שם לאחר הקורונה. החלטנו שלא משנה מה, שההופעה הזו תתקיים שם ולא בשום מקום אחר. זו ההופעה הראשונה של ההרכב הזה, וחשוב לנו שזה יהיה שם, להראות שהקורונה לא עצרה אותנו".
"מצליחים לתת אווירה מאוד משפחתית". סער ניב (צילום: חגית הורנשטיין)
יש לכם מעריצות?
"(צוחק) יש, אבל רובנו לא פנויים למעריצות. יש גם גרופיות, שהן גרופיות של בון ג'ובי ואנחנו מבחינתן ובצדק, האלטרנטיבה הראויה היחידה בארץ, וזה בסדר. הן באות להופעות, הן נהנות, אנחנו מקדישים להן את השירים שהן הכי אוהבות. אנחנו אפילו מתייעצים איתן איזה שיר להכניס לליין-אפ. יש את יונית שחוגגת יום הולדת יום לפני ההופעה ונקדיש לה שיר, ויש את רותם שהיא מעריצה מאוד גדולה וגם לה יוקדש שיר.
"אחד הדברים שאני גאה מאוד בתור מנהל משותף עם אולג, שאנשים אומרים לי אחרי הופעה שהם הרגישו בבית. זה הדבר שאני הכי גאה בו, שאנחנו מצליחים לתת אווירה מאוד משפחתית, חסרת דיסטנס וחסרת פלצנות. אפשר לגשת אלינו אחרי ההופעה, אנחנו מצטלמים עם כל אחד שמבקש סלפי, וכן, אפשר להצטלם עם הגיטרות שלנו. אנחנו לא להקה כזו שמבקשת להתרחק מהקהל, כי עכשיו אנחנו הולכים לעשות סמים מאחורי הקלעים, כי לא. אי אפשר. אנחנו לא בתפקיד שאפשר וגם לא בגיל, זה לא הזמן או המקום. אז אנחנו להקה משפחתית, אבל בהופעה אנחנו נותנים בראש. במוזיקה עצמה אנחנו מכסחים, ואני מאוד גאה בזה".
חלומות לעתיד?
"בהמשך, כשנצבור יותר קהל, אנחנו חושבים להופיע מחוץ לחיפה. הופענו בתל אביב פעם אחת בהופעה אקוסטית, אבל אנחנו הופעה חשמלית גדולה, ומתאים לנו משהו כמו אמפי ראשון לציון או דומה. אני מכוון למשהו גדול, כי המוזיקה שאנחנו עושים היא מוזיקה של אצטדיונים. כל מי שמתגעגע להופעות רוק, יקבל קונצרט רוק. זו לא הופעה של גראז' בנד, אלא קונצרט רוק מבחינת ההשקעה. כל מי שאוהב מוזיקה ורוצה אנרגיות של מעל שעתיים של הופעה, עם כל הלהיטים הכי גדולים, מוזמן. ויהיה גם הדרן. מבטיח".
