פעם, לא מאוד מזמן, עד לפני כ-15 או 20 שנה אולי, היו הרשויות רודפות עד חורמה את מרססי הגרפיטי הפוחזים. אלה היו חבר'ה צעירים, בני עשרה או בשנות ה-20 לחייהם בדרך כלל, מנתצי מסגרות, שוברי מוסכמות, חובבי סיכונים וכישרוניים להפליא. את הימים היו מעבירים בלימודים או ברביצה ואת הלילות – ברחובות, עם סקייטבורד ושפופרות צבע בתרסיס. הם היו מחליקים ברחובות, מחפשים קירות בולטים וגדולים שרק טיח או סיד חלק מעטר אותם ומרססים עליהם ציורים ודמויות שונות ומשונות או מיני כתובות וסיסמאות. כשהיו מסיימים, רגע לפני עלות השחר, כבר היו מסתלקים מהמקום בטרם תגלה אותם ניידת משטרה חולפת או צוות של פיקוח עירוני.
הציורים היו שונים וגם הסגנונות. לעיתים היו ציוריהם תמימים, לפעמים שובבים מאוד – דמויות גרוטסקיות, קריקטוריות, מוגזמות ומעוותות במכוון, שהציגו באמצעות הגחכה והומור תכונות וחולשות אנושיות. לפעמים היו ציורי הגרפיטי בעלי אופי פוליטי מובהק – סיסמאות בגנות מבצע צבאי זה או אחר, הכיבוש, האפליה, האלימות, הגזענות ועוד כהנה וכהנה.
היו שריססו וציירו על קירות של חניונים תת קרקעיים או חללים פנימיים של מבנים נטושים. היו שריססו על חומות או לוחות מודעות, והיו שהתיזו את צבעיהם במלוא המרץ והתעוזה על קירותיהם של מבני ציבור בולטים במרכזי הערים. אלה גם היו לרוב הציורים הפוליטיים והבוטים ביותר, אלה שבועטים בפנינו ללא כחל וסרק את האמת המכוערת שביקשו המרססים לחשוף ולא מצאו כל דרך אחרת לעשות זאת.
"פרחחים", היו שכינו אותם, "ונדליסטים", "פורעי חוק", "אנרכיסטים" ועוד שלל נאצות וכינויי גנאי מגוונים. גם היום יש שמכנים אותם כך. אבל בעיני עצמם הם היו ועודם, קודם כל וראש וראשונה, אמנים.
הגרפיטי, בצורה זו או אחרת, קיים כבר מאות בשנים. ברנסנס היו גדולי האמנים מציירים פרסקאות על קירות של קתדרלות ומבני ציבור. במאה ה-20, כשהציורים הוכנסו למוזיאונים ולחללים סגורים ומוגנים, אמני הקירות יצאו אל הרחוב. את הסטודיו או הגלריה הם החליפו ברחוב, את אור השמש או אור המנורה הם החליפו באור הירח או באור פנס הרחוב האפלולי. וגם את צבעי השמן והמכחולים והמטלית והקנבס והכן – את כל אלה הם החליפו בתרסיסי צבע ובשבלונות מתכת או קרטון ובקירות בגדלים ובמרקמים שונים ומגוונים.
פעם רדפו אותם הרשויות, העיריות, המדינה. כשהיה נתפס אמן גרפיטי שכזה בעת שנמלט מזירת היצירה, היה נעצר, נחקר ומועמד לדין או נקנס באכזריות. העילה הייתה "ונדליזם" או פגיעה ברכוש ציבורי אבל האמת היא שהחברה התקשתה לעכל טיפוסים אינדיבידואלים שיוצאים מן הגבולות והמסגרות שקבעה להם החברה, במיוחד אם אותה מרידה במוסכמות נעשתה באופן כה מוחצן ובוטה.
בשנים האחרונות חל שינוי ביחסן של הערים והרשויות לציורי הקירות ולכתובות הגרפיטי. כחלק מהותי וחיוני בהתפתחות התרבות העירונית החדשה ובעידוד התושבים לשוב אל הרחוב העירוני, הלכה ותפסה גם אמנות הגרפיטי וציורי הקירות את מקומה בתרבות העירונית וזכתה לשם חדש: "אמנות רחוב". בערים הגדולות ירושלים, תל אביב וחיפה (וגם במקומות אחרים) מתקיימים בשנים האחרונות יותר ויותר סיורי רחוב, המשלבים בתוכם את ציורי הגרפיטי ואמנות הרחוב המרהיבה והמעניינת ביותר. וכך, ממוחרמת ומגונה הפכה אמנות הרחוב לבון-טון ולכרטיס ביקור עירוני.
רוצים להישאר מעודכנים?
לכן, עקירתו של ציור הקיר הישן במבנה השירותים הציבוריים ברחוב לונץ בשוק תלפיות הוא פשע תרבותי ממדרגה ראשונה. הציור, שציירה הציירת גלילה גולדנברג על גבי אריחי קרמיקה פשוטים, תיאר את חיי השוק בעזרת דמויות של בעלי חיים ודוכני מזון.
למרות תמימותו ופשטנותו, ואף שניצב על קיר של חדר שירותים ציבוריים, קשה היה שלא להתרשם מן השובבות שלו ומן הקריצה ושמחת החיים שהפיץ בכל מבקר שחלף במקום. זה היה ציור "עם נשמה" שנעקר ממקומו בגסות ובאטימות לב ללא כל הכרח.
טובה ונכונה הביקורת הציבורית שנשמעה השבוע בגנות המהלך שעשתה העירייה. עקירת ציור הקיר מן השוק מחזירה את חיפה 20 שנים ויותר לאחור, לימים שבהם כל ציור רחוב היה ונדליזם וכל אמן רחוב היה "פרחח" ו"אנרכיסט".
אי אפשר לקיים עירוניות בלי אמנות רחוב ואי אפשר לקיים אמנות רחוב, כשזהו יחסה של העיר לציוריה, לאמניה ולהיסטוריה שלה. כך לא בונים עירוניות. כך הורסים אותה.
