נעים ומהנה עד מאוד היה להסתובב ברחוב יפה נוף ובטיילת לואי בערבי שוק חג המולד במסגרת אירועי "החג של החגים". נעים ומהנה עד מאוד היה לראות את אלפי המבקרים שבילו במתחם שהתקשט למענם בשלל אורות וצבעים. הרעיון להרחיב את אירועי החג של החגים גם אל מרכז הכרמל ולסגור לשם כך קטע כביש בפנורמה, היה רעיון מוצלח מאוד, אשר הוכיח את הפוטנציאל הרב הקיים באזור טיילת לואי ויפה נוף, ואשר יכול בקלות להפוך לטיילת שוקקת של דוכני מזון ומכירות מגוונים, במת הופעות ושלל אירועי רחוב ותרבות. בעבר כיניתי בטור זה את טיילת לואי "טיילת מתה", משום שלא היו בה בתי קפה ואירועי תרבות שימשכו קהל. סברתי שיש בה פוטנציאל בלתי ממומש רב. והנה, אפוא, את מה שאירע בכמה ערבים של חודש דצמבר אפשר להפוך לעניין של קבע באמצעות הפיכת קטע הרחוב למדרחוב ערב, נניח בסופי שבוע, לפחות בחודשי הקיץ. לא רק חיים יפיח מעשה זה בטיילת, אלא גם יביא אל מרכז הכרמל תיירות שכה חסרה בו (גם אם בשלב זה תיירות פנים בלבד בשל הנסיבות).
לא רחוק משם, ברחוב יפה נוף, כמה מטרים מהבליינים ביריד החגיגי, ניצב לו בשיממונו מוזיאון מאנה כץ. בתום חגי תשרי, אי שם באוקטובר, נסגר המוזיאון על בריח ולא נפתח בשל צו סגירה שהוצא נגדו. הסיבה לצו היא העובדה כי המוזיאון אינו נגיש לאנשים עם מוגבלויות ובשל כך פתיחתו מהווה עבירה על חוק הנגישות. קוראי טור זה זוכרים בוודאי את המאבק המפרך סביב סוגיית שיפוץ המוזיאון לשם הפיכתו לנגיש ואת דרישתה של ראש העירייה קליש-רותם לפתוח בית קפה חדש בחצר המוזיאון, תוך כדי סגירת אחד מאגפיו לשם הפיכתו למטבח.
מים רבים מדי אולי לא זרמו מאז בחורף השחון למדי הזה, אבל עצבים, זעם ותסכול דווקא כן. נכון לרגע זה, תוכנית בנייה מוסכמת לפתרון בעיית הנגישות למוזיאון טרם שורטטה ולא ברור מתי יחלו העבודות, אם קליש-רותם תוסיף להתעקש על הקמת בית הקפה וסגירת האגף, ואם יימצא בכלל תקציב לביצוע עבודות הנגישות ושיפוץ המוזיאון, בהתחשב בכך שתקציב המוזיאונים קוצץ, נכון לרגע זה, ב-50 אחוז.
בינתיים, עד שתיפתר סוגייה סבוכה זו, ייוותר המוזיאון הקטן והיפה סגור ונעול וכך גם בית הקפה הקטן שפעל בו.
ועוד בעניין המוזיאונים. מתברר כי לא רק עם בתי קפה ומטבחים יש להנהלת העיר עניין, אלא גם עם נושא השילוט. החודש הופתע מנכ"ל המוזיאונים, יותם יקיר, לקבל מהעירייה מכתב התראה, המורה לו להסיר מעל למוזיאוני העיר את כל שלטי הבד וכרזות הפרסום שמעטרים את קירות המוזיאונים. המכתב מזהיר מפני קנסות כבדים של 700 שקלים שיוטלו על חברת המוזיאונים בגין כל שלט בכל יום שבו הוא תלוי. נאמר שוב: 700 שקלים על כל שלט בכל יום!
רוצים להישאר מעודכנים?
במסגרת מלחמתה של "פטרונית האמנויות" מחסן שוקרי במוסדות התרבות העירוניים, היא החליטה, מסיבה הידועה רק לה, כי שלטים ובאנרים, המקובלים בכל מוזיאון המכבד את עצמו בכל רחבי העולם, אינם נאים בעיניה. רק למען ההבהרה, אין מדובר בשלטי פרסום מסחריים, אלא בשלטים ובאנרים גדולים שכל תכליתם היא לפרסם את נושאי התערוכות הרצות במוזיאונים עצמם.
תארו לכם אורח החולף עם מכוניתו או באוטובוס ברחוב שבתאי לוי, סמוך למוזיאון חיפה לאמנות ומבחין בשלט צבעוני, ססגוני ומאיר עיניים, המזמין אותו להיכנס לתערוכה החדשה שעלתה בו. הוא מתלהב מן השלט, מחליט לרדת מן האוטובוס או להחנות בצד את מכוניתו, ונכנס אל המוזיאון. השלט הוא זה שגילה לו כי כאן נמצא מוזיאון וכי ישנה בפנים תערוכה ששווה לבקר בה. פרסום עושה דברים כאלה. לשם כך הוא קיים. יש תורה שלמה בעניין זה. קוראים לה "תורת הפרסום". קליש-רותם לבטח שמעה עליה…
אז איך בכל זאת אמור מוזיאון לפרסם את עצמו ואת תערוכותיו ולמשוך אליו קהל מרחוק? אין לדעת. העירייה מצפה מחברת המוזיאונים להחליף את שלטיה הססגוניים (כיאה למוזיאונים העוסקים, בסופו של דבר, בעיקר באסתטיקה) בשילוט עירוני שגרתי, אחיד, בנאלי ומשעמם.
שעמום ובנאליות וטכנוקרטיה. אבני היסוד של עיריית חיפה הנוכחית. את זה אף שלט פרסום כבר לא ישנה.
