אלפים הגיעו במהלך חול המועד אל גן החיות הוותיק שבמרכז הכרמל, שוטטו בין עשרות הכלובים והמכלאות. ספק אם מי מהם הבחין בדרמה הגדולה שהתרחשה לא רחוק מהם, במתחם מכלאת הלוטרה. מישהו מן המטפלים מילא בטעות את הבריכה ביותר מדי מים. גובה המפלס עלה אך בכמה סנטימטרים אל מעבר לנדרש. כמה סנטימטרים יותר מדי הם כל מה שצריך כדי לאפשר ללוטרה, שהיא, כידוע, שחיינית מהוללת, להגיע בשחייה אל חומת הבטון המקיפה את הבריכה ולזנק ממנה בקלות אל המעקה שלמעלה. בימי שגרה, כשמי הבריכה נמוכים, אין ללוטרה די כוח לזנק מן המים אל החומה כי היא גבוהה מדי. אך כשהבינה לפתע כי החומה נמוכה, עשתה הלוטרה את מה שאפשר לצפות ממנה לעשות וזינקה פעם אחר פעם אל ראש החומה. מן הקיר, שגובהו פחות ממטר מן השביל להולכי הרגל המוביל אל הנקודה, קפיצה אל הארץ היא עניין של מה בכך בשביל לוטרה, וממנה – השמיים, או יותר נכון הארץ, היא הגבול.
כדי למנוע את זינוקה של הלוטרה אל ראש החומה ואת בריחתה החוצה, ניצב במשך היום כולו אחד מעובדי הגן סמוך לחומה, להשגחה צמודה. בכל פעם שחשקה נפשה של הלוטרה לבחון את ערנותו של השומר, זינקה אל הבריכה, שחתה וצללה כה וכה, עולה ויורדת במהירות אל מעל ומתחת לפני המים, ובטרם היה מספיק השומר לראות כבר הייתה בצד הנמוך ביותר של החומה וזינקה מעלה.
אלה היו רגעי המבחן האמיתיים – של הלוטרה עצמה ושל השומר. מי ימצמץ ראשון – האם השומר יצליח לחסום ללוטרה בגופו את המעבר מן החומה אל השביל או שמא יפספס אותה והיא תצליח במזימתה להימלט?
כמה וכמה פעמים זינקה הלוטרה אל החומה וחשבה לקפוץ, אך, לרוע מזלה, בכל אחת מהפעמים האלה הצליח איש הצוות לחסום את דרכה החוצה. במקום זאת, התרוצצה הלוטרה על החומה מצד לצד, בוחנת בזריזות את האפשרויות העומדות לפניה, ולבסוף, ספק מפחד, ספק מחוסר ברירה, זינקה בחזרה אל מימי הבריכה ואז טיפסה על הסלעים בצדה השני ושבה להשתזף בקרני השמש החמימות, תופסת מנוחה ומתכננת את המהלך הבא.
"מדוע אינכם שואבים את המים העודפים?", שאלתי את איש הצוות הצעיר והאומלל שהוטלה עליו המשימה.
"זה מה שאנחנו מנסים לעשות עכשיו", השיב הצעיר באנחה ושב למשמרתו.
הבטתי בבריכה. צינור פשוט הוכנס אליה מלמעלה במטרה לשאוב החוצה את המים העודפים. אבל לא הבחנתי בכל רחש בתחתית הבריכה ולא שמעתי קול שאיבה. אינני יודע אם הצינור שאב מים ובאיזה קצב. אם אכן עשה זאת – הדבר לא ניכר בעין.
וכך נמשכה לה המשימה הקדושה עוד זמן רב. אבל אני לא נותרתי שם כדי לראות את סוף המעשה. יש להניח שבסופו של דבר נשאבו המים המיותרים החוצה בדרך כזו או אחרת והלוטרה נותרה בגבולות הגזרה שהוקצו לה וזנחה את חלומה "לראות עולם". לפחות בינתיים.
אחר כך חשבתי לעצמי על הלקח העולה מן הסיפור הסתמי לכאורה הזה ועל משמעותו. המסר הראשון, המובן מאליו, חוזר על עצמו שוב ושוב לאורך ההיסטוריה: טיפש אחד הזורק אבן לבאר, גם אלף חכמים לא יצליחו להוציא אותה…
רוצים להישאר מעודכנים?
מי שמילא בטעות את הבריכה יצר, שלא במתכוון, אירוע גדול, רגיש ומסוכן למדי שעלול היה להסתיים בבריחתה של הלוטרה מן המתחם שלה ואולי, לכו תדעו, גם להימלטותה מגן החיות עצמו. וכל זאת רק כיוון שאותו מטפל שכח לסגור את הברז בזמן.
רק הודות לערנותם של אנשי הצוות ולתשומת לבם נמנעה המבוכה.
די בתובנה זו כדי להזכיר לכולנו עד כמה חשוב לשים לב לפרטים, גם כאלה שנראים לכאורה זניחים או שוליים, ועד כמה טעות אחת קטנה הקורית בעת חוסר שיקול דעת או הזנחה, עלולה לחולל נזק אדיר שיהיה קשה לתקנו.
אבל ישנו גם המסר השני, הפחות נראה לעין, אך חשוב לא פחות: בסופו של דבר, אין זה משנה אם הכלוב הוא מזהב או מנחושת – לעולם ישאף כל יצור חי אל החירות ויעשה כל שביכולתו כדי להשיגה.
עם תום חג החירות כדאי לכולנו לזכור את המסר הזה. החירות היא לעולם משאת נפשו של כל יצור חי.
