כבר שנים שמדינת ישראל סובלת מחוסר יציבות שלטונית ופוליטית. ארבע מערכות הבחירות הרצופות האחרונות היו שיאה של הבעיה העמוקה, הפוגעת קשות במשטר הדמוקרטי בישראל.
בישראל יש משטר פרלמנטרי שבו כפופה הרשות המבצעת לאמונה של הרשות המחוקקת. אבל במידה לא מועטה זוהי אחיזת עיניים. למעשה, הכנסת תלויה בממשלה הרבה יותר מאשר להיפך. אולי תלות אינה בדיוק התיאור המדויק למצב. הכנסת אינה תלויה בממשלה אלא היא משרתת אותה.
במשטר פרלמנטרי לממשלה אין זכות קיום ללא אמון הפרלמנט, אבל כיוון שבישראל ברירת המחדל שהונהגה במשך עשרות שנים הייתה שחברי הממשלה הם גם חברי פרלמנט ובשל הצורך בקואליציית מרובת מפלגות ובממשלה מרובת שרים, נוצר מצב בלתי נסבל ובלתי אפשרי שבו עד שליש מחברי הכנסת מכהנים במקביל גם כשרים או סגני שרים בממשלה, וכיוון שלשרים ולסגניהם ישנם תפקידים ממשלתיים למלא, מי שנפגעים מן הכפילות הזאת הם הכנסת ותפקודה התקין. וכשתפקודה של הכנסת נפגע, מי שמשלמים את המחיר הם אנחנו, האזרחים.
המשטר בישראל איננו רק פרלמנטרי אלא גם ריכוזי. לא אחת נשמעים קולות בציבור לשנות את שיטת המשטר בישראל ולהנהיג בה משטר נשיאותי. הנשיא ייבחר לקדנציה של ארבע שנים בבחירות ישירות, יעמוד בראש הרשות המבצעת ולא יהיה תלוי ברוב בכנסת. הוא ימנה שרים, שאפשר שיהיו אנשי מקצוע ולא פוליטיקאים, ובמיוחד חשוב שלא יהיו חברי כנסת מכהנים כדי שלא יפגעו בתפקודה של הכנסת כבית המחוקקים. שיטה זו, הם אומרים, תעניק לנשיא כוח פוליטי רב: הוא יוכל להוביל רפורמות מבניות וחוקתיות נרחבות בלא חשש מאי אמון או מכישלון בהצבעה, הוא יוכל למנות שופטים ופקידות בכירה לפי שיקול דעתו ובעיקר ימשול לאורך קדנציה שלמה של ארבע שנים תמימות, ללא חשש מנפילה וללא צורך ללכת לבחירות שוב ושוב.
כך, הם מאמינים, יתחזק מעמדו של ראש הרשות המבצעת והמשטר יתייצב. כמו באמריקה, הם אומרים.
אלא שהבעיה של המשטר המרכזי בישראל איננה חולשתו אלא להיפך – חוזקו. כבר כתבתי זאת לא אחת: הממשלה הישראלית היא אחת החזקות בעולם המערבי בכוח ההשפעה שלה ובסמכויותיה. היא משפיעה רבות לא רק על עניינים כלכליים ומוניטריים, ביטחוניים ומשפטיים, אלא על כל ענייני התשתיות הלאומיות, התחבורה, הבריאות, החינוך, הרווחה, שירותי הדת ואף האכלוס והתכנון העירוני.
במילים אחרות, השפעתה של ממשלת ישראל על אזרחי המדינה ניכרת בכל תחום מחיי הפרט כמעט, למעט ענייני משפחה, פרנסה ועניינים שבצנעת הפרט.
כל זאת נכתב לא מתוך זלזול בבעיות המשטר של ישראל ולא מתוך טענה שאין צורך ברפורמות בשיטת הבחירה ובמבנה השלטוני וגם לא מתוך עמדה השואפת להחליש את הממשלה או את סמכויותיה. בכלל לא.
דברים אלה נכתבים כדי לנסות ולהסביר אולי מדוע קשה כל כך לשלטון המקומי לחולל שינויים תכנוניים מהותיים בשטחים המוניציפליים שבתחומיו. אי אפשר לפתח שדה תעופה בלי משרד התחבורה ונמלי ישראל. אי אפשר לתכנן שיקוע מסילת רכבת (לא כל שכן חציבת מנהרה) בלי אישורים של משרדי האוצר והתחבורה ורכבת ישראל. אפילו קו אוטובוס עירוני סטנדרטי מחייב אישור של משרד התחבורה והקצאת מסלול מוגדר. גם להזיז בסיסים צבאיים או מתקנים ביטחוניים אי אפשר בלי משרד הביטחון, וכך הדין גם לגבי מתקני תשתיות של חשמל, מים או אנרגיה.
רוצים להישאר מעודכנים?
תוכנית "מפרץ החדשנות", שתחולל מהפכה שכמותה לא נראתה במטרופולין, והשלכותיה על עתיד העיר קריטיות יותר מכל תוכנית אחרת בהיסטוריה – תוכנית זו תקועה כבר חודשים ארוכים בגלל מחלוקת בין גופים בממשלה עצמה. אי אפשר להתחיל בעבודות לפני שיפונו בתי הזיקוק. אי אפשר לפנות את בתי הזיקוק לפני שתתקבל החלטת ממשלה לסגור אותם. הכל נעצר עד שהממשלה תקבל החלטה מחייבת ותקצה תקציב.
כל עוד ממשלת ישראל מחזיקה בידיה את כל סמכויות התכנון, לרבות הקצאת קרקעות והגדרת ייעודן – אפילו בית אחד אי אפשר לבנות בלי אישורה. בטח שלא שכונה.
מהי המסקנה העולה מכל זה? שקיים עוד מרחק רב מאוד בין "ריבונות" לבין "עצמאות" ושאף עיר בישראל אינה עצמאית באמת בכל הנוגע לגורלה. אינני יודע אם זה טוב או רע. אני כן יודע שכל עוד אנו זקוקים לרצונה הטוב של הממשלה בירושלים, עתיד מזהיר לא צפוי לעיר הזו.
