השבוע פורסם בעיתון "דה מרקר", כי בחודש הפעלתה הראשון של הרכבלית, הרכבל החדש המחבר בין מפרץ חיפה לטכניון ולאוניברסיטה, נסעו בו לא פחות מ-150 אלף נוסעים. במשרד התחבורה, כך נכתב, שבעי רצון מן הנתון ומפצירים בשרה מיכאלי להודיע כי הרכבלית תפעל גם בשבתות ובחגים, כדי למקסם את הפוטנציאל של המערכת.
דיון ער התקיים ברשתות החברתיות באשר למשמעותם האמיתית של המספרים. לכאורה, 150 אלף משתמשים בחודש אחד, ללא שבתות, הוא מספר מרשים מאוד: כ-5000 משתמשים ביום. וזאת עוד בחודש שבו לא התקיימו כמעט לימודים בטכניון ובאוניברסיטה, כך שהסטודנטים עצמם ורבים מאנשי הסגל והעובדים לא הגיעו כלל למוסדות. אפשר רק לשער לאיזו כמות נוסעים תגיע הרכבלית בתקופת הלימודים, כשאלפי סטודנטים, מרצים עובדים ישתמשו בה מדי יום ביומו.
לעומת זאת, הספקנים, כהרגלם, סקפטיים. מרבית המשתמשים בחודש הראשון היו מבקרים מזדמנים, הם אומרים, תושבי העיר ומבקרים מבחוץ, שניצלו את ימי הפסח ויום העצמאות והגיעו על ילדיהם, הוריהם, דודיהם, סביהם וסבתותיהם לחוויה אטרקטיבית מהנה וחד פעמית של שיוט אווירי איטי ונעים בשמי הכרמל. זו התרגשות וסקרנות ראשונית מאטרקציה חדשה ותו לא, הם אומרים, ולכן אין לה כל משמעות אופרטיבית ואין להסיק ממספר המשתמשים בחודש הראשון דבר לגבי השימוש העתידי ברכבל.
טיעון זה, אף אם יש בו מן האמת, חוטא למטרה ומעיד למעשה על הגישה החיפאית הבעייתית בכל הנוגע ליחסם של התושבים לעירם ולשיווקה.
הרכבלית היא אמצעי תחבורה ייחודי בישראל בהיותו הרכבל היחיד המשמש לתחבורה ציבורית לכל דבר ועניין. פוטנציאל השימוש בו, אפוא, הוא עצום. אף שנולד ככלי תחבורה פונקציונלי שמטרתו להקל בעומסים בכבישים בדרך לטכניון ולאוניברסיטה באמצעות עידוד השימוש בו במקום במכונית פרטית, אין כל מניעה לקדמו ולשווקו גם לתיירים, למטיילים ולמבקרים מזדמנים.
לחיפה, מהערים היפות בארץ, פוטנציאל תיירותי בלתי ממומש אינסופי. רבות נכתב וסופר על האימפוטנציה המקומית בכל הנוגע למימוש הפוטנציאל התיירותי של העיר – תיירים עוצרים ברחוב יפה נוף, יורדים מהאוטובוס, מצטלמים על רקע הגנים הבהאים, עולים על האוטובוס וממשיכים ליעד הבא, או מצטלמים על אותו הרקע למטה, במושבה הגרמנית…
בחוף הים כמעט שלא תמצאו תיירים, גם לא בבתי קפה ומסעדות, גם לא במוזיאונים העירוניים. שנה אחרי שנה, חודש אחרי חודש, חיפה משתרכת הרחק-הרחק בתחתית רשימת הערים המתוירות בישראל, למרות הפוטנציאל העצום שלה.
בימים אלה, כשהתיירות העולמית מתחילה בצעדים ראשונים של התאוששות אחרי שנתיים וחצי של קיפאון, חיפה חייבת – פשוט חייבת – להתחיל לעשות את מה שלא עשתה מעולם – לשווק את עצמה כיעד תיירותי אטרקטיבי. אבל לא קבוצות של צליינים נוצרים צריכות להיות קהל היעד המרכזי שלה. אף שקבוצות כאלה היוו, ואולי עודן, את החלק הארי של התיירות הנכנסת לעיר, אין לחיפה הרבה מה להציע בתחום תיירות הדת.
יתרונה של חיפה הוא בנוף הייחודי שלה, בשילוב ההר והים, החדש והישן, בעיר התחתית יוצאת הדופן, בוואדי ניסנאס והמושבה הגרמנית, בנוף המפרץ המשגע, בהר הירוק תמיד, בנקודות התצפית השונות לאורך הכרמל, בקולינריה המשובחת, במוזיאונים הרבים. אפשר להביא קבוצות, אבל חובה להתאמץ ולשווק את העיר דווקא למשפחות ולתיירות בודדים.
רוצים להישאר מעודכנים?
אם אפשר להביא תיירים להצטלם מול הגנים הבהאים, מדוע אי אפשר להביאם לנסיעה חווייתית ברכבלית החדשה? במה שונה החוויה מכל חוויית נסיעה ברכבל מתויר אחר באירופה? באירופה רכבלים נחשבים לאטרקציה תיירותית מובילה. הם מביאים תיירים מחלק אחד של העיר לחלק אחר, שם אפשר לטייל במצודה עתיקה (כמו בבודפשט וליסבון), בשכונת אמנים (כמו בפריז) או באתרי סקי מרהיבים.
אם תשקיע העירייה בהקמת מצפור איכותי, למשל, ובית קפה או מסעדה במתחם התחנה הסופית באוניברסיטה, ושילוט הכוונה למוזיאון הכט המצוין, או אם תלמד לייצר מסלול הליכה אטרקטיבי מהאוניברסיטה אל שוויצריה הקטנה או תפעיל שאטל שייקח את התיירים והמבקרים אל עוספיא ודליית אל-כרמל – הנה יצרנו בקלות ובהשקעה קטנה אטרקציה תיירותית נפלאה! במעט יצירתיות אפשר לעשות המון.
אגב, גם חזרתן של ספינות התיור אל נמל חיפה מהווה הזדמנות. הנופשים יורדים בנמל ומשוועים לאטרקציות. עד היום, הם ירדו מהאונייה ונסעו באוטובוס לירושלים, נצרת או תל אביב. הם מושיטים לנו את היד. הבא נלמד לאחוז בה.
