הדברים הבאים נאמרו בעצרת נגד רצח נשים שנערכה בחיפה במוצאי השבת שעברה:
שבוע קשה וכואב עבר עלינו כנשים וכחברה. הטרור המגדרי הוא לא גזירת גורל אלא יד נעלמה מכוונת. הוא שתיקה, הוא השתקה, הוא התעלמות המשרתת רצח.
אני עתידה ללדת בת בקרוב, ומבינה אט אט כמה שהמאבק הזה מבחינתי הוא קודם כל למענה ולמענן, כאשר כל המערכות עתידות להיות נגדה, לרמוס עבורה כל ביטחון ויכולת להתקומם – בהבניות, בחקיקה, במשטור ובביטול.
יש קו מחבר בין לגיטימציה כוללת של המוסדות כולם שמייצרים את האקלים שמכשיר את הרצח הבא. הרי רק לפני כמה שבועות נאנסה נערה אונס קבוצתי בהרצליה. הכל היה מונח לפני רשויות החוק כדי שיעשו את המוטל עליהן, שיעשו עמה ועמנו צדק וירחיקו את המפגע המסוכן מהמרחב למען כולנו. אך מערכת החוק הפקירה אותה והפקירה אותנו, ובעצם אמרה “אם כבר תיאנסי, תקווי שזה לא יהיה אלים מדי כדי שתוכלי לבוא לעימות, או לחילופין שתרצחי, כי רק אז נוכל לוותר לך על העימות מול מי שפגע בך”. ה־DNA, האלימות הקשה, הבדיקות, הסימנים, זירת הפשע – כל אלה נמחקים אם אין לנפגעת את הכוחות הנפשיים והפיזיים להתמודד עם מי שרמסו כל חלק בנפשה ובגופה.
אבל לא רק החוק כושל. כולם שותפים להפקרות. בחיפה, עירי האהובה, יש תיאטרון שהשתיק הטרדות מיניות כשהשחקן היה חשוב יותר מהמותקפת, ופסטיבל הסרטים אף העניק לו פרס עוד באותה השנה ונתן לו לגיטימציה מלאה, בזמן שנשים רבות מהתעשייה מעידות על פגיעות מצדו, שגם עלו להן בעתידן המקצועי. אם כך, מה הפלא כאשר מהרשות עצמה לוקחים מכיסנו 340,000 שקל ונותנים לאמן שתחת תעשייתו נוצלו נערות בסיכון.
גם המדינה, זו שהגופים שבה ממשיכים להעסיק רבני ישיבות ורבנים צבאיים שמחנכים לדיכוי, להדרה ולהצרת תפקידן של נשים בחברה, אינה מתמודדת במכוון עם השתקת פרשיות של אנשי דת שתוקפים ואונסים ילדים וילדות ושל אנשי ציבור שעננת התקיפה מרחפת מעל ראשם במשך שנים בלי שנעשה דבר.
אפילו בכנסת הנוכחית מכהן באין מפריע חבר כנסת ויושב ראש ועדה שסביב שנותיו כאיש ציבור נערמים סיפורים קשים על הטרדות ועל פגיעות בנשים, והממשלה כולה ממלאת פיה מים בגלל איזו ברית סרוחה על חשבוננו ועל חשבון הנשים האמיצות שהחליטו לשבור את קשר השתיקה.
המגמה ברורה – לא בודקים מה שלא נוח, מסננים בביטול מה שאפשר. החוק והמערכות משרתים את בעלי הכוח והמעמד. כנראה ש־51 אחוז מהאוכלוסייה נתפשים כחסרי מעמד אל מול החוק. זה כך, פשוט.
המדינה כולה צריכה לראות בביטחון שלנו יעד להגנה בתוכנית לאומית, שמטרתה הטמעה של חינוך מגדרי נכון שיכונן כאן צדק, שוויון וביטחון בחינוך ובסביבה, במדיניות מגדרית שמוטמעת בכל המגזר הציבורי והפרטי. יש להפנות לכך תקצוב משמעותי ולהשקיע באכיפה, בענישה ובהכרה בעיוותים הקשים והרצחניים.
דמן של הנשים הוא לא הפקר, הוא תוצר מכוון של כל מי שטומנים את ראשם בחול ולא פועלים לתיקון המצב. לדמן של הנשים יש כתובת, והיא לא רק הרוצח עצמו. היא החברה כולה.
אנחנו כחברה נימדד בביטחון ובחירות שנעניק לכל אזרח ואזרחית במרחב הזה, וביכולת לחיות ללא פחד וללא טרור מבית ומצד הסביבה.
הכותבת היא אקטיביסטית ופעילה חברתית
