חשבתי לבקש ממך סליחה. סליחה על שהפסקתי להתעניין בך, לשאול לשלומך, לקפוץ לבקר אותך. התעלמתי ממך בהפגנתיות, וגם כשלפעמים מסרת לי ד"ש, התגובה היחידה שהצלחת להוציא ממני זו תנועת ביטול עם היד. כן, תנועה קצת מזלזלת, לא הכי אלגנטית וגם לא נשית במיוחד.
המחשבות לא נתנו לי מנוחה. הוטרדתי בגללך לא מעט, חפרתי והפכתי וחשבתי, והיו פעמים רבות שהשמצתי, ולא נחתי. ההרגשה הרעה לא עזבה אותי ולא הצלחתי לשים את האצבע על מה ולמה מגיעה לך סליחה.
אבל אז הבנתי. לפתע, לפני כמה ימים ירד לי האסימון בבּוּם והבנתי שזו לא אני, זו את. את זו שצריכה לבקש ממני סליחה. סליחה על כך שהפסקת לרגש. סליחה על שהפסקת להלהיב, ולא שזה קרה הרבה ב-100 שנות קיומך. סליחה על שהפכת לגורם לא משמעותי בעיר (אמנם את שנייה לאלופה, ולא, זה לא הופך אותך לסגנית שלה). סליחה על דורות שלמים של אנשים טובים שנתנו לך את הנשמה והחזרת להם בכפיות טובה. סליחה על שאת מסתפקת בבינוניות, ואני מזהירה מראש – על כך ממש יהיה קשה לי להבליג.
רוצים להישאר מעודכנים?
את צריכה לבקש ממני, אבל לא רק ממני, סליחה בדיעבד וסליחה למפרע. על שלא התעלמת מרעשי רקע למרות שאת מקבלת תנאים לא רעים בכלל. על כך שאת לא מתאבדת על הכבוד שלי ושלך. על כך שהפכת לבדיחה לא ממש מצחיקה. תסבירי לי משהו אחד – איך זה שמילים כמו מלחמה, הקרבה וניצחון (רחמנא לצלן) הפכו להיות מילים ריקות מתוכן ומשמעות. עזבי אותנו, אנחנו נלך אחרייך עד סוף העולם, אבל איך זה שאת בכל שבוע מחדש לא מופיעה למשחק?
את הורגת אותנו ברכּוּת עם חוסר הנחישות שלך, עם הרפיסות הג'לטינית שלך, עם האי אכפתיות הזועקת לשמים. מה את רוצה? תגידי. אני יודעת מה אנחנו רוצים – אנחנו רוצים קבוצה של גברים נחושים, קבוצה שיש בה גאוות יחידה, שהסמל שלה, שהפך מזמן ללעג ולקלס, יחזור להיות היונק הטורף שהוא ולא איזה סרדין חסר חוליות ואישיות. אנחנו רוצים לצאת לקרב ולנצח בכל מערכה, ובפשטות – ה-פ-ו-ע-ל ח-י-פ-ה מ-ל-ח-מ-ה!
אז גם אם את חושבת שאת לא צריכה או לא יודעת איך לבקש מאיתנו סליחה, תירגעי. אנחנו נסלח לך תמיד, והלוואי שגם את תעשי מאמץ קטן. כי אותנו האוהדים נורא קל לרצות – ניצחון אחד ואנחנו שוכחים הכל. כי "לא אכפת לי איך, לא אכפת לי אפילו לאן, גם אם תהיי על סף תהום, אלך אחרייך עד סוף העולם".
* הכותבת היא עיתונאית "כלבו – חיפה והקריות"
