אני לא יודעת למה, אבל לא כל כך מקובל אצלנו, הפוליטיקאים בישראל, להתנצל. וזה חבל. השתרשה פה תפישה שזו חולשה, כניעה לצד השני. בעיני, פוליטיקה צריכה ויכולה להכיל גם חרטה ולהישיר מבט אל הציבור ולבקש סליחה.
עבורי אין זכות גדולה יותר מלהיות שליחת ציבור, ואני אסירת תודה על הזכות הזו יום יום. אבל החיים הפוליטיים והתפקידים הציבוריים ממלאים בתחושות של חרטה, כל הזמן, אלא שאני דווקא מקווה שאמשיך להרגיש את החרטה הזאת כנבחרת ציבור. למה? כי זה אומר שאני מבינה את החובה שלי כלפי הציבור, ושרגש הוא עדיין כוח מניע עבורי.
אז אני רוצה לבקש סליחה. סליחה ממי שפספסתי את השיחה שלה והיתה זקוקה לעזרה, סליחה ממי שלא ראיתי את המייל שלו בזמן והיה צריך את המענה הזה, סליחה ממי שלא הצלחתי להעביר עבורו חוק שבשבילו הוא עולם ומלואו, וסליחה שלא הצלחתי להכניס יעדים קונקרטיים להחלטת הממשלה החשובה לפינוי מפרץ חיפה – התנצלות שתלך איתי אל הכנסת הבאה בתקווה לתקן.
רוצים להישאר מעודכנים?
בעולם שבו מחצינים הישגים, צריך גם לדבר על המקומות שבהם ויתרנו מהר מדי או העדפנו מאבקים מסוימים על פני מאבקים חשובים אחרים. במבט לאחור, יש דברים שברור לי שהייתי צריכה לעשות אחרת, וזו תחושה שאני לוקחת איתי כשיעור להמשך הדרך. אני בוחרת לא להתעלם ממנה אלא לאמץ אותה ולדעת שהחובה הכי גדולה שלי היא ללמוד.
לאחר שהעברנו בכנסת את תקציב המדינה האחרון, חבר קרוב שאל אותי אם אני שלמה עם כל מה שהשגתי בתוכו. אמרתי לו שעשיתי את המקסימום אבל זה לא אומר שאני ישנה טוב בלילה, כי לעולם לא אדע מה היתה התוצאה אילו הייתי עושה משהו אחר או מצליחה לרתום עוד גורם. המחשבות האלו תמיד נמצאות בעבודה שלי. זה לא מגיע מתוך הלקאה עצמית אלא להיפך – מתוך הבנת גודל האחריות.
שלא תבינו אותי לא נכון – יש גם מקומות שאני גאה בהם מאוד, וגם אותם צריך לחבק ולהוקיר. אבל טוב שיש גם סליחה, חרטה וחשבון נפש, שבאים ללמד אותנו צניעות, לכוון אותנו לעשות הכי טוב שאפשר ולהזכיר לנו שבסוף, מאחורי כל סעיף בחוק או בתקציב ובכל החלטה, נמצאים בני אדם שעבורם אנחנו משנים את החיים עצמם.
* הכותבת היא חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה
