המון פעמים אני נשאלת "מה זה 'טוב ויפה׳? ואיך זה שהכל אצלך תמיד טוב ויפה? ולמה את מוציאה לנו את העיניים עם כל התמונות היפות שאת מעלה?". אז לא. לא הכל טוב ויפה, יש הרבה רע ומכוער בעולם, רק שאני לא מוכנה להיכנע ולתת לו להשתלט על חיי.
לפני 14 שנים התחלתי לכתוב את הבלוג שלי "טוב ויפה", שסחף אלפי קוראות והוציא אותי אל מסע שלא הפסיק להפתיע אותי. טוב ויפה הם הבחירה שאני עושה בעולם, לחפש את החיובי, גם אם הוא מסתתר או נעלם מעיניי.
הנה השנקל שלי איך להתמודד עם הרע בחיים, ואם הצלחתי להעביר את זה גם לאחרים, הרווח הוא כולו שלי: לראות מה לא טוב ומה לא יפה, זה קל. זה אפילו טבעי ליפול ולשקוע. גרביטציה באופן טבעי מושכת לשם, בפיזי אבל גם במנטלי. גרביטציה מנטלית לא מסייעת ולא מקדמת לשום מקום טוב ולכן שווה להתאמץ ו"לגדל" שרירים במטרה להילחם בה, במטרה להדוף.
ראיית העולם שלי מתבססת על רצף של עובדות. הראשונה – בעולם יש חרא לרוב (plenty of shit). העובדה השנייה – אני יכולה לעשות דברים כדי להשתדל להימנע ממגע איתו, או לפחות לצמצם נקודות חיכוך. העובדה השלישית – אני חייבת לייצר קונטרה, התנגדות, על ידי הכנסת תוכן חיובי לחיי, דברים שמרימים אותי מלשקוע וממלאים אותי בתקווה וכוחות.
אני לא בן אדם שקורים לו רק דברים טובים. אני בוחרת להתמודד באמצעות חיפוש יופי בעולם. יש לי עיניים רגישות ומיומנות, שלימדתי אותן לחפש באופן יצירתי ואפילו עיקש, את מה שעושה לי טוב בלב. גיליתי שהמקום שבו אני משקיעה, הוא המקום שגם מניב. כלומר, כשאני מחפשת טוב, זה מאפשר לי למצוא אותו, גם בתקופות מאוד מאתגרות. לפעמים המצב כל כך מדכא שגם האנשים האופטימיים ביותר שמסביבי, לא מצליחים להרים את עצמם ממחשבות שליליות. לפעמים גם אני לא מצליחה לראות את הטוב.
רוצים להישאר מעודכנים?
בזמנים כאלו, אני "מפעילה שרירים", מפשילה שרוולים ומכניסה ידיים עמוק אל תוך החרא והכאבים. הידיים שלי מחפשות גרגר של אור בתוך השחור. אני מחפשת את החיוך שמסתתר בתוך הסירחון ולא מרפה עד שמוצאת אותו.
איך? ראשית, אני מנסה לצחוק על הרע, במטרה להקליל אותו ולהפחית מחשיבותו. כשהייתי נערה הייתי צינית וחריפה, היום אני כבר לא מתחבאת מאחורי הציניות (למרות שזה מפתה לפעמים), אלא מנסה להסתכל על האמת הפשוטה וגם כשהיא מרה, לחייך אליה. להגיד לה "חכי, זו לא המילה האחרונה, אלא מצב זמני, שאני לא אכנע לו". ומאיפה היוהרה הזו של חוסר הכניעה? מאיפה הכוחות להדוף את החרא? הכוחות שלי מגיעים ממטענים שצברתי. מזיכרונות נעימים, מחוויות משמעותיות ומתמונות של רגעים שמחים ויפים. יחד הם מצטברים והופכים למסה קריטית, כזו שיכולה לתת קונטרה לכל הרע שאני מתמודדת איתו וגם לרע שעוד יגיע.
שנית, כשאני מצלמת, אני לוכדת יופי ומאחסנת אותו כתחמושת לימים של התמודדות. בימים שהעתיד נראה שחור, אני צוללת אל תוך ה"היילייטס" שלי, באלבום התמונות. יש שם 57,917 תמונות של יופי משמעותי, כזה שמזכיר לי כמה טוב היה ומאפשר לי לפנטז על הטוב שעוד יגיע. אנשים הם המשאב החשוב בעולם והם משפיעים עליי, אם ארצה ואם לאו. יש אנשים שמחלישים אותי ויש אנשים שמחזקים אותי. בכל רגע נתון אני משתדלת להקיף את עצמי באלו שהם שותפים לראייה שלי, שמחפשים ומוצאים אופטימיות.
דבר אחרון, אני מתרחקת מרואי שחורות, "דאונרים", ונמשכת לאנשים אופטימיים, "אפרים" (upers), ואנחנו נאחזים זה בזה ומושכים האחד את השני למעלה. לכל אחד יש רגעים מוחלשים, אבל באחריות משותפת, אנחנו מעלים ולא מורידים.
הטור הזה מוקדש לחברות אהובות ואופטימיות, שחוות רגע מוחלש. אני מזכירה לכן שהבוקר מתחיל יום חדש. קחו לעצמכן כוחות, אל תמתינו שמישהו אחר ייתן לכן. מלאו את הריאות באוויר טרי, צאו אל העולם ואספו רגעים קטנים וטובים. חיוך קטן ועוד חיוך קטן מצטברים למסה קריטית בסופו של דבר. אל תיתנו לאף אחד לגזול מכן את האפשרות לחיות חיים טובים ומשמעותיים.
לסיכום אני אניח כאן תובנות שקיבלתי מבתי נגה, כשהייתה בת 6.
נגה: "אמא, איזה מזל שיש רע בחיים?!".
אני:
נגה: "כי אם לא היה רע, איך היינו יודעים שטוב?!".
אז אל תמתינו ליום טוב, קומו, הפשילו שרוולים מנטליים והפכו אותו לכזה.
הכותבת היא מעצבת אופנה, יזמית ויוצרת תוכן בתחום הלייף סטייל; בעלת Karen Shavit Lifestyle Gallery בעיר התחתית
