בילדותי, בכל יום כשחזרתי מבית הספר, הייתי זורקת את התיק ויוצאת לשחק כדורגל עם הבנים. בקרב בנות גילי נחשבתי לעוף מוזר. הייתי שחקנית טובה. אחי הגדול, אלי ז"ל, שתמך בי לאורך כל הדרך, לימד אותי את מהלכי המשחק השונים ואפילו קנה לי את הכדור הראשון שלי.
שמי רונה סלם, אני בת 54. נולדתי וגדלתי בראשון לציון, הילדה הכי קטנה במשפחה של שמונה ילדים. למדתי בתיכון מקיף ה' בראשון לציון, ולאחר מכן התגייסתי לצבא. לאחר השחרור נאלצתי להשאיר מאחור את עולם הכדורגל, ונכנסתי לענף הקולינריה, כדי שאוכל להתפרנס. עבדתי בתחום 17 שנים כקונדיטורית, כשבכל התקופה זו גרתי בבית הוריי, במקום שנתן לי תמיכה, חום ואהבה.
לפני כ-20 שנה אבי הלך לעולמו. אמי, שהתקשתה להשלים עם אובדנו של אבי, לו הייתה נשואה כ-50 שנה, חלתה בסרטן, ושש שנים לאחר מותו של אבי, גם אמי הלכה לעולמה.
אובדן שני הוריי הביא אותי להחלטה לעזוב את ראשון לציון ולהעתיק את מקום מגוריי, בעקבות האהבה של אז, לקרית חיים. במקביל, גם יצאתי מהארון. לקריות הגעתי מלאת חששות – ללא חברים, ללא משפחה, ללא רוח גבית ועם התמודדות עם האבל הטרי.
הפעם הראשונה שבה הרגשתי שייכת הייתה כשגיליתי קבוצת כדורגל לנשים שנקראה "השדות מהקריות", שבאותם הימים נחשבה לחובבנית. לאחר אימון ניסיון אחד, הבנתי שמצאתי את מקומי, התחלתי להתאמן עם הקבוצה פעמיים בשבוע, שיחקתי כחלוצה והתחלתי במסע להגשמת חלום הילדות שלי. לאחר מספר פציעות, החלטתי להפסיק לשחק והפכתי לחברת הנהלה בקבוצה, שבשנים האחרונות עלתה מהליגה הארצית לליגה הלאומית. אמנם את דרכי כשחקנית סיימתי, אבל ידעתי שהפעם הכדורגל לא ייעלם מחיי.
רוצים להישאר מעודכנים?
במקביל לאימונים בקבוצת הנשים, פניתי ללימודי הדרכה לנוער בסיכון דרך עמותת בית חם והוצאתי תעודת מאמנת בווינגייט. הבנתי שהשילוב בין הכדורגל לבין אוכלוסייה עם צרכים מיוחדים הוא שילוב מנצח.
בשנת 2011 התחלתי לעבוד בעמותת ניצן חיפה עם אוכלוסייה עם צרכים מיוחדים, וכיום אני עובדת באחד ממערכי הדיור כרכזת דירה ומדריכה שיקומית, כאשר המטרה היא לסייע לדיירים להשתלב בחברה. בהמשך הגשמתי חלום נוסף, ופתחתי את קבוצת הכדורגל 'ניצן יונייטד', שהמוטו שלה הוא "תרפיה באמצעות כדורגל". באימונים ובמשחקים, אני מקנה לשחקנים כלים להתמודדות עם חיי היומיום – אחריות, ביטחון עצמי, תקשורת בינאישית, תחושת שייכות, תחושת שוויון, שיתוף פעולה, התמודדות עם ניצחונות וכישלונות ועוד. הקבוצה מונה 26 שחקנים, בנים ובנות, כאשר לכל אחד מהם יש תפקיד ייעודי.
במאי האחרון, יצאנו ביחד, הקבוצה שלי ואני, לייצג את ישראל בטורניר כדורגל לבעלי צרכים מיוחדים במלטה, דרך ספיישל אולימפיק. זכינו במקום הרביעי מתוך 25 מדינות, דבר שריגש אותי באופן אישי, כמו גם את חברי הקבוצה והתורמים המקיפים אותה.
בשנתיים האחרונה פתחתי קבוצת כדורגל נוספת לבעלי צרכים מיוחדים, בשיתוף ספיישל אולימפיק ומחלקת הנוער של מועדון מכבי חיפה, שנקראת 'מכבי ספיישל חיפה'. הקבוצה עושה חיל בעולם הכדורגל.
מ' הוא אחד השחקנים שעבר בקבוצה תהליך משמעותי. מ' חי בבית הוריו כ-17 שנה ונקלט בעמותת ניצן, כשהוא נטול חיים חברתיים ונטול תעסוקה בשל התקפי אפילפסיה חמורים. לאורך השנים, מ' לא התקבל למקומות עבודה, מאחר שההתקפים שלו היו מאוד תכופים ולא אפשרו לו לעבוד. כאשר מ' פנה אליי, בבקשה להיקלט בקבוצת הכדורגל שלי, נרתעתי, אך היה לי ברור שמדובר באתגר שאיני הולכת לוותר עליו. לאחר שקיבלתי את ברכת הנוירולוג שלו, מ' השתלב בקבוצה, וזה שבע שנים שהוא משחק בניצן יונייטד. הוא מאוזן תרופתית, דבר שבא לידי ביטוי בכך שהפסיק לקחת כדורים, אינו חווה התקפים ואף מצא מקום עבודה שבו הוא מצליח גם להתפרנס וגם להשתלב חברתית. מ' הוא רק דוגמה אחת לשינוי המשמעותי והחיובי שמביא הכדורגל לאוכלוסייה זו.
כחלק מהרצון שלי להעלות את המודעות לקבלת האחר ולשילוב אוכלוסיית בעלי הצרכים המיוחדים בחברה, אני מקיימת אימונים ומשחקים של הקבוצה שלי מול קבוצות נוער או בוגרים מכל הארץ. נוסף על כך, אני מעבירה הרצאות בנושא על מנת להדהד מספר מסרים חשובים, ביניהם "כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו" ו"תלך לישון עם חלום ותתעורר עם מטרה".
היום אני יודעת להגיד בפה מלא שאני מגשימה את החלום שלי מדי יום ביומו – לא מוותרת לעצמי ועל עצמי, מאמינה ביכולות המדהימות של בעלי הצרכים המיוחדים, ובטוחה שהכדורגל מהווה כלי טיפולי עבורם. למרות שהוריי ואחי ז"ל אינם נמצאים כאן איתי, אני בטוחה שהם גאים בי ובדרך שלי.
הכותבת היא מאמנת כדורגל ומדריכה של שחקנים בעלי צרכים מיוחדים במסגרת עמותת ניצן חיפה ומועדון מכבי חיפה
