עוד בטרם התבררו העובדות כבר היה לוגו. במשך השנים התרגלנו למוסכמה שאם אין מיתוג, אין חדשות. “אינתיפאדת ההצתות” קראו לו, לגל השריפות הנורא שהותיר בנשמתנו צלקת, שעות ספורות בלבד לאחר שבערו להבות במאות מוקדים ברחבי הארץ. נבחרי הציבור שלנו כבר למדו שגם אם אין כל ביסוס עובדתי להתבטאויות שלהם, ברגע שנאמרו הן הופכות לעוד עמדה בתוך מחלוקת, לנרטיב. כך הופך הפשע של הפצת שקרים מלבי שנאה לפשע משתלם – הבדיה הופכת לצד לגיטימי בוויכוח.
שנה לאחר מתקפת הטרור המסתורית, שאף ארגון לא התגאה בהישגיו או לקח עליה אחריות, ושחקירתה לא הולידה ולו כתב אישום אחד, יש לבחון את כשל האבטחה החמור בשמירה על תודעתנו — כיצד כל מניפולציה זדונית שמפיצה הממשלה מקבלת לאלתר גיבוי מכלי התקשורת, שאמורים היו להוות חומת הגנה מפני פגיעה בחתירה למציאת האמת.
היתה זו שנה של פייק ניוז. הביטוי שחדר לשפתנו באורח סמלי בסמיכות לאירועי השריפה, עם היבחרו של דונאלד טראמפ לנשיא ארצות הברית, הפך בינתיים לנורמה של השיח הישראלי. נציג המשטר מפיץ ידיעה כוזבת, והתקשורת הופכת אותו מיד למוצר סנסציוני שמכתיב את תפישת המציאות הקולקטיבית. בעידן הרשתות החברתיות דווקא לתקשורת הממוסדת יש תפקיד מרכזי: היא הופכת להיות בעיני צרכניה לראיה המוצקה בתוך ים השמועות והספקולציות. וכיאה לתרבות העכשווית, אנחנו מורגלים בהדרגה לגרסאות שהולכות ומתקצרות לפחות מאורכו של ציוץ.
רוצים להישאר מעודכנים?
כך בבוקר אחד בינואר התעוררנו לידיעה כי השוטר ארז לוי נדרס בפיגוע בכפר הבדואי הבלתי מוכר אום אל־חיראן. מי שהואשם כמפגע המזוהה עם דאע”ש — המורה יעקוב אבו אל־קיעאן — התברר לבסוף כקורבן של ירי משטרתי פרוע ושל עלילת דם. מה שטען תחילה השר לביטחון פנים שהוא אירוע טרור ודאי של “מחבל מתועב” כלשונו, כונה שבועות אחר כך בפיו בקול ענות חלושה “אירוע מצער”. אך גם אם האמת לבסוף יצאה אל האור, הרי שהדיון הציבורי שראוי היה שיתקיים — זה העוסק בהסדרת יישובי הבדואים, בהריסות הבתים, באפליה ובשימוש הלא מידתי של המשטרה בכוח — נדחק לטובת ויכוחים בין ליאור שליין לגלעד ארדן על מיהו שקרן. במובן זה ארדן הוא המרוויח, שכן ציבור בוחריו לא איבד את האמון בו רק משום ששוב הסית ללא ביסוס נגד ערבים.
אבל השלטון כבר לא מסתפק רק בהצהרות כוזבות אל המיקרופון במסיבות עיתונאים. לאחרונה התגייסה פרקליטות המדינה, בשליחותה של שרת המשפטים איילת שקד, לרדיפה פוליטית חסרת תקדים בחקירת דובר ארגון שוברים שתיקה דין יששכרוף. חקירה מוזמנת ופסולה זו הולידה בסוף השבוע שעבר כותרות ענק לפיהם יששכרוף שיקר כאשר סיפר שהיכה עציר פלסטיני. תוך יממות ספורות התברר כי החקירה התבססה על חקירת פלסטיני אחר שלא היה מעורב כלל באירוע המדובר, כאשר הציגו שוברים שתיקה סרטון של בצלם שבו נראה יששכרוף גורר את העציר שעליו העיד עם פנים חבולות. בינתיים ראש הממשלה כבר מיהר לטעון כי הוכח שארגון שוברים שתיקה מפיץ שקרים על לוחמי צה”ל. בכך נאלצו שוברים שתיקה להסיט את פעולתם מהסברה על פשעי הכיבוש למאבק על טיהור שמם, וזו הצלחתה של הממשלה.
שקר "אינתיפאדת ההצתות" הצית ויכוח מומצא שהסיט אותנו מהעיסוק החשוב במה שמכונה “החיים עצמם” – היערכותן של המערכות שאמורות להגן עלינו מפני אסונות כאלה ולסייע לנו בשיקום מהן. כדי להתגונן מפני הידיעות המומצאות הללו יש לטפח מחדש את האינסטינקטים הביקורתיים של העיתונות שנשחקו. יש לפרוץ שביל אש בין ההסתה והשקרים של הממשלה לבין כלי התקשורת כדי שיבלמו את להבות השנאה שישרפו את מה שנותר, או לא, מהדמוקרטיה בישראל.
הכותב הוא במאי תיאטרון ופעיל פוליטי
