לא להיבהל. לא לרדת למקלטים ולא להתקשר למוקד העירוני. כותרת הטור רק מבקשת לדעת אם אתם עדיין מפחדים מהקמפיין של הסדרה "פאודה", שהציף את החוצות ברחבי ערי ישראל בשלטים בחודש האחרון – קמפיין שעורר זעקות בהלה ובמקביל חיכוכי ידיים בהנאה של פרסומאיו, עד שעיריות קרית גת ונשר הסירו את השלטים.
על מה המהומה? מדינה שראשיה ומקימיה, אנשי העליות הראשונות, דיברו, קראו וכתבו ערבית, שחלק נכבד מתושביה היהודים ממוצא מזרחי גדלו בבתים שדיברו ערבית כשפת אם, שכ־20 אחוז מאזרחיה הם ערבים, מתעקשת להתכחש למיקום ולסביבה שבהם היא חיה ופוזלת לאירופה, לא חלילה מזרחה, אל שכניה, ושולחת את ילדיה ללמוד ספרדית, צרפתית ואפילו סינית, לא חלילה ערבית.
וכשלא יודעים את השפה – מפחדים, חוששים, נבהלים, מוסתים בנקל. ושלא יהיה לכם ספק – קיבוע מעמדה של הערבית כשפת האויב וכאיום על המרחב הציבורי רק ממשיך להרחיק את היום שבו הקונפליקט המתמשך בין יהודים לערבים יהפוך לנחלת העבר ויוחלף בחברה משותפת, שוויונית ומשגשגת ליהודים ולערבים.
בינתיים, מי שלא ייפלו בפח ההסתה והבהלה הם ילדי הגן ובית הספר הדו לשוניים המשותפים ליהודים ולערבים, שהוקמו על ידי עמותת יד ביד ועיריית חיפה. כבר שש שנים שהפנינה החינוכית החיפאית הזו קיימת. 150 ילדים לומדים בה, ורשימות ההמתנה לקראת שנת הלימודים הבאה עולות על גדותיהן. פשוטו כמשמעו.
רוצים להישאר מעודכנים?
גילוי נאות: שני ילדי לומדים בגן. בני כרמל בגן טרום חובה ובתי הבכורה כנרת תעלה בשנה הבאה לכיתה א’ בבית הספר אחמדיה בכבביר. שניהם מבינים ומתבטאים בקלות בערבית ובערבית, מכירים את החגים היהודיים, המוסלמיים והנוצריים. “האחר הוא אני” הוא לא סיסמה שתלויה על הקיר בגן ובבית הספר שלהם, אלא מציאות חינוכית יומיומית. הם לא ייתקלו בחבר’ה ערבים בפעם הראשונה על ספסל האוניברסיטה אחרי שעמסו על גבם עם השנים פחדים, סטיגמות וניכור. הם לא יפחדו משיחת טלפון בערבית באוטובוס או מפרסומת בערבית על גבי שלטי חוצות לסדרת טלוויזיה.
הורה בגן אמר לי לפני כמה שנים משפט שבכל מקום אחר מלבד ישראל היה טריוויאלי. “אתה יודע גלעד”, הוא אמר, “במציאות שלנו בישראל כיום, הדבר הגדול שאנחנו עושים לילדים בגן ובבית הספר הזה הוא שאנחנו מגדלים אותם כך שיהיה להם בעתיד יותר קשה לשנוא”.
אני מסרב להצטרף לפסימיים. יום אחד תהיה כאן חברה טובה יותר, שחיה בשלום עם שכניה, ויותר מכך – באופן מכבד עם כלל אזרחיה. חברה שלוקחת את כל האנרגיות שקיימות בה לצמיחה כלכלית, ליצירה תרבותית משותפת, לדאגה לחלשים, למחקר מדעי ולאהבת החיים. כשזה יקרה (וזה יקרה!), הילדים שהם בוגרי החינוך הדו לשוני המשותף ליהודים ולערבים יהיו בשלים ויובילו את החברה הישראלית לעתיד טוב יותר.
והערה לסיום: עיריית חיפה אימצה וקידמה בשנים האחרונות את הפנינה החינוכית הזו והצמיחה מסלול צומח בבית הספר אחמדיה (כיתות א’-ג’). טוב תעשה העירייה אם תמשיך את התנופה, תפתח כיתות גן ובית ספר נוספות ותענה על הצורך של מאות משפחות שנמצאות ברשימות ההמתנה מפעוטון ועד כיתה ג’.
* הכותב הוא חבר ועד ההורים של הגן ובית הספר הדו לשוניים בחיפה
