אנשי הלפטופ והטאבלט לא מבינים כל כך את סוג ההתרגשות שבהכנסת מחשב שולחני חדש הביתה. כל הכעסים והאכזבות הקשורים לצורך הדו יומי בריסטארט שנמשך כרבע שעה, כל הקללות המתלוות לקונטרול אלט דיליט, למעגלים הכחולים הבלתי נגמרים של תוכנה שמסרבת להיסגר – כל אלה מפנים מקום לתקווה חדשה, למעבד חדש, לכרטיס גרפי משופר, למערכת הפעלה נוצצת.
אין הרבה זמנים יותר אינטימיים מאשר תקופת ההסתגלות וההתקנות שאחרי הלחיצה הראשונה על כפתור ההפעלה של הגולם החדש. קצת כמו לטפוח על כרית כך שתתאים לצורת הראש. אלה הדברים שאנשים כמוני, שמחשב הוא כלי העבודה היומיומי שלהם, עושים אוטומטית – קמים טרוטי עיניים, מתיישבים על הכיסא בחבטה, מנערים את קורי השינה מהמסך השחור, והאצבעות מתחילות לנוע ולרחף. כשהוא חדש הוא שובר את האוטומטיות. האצבעות לומדות מהלכים חדשים.
השבוע אימצתי לחיק משפחתי אחד חדש כזה. אחרי הוצאתו מכלוב הקלקר, החרדה שבהפעלה הראשונה, שביעות הרצון שהתלוותה לכך שהוא מתפקד ואי אלו התאמות גולמניות של מערכת ההפעלה להרגלי הישנים, נפניתי לאתגרים האמיתיים: ייבוא של קבצים ישנים, העתקה של תמונות מעשר השנים האחרונות לדיסק הקשיח החדש – קיצורו של דבר, ביות של הסייח הצעיר והבועט – ולבסוף החלטתי להעמיד אותו במבחן האולטימטיבי: התקנה של משחק עתיר אפקטים ותובעני. אחרי התלבטויות בין כמה אופציות – אני אמנם קשיש מספיק בשביל קינג’ס קווסט 5, אבל החלטתי בכל זאת לפסוח על 30 שנות משחקים – בחרתי ב־Civilization VI, הגרסה האחרונה והנוצצת של המשחק הוותיק שבו עליך לייסד ציוויליזציה החל מהשלב שבו כורתים עצים בגרזני אבן ועד לרגע שבו משוגר טיל למאדים.
רוצים להישאר מעודכנים?
במשחק הזה יש את כל המרכיבים שאמורים להפוך אותו לסימולציה של פיתוח חברה ותרבות. אתה אמור לחקור את כל האלמנטים הבסיסיים של התרבות – חקלאות, חוקים, כתב, מיסטיקה – שפותחים עבורך אפיקים חדשים בתחומים של דת ומדע. בכל תור או שניים מתרחש נס חדש של תגלית. אחת לכמה זמן אתה מגלה פלא טבע.
עיון מעמיק יותר מגלה מציאות הרבה פחות סימפטית. עיקר העיסוק של השחקן הוא בהדיפת ברברים – האויבים המתקיפים את העיר. אין זמן לבחון באמת את ההישגים המדעיים, ההומניים והטכנולוגיים וליישם אותם, כי צריך לבנות עוד ועוד יחידות של לוחמים. כאשר התרבות הצעירה שלך מותקפת ומוחרבת שוב ושוב, אתה לא מגדל משוררים. אין ברירה. צריך להיות אחראי.
את יישומה של תפישת האין ברירה הזאת אפשר היה לזהות היטב השבוע אחרי העימות על גבול סוריה. למשך שתי יממות בערך הפסיקו החדשות המוניציפליות לעניין. המרחב התמלא בזעקות קרב, בהדיפות להבי מסוקים, בחרדות ובספקולציות.
וכעבור עוד יממה הכל נשכח. בחזרה לשגרת זעקות השבר על הלפיד של בז”ן. הדפנו את הברברים. הכל בסדר. אפשר לנוח. שאר 5,000 הארובות פולטות הזיהום של המפרץ לא ניזוקו. חוות המיכלים של קרית חיים מתפקעת מדלקים נדיפים במאגרי ענק. חבית חומר הנפץ שאנחנו יושבים עליה ארוזה היטב. אפשר להירגע.
